מונה ליזה גרארדיני:
שלוש שנים  עברו מאז החתונה ועדיין לא הריתי. רופאים ביצעו לי
הקזות דם וטיפלו בי בכוסות רוח, לשווא. הסברתי לפרנצ'סקו
שכנראה משהו בתוכי לא מרוצה. הוא שאל מה הייתי רוצה. חשבתי
קצת, התייעצתי עם חברות ואמרתי לפרנצ'סקו שלי שאולי משהו בבית
שלנו יוצר הפרעה. אז פרנצ'סקו קנה בית אחוזה בהרים המשקיפים על
פירנצה. למרות זאת, לא הריתי. פרנצ'סקו הביט בי במבט שואל ואני
השבתי בלי לחשוב שאולי שרשרת יהלומים תעזור. קיבלתי. אבל
החודשים עברו ובטני לא תפחה. פרנצ'סקו היה נואש. הוא דאג שלא
יהיה המשך לשושלת גרארדיני.
באחד הימים התדפקה על דלת הבית צועניה זקנה וביקשה נדבה. בדרך
כלל, המשרתת הראשית מגרשת את פושטי היד, אבל הפעם ביקשתי
מהמשרתת להכניס את הזקנה פנימה. ידעתי שלצועניות יש יכולת
לחיזוי עתידות וקיוויתי שאולי היא תעזור לי למצוא פתרון לבעיה
שהטרידה כל כך את פרנצ'סקו. הזקנה דרשה פלורין שלם והמשרתת
מיהרה להביא המטבע. הזקנה נרגעה והתיישבה מולי. כול המשרתות
יצאו בשקט מהחדר. נשארנו שתינו, אני והצועניה.
הרגשתי שעיניה השחורות של הצועניה חוקרות אותי מבפנים. כעבור
זמן קצר היא אמרה בקול מרוסק  שהדמות שלי ריקה וחלולה. רציתי
להגיד משהו אבל הזקנה היסתה אותי בידה והמשיכה לדבר כמו מתוך
חלום: "צֵבע נותן חיים. אם דמותך תימלא צבע תקבלי את מבוקשך".
ביקשתי שתמשיך ותסביר אבל היא אמרה שאי אפשר כי החלון שלי
נסגר. הצעתי לשלם לה מטבע נוסף אבל היא קמה והלכה.
בערב סיפרתי לפרנצ'סקו מה אמרה המכשפה הזקנה. פרנצ'סקו קימט את
מצחו ולבסוף אמר שכדי למלא  את דמותי בצבע צריך אומן ציור. לא
הבנתי אז פרנצ'סקו הסביר: "האומן יצייר את דמותך ויצבע אותה
בצבעים ואולי זה מה שיעזור". לי לא שינה מי יהיה אומן הציור
העיקר שיהיה ציור וחשוב מכך, שיהיה היריון ואז פרנצ'סקו יהיה
שמח. לפרנצ'סקו לעומתי, דווקא הייתה חשובה מאוד זהותו של
הצייר. "בשביל ילד מובחר צריך ציור מובחר" הוא אמר. כעבור יום,
סיפר לי פרנצ'סקו בהתלהבות כי הצייר של נסיך פירנצה שב העירה
והציע שהוא זה שיצייר אותי. עניתי לפרנצ'סקו שאיני מבינה בכך
ואם הוא רוצה את הצייר של הנסיך אז שיהיה הצייר של הנסיך.
תאמינו או לא, כעבור שנה ילדתי בן. פרנצ'סקו היה מאושר. אני לא
מבינה איך ציור יכול להסיר חסמי הריון. גם ג'ורג'יו המאהב החדש
שלי, לא מבין.

ליאונרדו דה וינצ'י:
בדיוק חזרנו הביתה אחרי שהות לא מוצלחת של חצי שנה בג'נובה.
ארגזי המשא הונחו על הרצפה ואני אמרתי לאסיסטנט שלי: "סלבטורה,
דבר ראשון, אפילו לפני שאתה פורק את הארגזים, תלך ותשיג לי
אישה". ואת זה אני חייב להסביר.
