עייפתי, אני אומר, מלטפל בצרכים שלך. למה את לא יכולה קצת
לדאוג לעצמך. אני לא יכולה, היא אומרת, זה לא כאילו שאני לא
רוצה, אני רוצה, אבל אני לא יכולה. זה כאילו משהו מחזיק אותי
בחוסר עשייה. מן פסיביות בריאה ששומרת אותי מפני אימת החיים
העירוניים, מפצה אותי על כל השנים שאמרו לי מה לעשות בלי
שקיבלתי אפילו טיפה של תמורה. אבל אתה חרמן, חמוד שלי, היא
אומרת, מחייכת, ואתה אוהב את הגוף שלי ואתה נמשך אליי, בתמורה
לעבודתך הקשה אתן לך לדפוק אותי כל אימת שתחפוץ נפשך.
נו, מה אפשר להגיד, אני מעמיד אותה על ארבע מה שקוראים על שש,
מה שקוראים דוגי סטייל, פותח לה את התחת באצבעות חזקות וקשוחות
מאוד, מרחיב ובוחן את פי הטבעת שלה, והיא אומרת תכניס מתי שאתה
מוכן, לי יש את כל הזמן. מן מערה כזאת לחה מדממת, משם היא גם
מחרבנת, ואני מעסה את הזין ונכנס עמוק וטוב, וכמה שהיא צורחת
בכאב זה יותר טוב, גם מעונג. אני אפתח אותך טוב-טוב, אני אראה
לך מי הבוס, אני אומר, והיא גונחת, כן, תפתח אותי, אהיה הזונה
שלך תמיד. היא תמיד אומרת את זה כי היא יודעת שזה מחרמן אותי,
ואני דוחף לה אותו וטוחן, ומעסה לה את הדגדגן ביד עד שהיא
גומרת.
אחר-כך אני כאילו לא פה, אחר-כך אני מתעלם ממנה. היא יושבת
ומלקטת את הוויתה בחזרה, ואני מתקלח מ-כל הזיעה. אחר-כך אני
אכין לשנינו ארוחה, ואז אני אשטוף את הבית, אעשה כלים, ואסדר
את הסלון. ברור שאני הבוס בבית, הרי אני מזיין אותה בתחת, והיא
יושבת כמו נסיכה בזמן שאני מכין לשנינו ארוחה. תאכלי, קטנה
שלי, אחר-כך אולי אני אפתח אותך עוד פעם, אם אני ארצה, אם
יתחשק לי. אני יודע שאת תמיד תסכימי, הרי הכנתי לשנינו ארוחה,
וגם שטפתי את הרצפה, עשיתי כלים וסידרתי את הסלון בזמן שאת בי
מביטה, מהמיטה. |