"מצב הרוח שלי לא משהו," אמרתי למפרום. הוא שאל למה אני יושב
בחושך ומעשן. הייתה לי מוזיקה וגם סיימתי לשתות קפה. המוזיקה
הייתה עצובה מאוד, ולכן הוא הניח בצדק שאני עצוב. "אנשים
חושבים שזה לא טוב להיות עצוב," הוא אמר, "זה באמת לא טוב, אבל
מותר מפעם לפעם להיכנע ל... כל מיני דברים שהולכים בראש, בלב,
בעולם, ולהיות עצובים. אני שמעתי מישהי אומרת שהיא עושה מנהג
קבוע, להיות עצובה יממה אחת בשבוע." מפרום ניגש לקנקן המים
החשמלי ומילא אותו מים. "שמעתי גם מישהו אומר שאחרי שהוא שותה
קפה, הוא מרגיש קצת יותר טוב. הוא עשה רושם של בחור דיכאוני,"
מפרום שפך קפה לכוס, ויצק את המים כשהם רתחו. "יש כאלה
שמעשנים, יש כאלה ששותים אלכוהול, ויש עוד דברים. אני שותה
קפה," אמר מפרום, "ולפעמים אני אוהב לאכול שוקולד. כמה שיותר
מתוק - יותר טוב," "סוכר," אמרתי. "כן," הוא אמר. "אבל אני לא
אוכל גלידה," הוסיף מפרום, "לא יודע, אני לא מוצא בגלידה
כלום," מפרום הוסיף סוכר לקפה ושתה. "לפעמים גם אני אוהב לשבת
בחושך," אמר מפרום, "אבל אני לא מעשן, אני לא אדם מעשן. אני
צופה בטלוויזיה בלי ווליום, בשקט מוחלט. לא במשהו מסוים, סתם,
מזפזף. מה שיוצא," מפרום הביט סביבו בעיניים לאות. "אני אוהב
לשמוע מתוך השקט את הדיבורים הלא ברורים של השכנים, את
הטלוויזיות שלהם, את המכוניות והאנשים ברחוב. זה מחבר אותי
למציאות. ואני כאילו יושב מהצד, רואה ובלתי נראה. שומע ולא
נשמע. אף-אחד לא יודע ולא חושב עליי, ואני מקשיב לכולם. כמו
הירח." מפרום סיים את הקפה עם עוגייה מתוקה. "אני חושב שאני
אנוח קצת. אקשיב למוזיקה, במיטה," אמר מפרום ופנה ללכת. בחוץ
ירד לפתע גשם וסגרתי את החלונות. נכנסתי למיטה, השעה הייתה
מאוחרת. הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בה בלי ווליום. הקשבתי
לרחוב, לשכנים. הייתי רואה ובלתי נראה. שומע ולא נשמע. כמו
הירח.