יש לו משהו באוזן, וזה משגע לו את הצורה. הוא הלך לרופאה
אף-אוזן-גרון, והיא הציצה באוזן ואמרה שהיא לא יכולה לראות
כלום, כי האוזן מלאה שעווה. תנקה את האוזן ותחזור, היא אמרה,
אבל גם ככה זה כואב, ואם הוא יידחף קיסם אוזניים לאוזן - זה רק
יידחף את מה שיש לו באוזן עמוק יותר וייקרע לו אולי את עור
התוף. הוא אמר לה את זה, והיא אמרה לו להתקלח. זה העליב אותו,
כי הוא מתקלח כל הזמן, הוא לא מסריח. היא לא אמרה, אבל הוא חשב
לקנות מי-חמצן באחוז נכון, שזה מאוד חשוב האחוז, כדי להמיס את
מה שיש לו באוזן. אבל מישהי אמרה שזה יקרה לו מה שקורה, ואמרה
לו - בטח תקנה מי-חמצן, אבל זה יפגע לך במוח, כי יהיו חורים
קטנים שלא פוגעים בשמיעה בעור התוף, ומי החמצן ייכנסו דרכם
לתוך מערכת השמע ויצרבו את המוח. לא בטוח שזה בדיוק מה שהיא
אמרה, כי זה היה מזמן כשהיא אמרה את זה, אבל הוא זכר את זה,
ולכן פחד גם להשתמש במי חמצן. הדבר הזה באוזן שלו אולי הוא
חרק, ואולי הוא כבר מת ורקוב בתוך האוזן שלו, כי הוא נמצא שם
הרבה זמן. רק אתמול הוא התווכח עם מקובל, שבעצם לא ענה, ופתאום
מה שהיה באוזן סתם אותה, והתחיל להשמיע רעשים. ופתאום הוא גילה
שהוא מפחד. הוא מפחד מהכול. קודם לא פחד כמעט מכלום, ופתאום
מפחד. הזקנות הלא משכילות של השכונה קוראות לזה "מחלת הפחד",
כי זה כמו מחלה, והיא גורמת לפחדים מ-דברים בלתי ברורים. אולי
בגלל שהוא לא פחד להתווכח עם מקובל, נכנס בו הפחד ללמד אותו
לקח. הרי הזהירו אותו לא להתווכח עם אנשים גדולים בקבלה, הם
יכולים לסדר את המציאות ולשנות דברים אפילו בלי לדבר, בלי
לעשות כלום, אפילו מהקצה השני של כדור הארץ. אפילו בלי
להתכוון, מספיק שהם כועסים עליך - והלך עליך. הגרמנים לא הבינו
את זה, ולכן הם הפסידו.  

אמרו לי לשבור כוס, אז שברתי. פתאום מצאתי את עצמי עם אישה זרה
בבית שלי שאומרת לי מה לעשות. שאלתי אותה מי היא, אבל היא רק
חייכה חיוך גדול. כי - אתה לא זוכר, איך שיכרתי אותך כדי
שתתחתן איתי, ואת כל מהלך החתונה המצומצמת ברבנות בה התחייבת
להרבה דברים וזה יותר טוב מהסכם משפטי, כי זה נישואים תכלס,
ועכשיו אתה שייך לי. -אז אני אלך- בבקשה, וחצי מהרכוש שייך לי.
-אבל אני לא מכיר אותך בכלל!- זו לא בעיה שלי.

דווקא היא התגלתה כאישה טובה לתפארת, האישה הזרה הזאת. החליטה
לשרת אותי בלי קשר למאבקי מינים ובישלה וניקתה ואפילו דאגה לי
לבגדים נקיים. -מי את?- ככה תוך שאנחנו מדברים התרגלתי אליה
ושכבתי איתה וזו הייתה הנאה גדולה. פתאום מופיע לו איש קטן
מהבטן שלה ומביט בי בשנאה. -מי אתה?- אני הבן שלך ועכשיו אתה
צריך לטפל בי. -לא רוצה- לא צריך, אימא תעשה את זה. - כן, אני
אדאג לבובי שלי, יצא בדיוק כמוך ואני שמחה. - פתאום היא כבר לא
טיפלה בי, אלא באיש הקטן שיצא לה מהבטן, אז למדתי לטפל בי
בעצמי. לפחות ייאמר לזכותה שלא דרשה ממני לטפל באיש הקטן הזה.
פתאום האיש הקטן נהיה גדול ואומר -תביא כסף!- למה, מה פתאום,
לא מכיר אותך בכלל, קישטה, קישטה. - אין צורך, אומרת האישה
הזו, אני אתן לו כסף ומה שהוא צריך. אתה יכול להמשיך לדאוג רק
לעצמך. -תודה- פתאום האיש נהיה יותר גדול, יוצא מבית ופתאום
חוזר. -נהיית ממש זקן- הוא אומר לי. -מה זה בעיה שלך?- אני
חושב מה לעשות אתך. בית אבות? טיפול סיעודי צמוד? -מה אתה
רוצה? לא מכיר אותך בכלל- סבבה, הוא אמר והלך.

הסתכלתי בשעון וראיתי שכמעט חצות. זה אומר שעוד כמה רגעים
אצטרך ללכת מ-פה.
- להתראות, אישה שאני לא מכיר.
+ אני באה אתך.
- בשום פנים ואופן, הספיק לי ממך.
+ גם השעון שלי מראה חצות כמעט.
- זה השעון שלך, לא שלי, אולי הוא מקולקל ולא מראה לך את השעה
הנכונה. אני מציע ללכת לשען...

הלכנו שנינו לשען.