בדרך כלל אינני חייב אישה עכשיו ומיד. בודאי שלא בגילי. ואם
קורה ויש איזו הבלחה של חשק ואין בית בושת בסביבה, הרי תמיד יש
את סלבטורה הנאמן. אבל כמה אפשר. חצי שנה הייתי עם סלבטורה זה
בג'נובה. השהות בג'נובה הייתה קשה. הג'נובזים בשונה
מהפלורנטינים, הם אנשים קשים. רעים וקמצנים. חצי שנה הייתי שם
ולא נמצא ולו ג'נובזי אחד שיסכים לשלם תמורת איזה פורטרט הדור
או ציור מנופֵי ליגוריה. רוחם קודרת, ידם קפוצה וציור לא כלול
בתפריטם התרבותי. דגים? כן. שירת קאנון? כן. אבל ציור ראוי
מעשה אומן? לא ולא. עם הלך רוח עירוני שכזה מה הפלא שבכול
ג'נובה אין ולו גם בית בושת אחד לרפואה. העיר מוזנחת והנמל
שומם. וכי איזה מלח ירצה לעגון בו. אלמלי היה נסיך פירנצה,
פטרוני הנכבד, מורה אותי לצייר את מושל ג'נובה ואנשי חצרו,
הייתי נמלט מארץ גזרה זו תיכף ומיד. אבל את מצוות הפטרון אני
חייב לקיים ולכן לא קמתי ועזבתי בטרם השלמתי לצייר את דיוקן
אחרון אנשי החצר הג'נובזית. ובמשך כול אותה חצי שנה סלבטורה
סייע והשתדל אבל כמה אפשר? בלילות אחרי שיצא ממיטתי הייתי הוזה
על נשות פירנצה, ומתענג עליהן בדמיוני: נערות, בחורות,
מבוגרות. כמה כמהתי לריחן הענוג ולמגען הרך. מששבנו הבייתה
הגיעה השעה לממש תענוגות אלה.
הארגזים נותרו נעולים וסלבטורה יצא בריצה לכיוון בית הבושת.
עייף מתלאות הדרך נרדמתי על הכורסא עד שסלבטורה העיר אותי.
ולאיזו מציאות נפלאה התעוררתי.
ליד סלבטורה עמדה אישה יפיפיה כמו מדונה. זוהרה מילא את החדר
והמריץ את זרם הדם בעורקי גופי. התרגשתי למראַה כאילו והייתי
נער צעיר החווה לראשונה בחייו את יפי הבריאה הנשית.  שיערה היה
אדמדם כצבע היין. עורה היה בהיר כמעט שקוף. עיניה החומות שידרו
מבט רך ונעים. ירכיה היו שמנות ומזמינות. הודיתי לסלבטורה על
שהיטיב לבחור והוריתי לו להשאירני לבד עם בריה מופלאה זו.
ביקשתי לזנק לתוכה אך ידיה הענוגות עצרו מבעדי.
היא הציגה עצמה כסופיה ואמרה מהו התעריף עבור מפגש בודד. למרות
שיצרי דחק בי, לא איבדתי את עשתונותיי וניסיתי עליה את הטריק
הישן שלי. הצעתי לה שבמקום תשלום במזומן, אצייר את דמותה.
להפתעתי היא לא דחתה את הצעתי על הסף. משכך, המשכתי ואמרתי
שיידרשו מספר מפגשים לשם יצירת ציור איכותי. היא הסכימה ומיהרה
להיכנס למיטתי.
משהסתבר לי שהגברת לא רק יפה אלא גם יודעת את מלאכתה החלטתי
לצייר ציור שידרוש מפגשים רבים ככול האפשר בינינו. ככול שרבו
המפגשים כך הלך הציור והשתכלל. אחת לכמה ימים הייתה סופיה
נכנסת לאטלייה לטובת הציור וכעבור דקות היינו פורשים למיטתי
לטובת סיפוק הנאותיי.  בנוכחותה הייתי מוסיף עוד כמה קווים
לציור ומייצר מראית עין של ציור מסובך כדי להרבות במיפגשים
איתה. מעוצמת העונג שהעטירה עלי, הייתי נרדם כתינוק והיא הייתה
עוזבת את מיטתי בשקט בעודי ישן. בכול פעם מחדש הייתי מתעורר
במרץ נעורים ומזנק על הציור כדי לדייק יותר את דמותה או לשכלל
את הרקע שמאחוריה.
כידוע, לא רק עונג יש בחיים אלא גם ייסורי פרנסה. אמנם אני
נהנה ממלגת קיום מטעמו של נסיך פירנצה אך כדי להתקיים באופן
ראוי עלי למצוא גם לקוחות פרטיים. אחד מהם היה סניור פרנצ'סקו
גרארדיני שביקש שאצייר את אשתו מונה ליזה. אותה מונה ליזה
הייתה אישה טיפשה ומכוערת, אך תמורת התשלום הנכבד שהסכים בעלה
לשלם הייתי מוכן לצייר אפילו את כלב הציד שלו.
