זה כואב בפ'נוכו של הלב,
יום חדש הגיע
מזרזים את היציאות בשירותים,
פוחדים לצעוק

חוסר שפיות וחוסר משקל בעולם מתמוטט
שותים הרבה מיץ לימון במים,
מרגישים אשמים ולא יודעים על מה

אני הייתי מוטציה כל-כך הרבה שנים,
וזה מפחיד פתאום להיות בן-אדם
פתאום השמש מברכת,
והטבע עשיר ומלא חמצן
צלחת שעומדת ממש בקצה ונשברת,
כי היא נפלה על הרצפה,
ומי יאסוף את השברים,
למי יש זמן לך

הוא משתעל כנגד הקיר,
הרבה מיץ לימון משומר ומים
האישה לא צועקת וכל הרחוב שקט,
מה הם עושים בבתים שלהם?

אי-אפשר סתם לשכב ולהסתכל על הקירות,
המוזיקה נשמעת כמו בית-קברות
צעקה על שנים של סבל,
בהם לקחו תפוז וסובבו אותו בכאב,
עד שאיבד את כל המיץ,
עד שהוא בכלל לא נראה כתפוז

"אי-אפשר לחיות מבלי להיות חלק מהמערכת,
מה תעשה עם המחשבות שלך, מה תעשה עם עצמך,"
אז שעבדתי את המחשבות שלי לעצמי,
ואני זה שסובבתי אותי.