השהות בחברת מונה ליזה לא נעמה לי ולפיכך הסתפקתי רק בשני
ביקורים שלה באטלייה. בביקורה הראשון, ציירתי את קווי דמותה
בעיפרון דק ואחרי שהלכה הוספתי רקע מטושטש וצבעתי הכול כלאחר
יד. מעת לעת התפניתי מציורה של סופיה כדי להוסיף כתם עכור
לציור של מונה ליזה. הרי מה טיפשה זו מבינה בציור. בביקורה
השני של מונה ליזה , כבר היה ציורה מוכן. כשהצגתי ברוב טקס את
היצירה המוגמרת היא הגיבה בחוסר שביעות רצון. לטענתה הציור
חיוור והיא נראית בו מכוערת למדי. מול טענה שכזו התקשיתי
להתמודד שהרי הציור שיקף את מראה דמותה של הגברת. חששתי שאאבד
את הר המזומנים שהבטיח לי בעלה ולפיכך בהברקה של רגע הצעתי לה
שתיקח את הציור של סופיה הזונה. היא הביטה בו ואמרה "הציור
צבעוני במידה הנדרשת, והאישה שבו יפה אבל זו לא אני". "אז נגיד
שזו את וכולם יאמינו. ממילא בעוד כמה שנים אנשים לא יזכרו איך
את נראית היום" אמרתי בעודי מתקשה להאמין בשטויות שיצאו מפי.
אבל היא הטיפשה הסכימה ולקחה את הציור של סופיה. "זו המונה
ליזה" אמרתי לה בטון משכנע והיא נפרדה ממני בחיוך אווילי.
מתוך הסכום הנכבד שקיבלתי מסניור גרארדיני, שילמתי לסופיה סכום
נאה בתמורה לביקוריה אצלי. לא זיהיתי אצלה עצב מיוחד על אובדן
התמונה. לשמחתי אמרה שתסכים לבוא אלי בעתיד למיטתי מבלי לעבור
באטלייה תחילה.

האסיסטנט סלבטורה:
קשים ומעיקים הם החיים לצידו של המאסטר הזקן לאונרדו. במיוחד
הייתה קשה עבורי התקופה שעשינו יחדיו בג'נובה. אבל מי שרוצה
ללמוד את רזי האומנות מהטוב ביותר, חייב לנשוך שפתיים ולהמשיך
כול עוד המאסטר יכול לדבר ולאחוז במכחול. ובכול זאת, לא הכול
שחור. בתוך הים האפל יש קרן אור אחת: סופיה אהובתי היפה. למרות
שבכול פירנצה לא הייתה יפה ממנה, היא לא מסוג הבחורות שאפשר
להציג בגאווה בפני ההורים. היא הייתה גם זונה וגם יהודיה. אבל
לי לא היה אכפת. בעיני יופייה חיפה על כול מגרעותיה.
הואיל וליאונרדו דרש התמסרות מוחלטת, הקשר שלי עם סופיה חייב
היה להישאר חשאי. אמנם אי פה אי שם סופיה ואני הצלחנו לגנוב
לנו רגעים של אינטימיות משותפת אבל מאז שהמאסטר ואני חזרנו
מג'נובה, הכול הפך לקל יותר.
כשהוא ביקש שאביא לו אישה, זיהיתי הזדמנות והבאתי את סופיה.
היא נכנסה למיטתו ותוך דקות הוא נרדם כתינוק. לקול נחירותיו
הרמות, אני וסופיה יכולנו לתנות אהבים במיטתי עד שפסקו הנחרות
ממיטת המאסטר. השקט שהשתרר  היה הסימן שסופיה חייבת לצאת מהר
ממיטתי, להתלבש ולהסתלק מהבית. עד הפעם הבאה.

הזונה סופיה:
פלורין שלם, מי היה מאמין. נכון, הרעיון היה של סלבטורה אבל
הביצוע כולו שלי. ללכת לגבירה, למלמל משהו סתום ולקבל פלורין!
הלא כדי להגיע לפלורין אני צריכה לעבוד שבוע בבית הבושת.
הרי מי אני בכלל? סתם אחת שעובדת קשה בבית בושת בעבור פרוטות.
וגם כשכבר הגעתי למיטתו של אדון מכובד מה קיבלתי? הבטחה לציור.
מה מעניין אותי ציור עלוב?! והנה בזכות הרעיון של סלבטורה הכול
התהפך. מהגבירה גרארדיני קיבלתי פלורין. מהזקן של סלבטורה
קיבלתי כסף טוב במקום ציור שלא שווה כלום. וכי מי ירצה לקנות
ציור שלי?.  ויודעים מה? הזקן הזה רוצה שאמשיך לבוא אליו.
תמורת כסף כמובן.
אם כך, אפסיק לעבוד בבית הבושת. מסתבר שאפשר להתפרנס היטב גם
מהתחפשות לצוענייה ומלמול שטויות בבתי גבירות מטופשות.  הסוף
לקריירת הזונה שלי. אולי, מלבד אצל הזקן של סלבטורה.