אני עושה סדנת מדיטציה פעם בשבוע כבר זה השבוע השלישי. יש
לציין שהיום זו הפעם הראשונה שלא יצאתי ממנה עם תחושת
impending doom, שזה כבר הישג. נכון תמיד בהגדרות של חרדה בכל
מיני מדריכי אינטרנט אומרים שחלק מהתסמינים זו תחושה של
impending doom? אז איזה תסמין ציורי זה אה? אם זה היה פוסט
בפייסבוק אז זה היה ממש לייק עם לב מבחינתי לבנאדם שהכניס את
זה. כאילו, פחות לייק על התחושה, יותר על התיאור.

אז סתם כזה היום הלכתי לשם ובדרך לאוטובוס הייתי עם תחושה
מוזרה כי עוברים עליי ימים מוזרים כי המוח שלי הוא מקום מוזר
לשהות בו וככל גם ששמים לב אליו יותר ולכל מה שמתרחש בו אז
תאמינו לי כשאני אומרת לכם חבר'ה: זה מלחיץ. המוח שלי הוא מקום
מלחיץ, נקודה. ולא רק שהוא מלחיץ, הוא מקום כזה אקזוטי ותמוה
עם אקלים טרופי מוזר שיורד בו גשם כשחם ועוד כל מיני דימויים -
שברגע נתון גם אם אני ממש עוצרת מכל מלאכתי ומקדישה את כל
תשומת הלב שלי כדי להתבונן במה שמתרחש בו, תמיד יש לי תחושה
שאני עדיין לא מצליחה ללכוד את התמצית המזוקקת של מה שהוא
מתעסק בו באותו הרגע.
כלומר, בכל רגע זה כאילו שמתרחשים אצלי במוח עשרים תהליכי
חשיבה מקבילים, ואני לא מסוגלת באמת לשים לב אליהם אבל אני רק
יודעת לומר שאני חווה אותם כמין ערפל כזה שדומה לעשן המגעיל
בלי טעם או ריח שהיה פעם אופנתי לפזר במסיבות דיסקו בתקופה של
הבת מצוות של כיתה ו' בכל מיני מועדונים כאלה שהיו בדרך כלל
ממוקמים בראשון לציון משום מה. ובטח כמו שאתם מדמיינים את
הערפל הזה הוא לא נעים וגם יש בו משהו די מלחיץ, במיוחד כשאת
בבת מצווה של איזו מישהי שמבחינה סטטיסטית היא כנראה רוב
הפעמים יותר מקובלת ממך בסולם החברתי ואת עוד לא בת 12 כי
נולדת בחופש הגדול ומנגנים ברקע את אחד מלהיטי התקופה, שזה
כנראה או בלבלי אותו של קובי פרץ או קצת משוגעת של שרית חדד או
הפינאלי של סאבלימינל והצל או רמיקס מוזר של בחורה שרה את
heaven של בריאן אדמס שהיה אז די פופולרי. אה וגם יכול להיות
שזה SMS של הברקוד בראד'רס שזה עוד סביר איכשהו.
אבל בעיקרון זה לרוב איזה שיר שאת רק מעמידה פנים שאת אוהבת כי
את בעצם אשכנזיה מתה וכל זה מתרחש הרבה לפני התקופה ששרתת בבית
נבאללה ולמדת להתחבר עם ערסים והתחלת להגיד כפרה ונשמה - אז
עוד אין לך שום דבר קצת יותר פלורליסטי-תרבותית בתוכך ואת
יכולה אך ורק להעמיד פנים שהמוזיקה הזאת מזיזה לך את הגוף
בצורה שהיא אותנטית עבורך כשבעצם בכלל את לא מבינה מה את עושה
כאן, שלא לדבר על מה את עושה בעולם הזה בכללי. ואת גם יודעת
שכשירקדו סלואו את תישארי לבד, ואת גם מתחילה אולי לתהות בדיוק
באותה תקופה למה החזה שלך לא ממש גדל, ואת גם לא מסתדרת עם
השיער שלך ויש לך רווח די גדול בין השיניים הקדמיות. בקיצור,
חוויה מרגיעה זו לא.
אז ככה בערך נראה המוח שלי בכל רגע נתון.

בכל אופן מה שהתחלתי להגיד הוא שהייתי בדרך לאוטובוס לתל אביב,
והייתי בתחושה לא שקטה כזו.
אני מנסה לפעמים, בעיקר לאחרונה - להיות בתחושות הפחות נעימות
שלי. כי בתכלס על מי אני עובדת יש בתוכי בעיקר תחושות לא
נעימות כבר שנים, הרבה יותר מכאלה שהן כן נעימות; ואומרים
שכדאי ומומלץ לנסות ללמוד לשהות בתוכן, ולעבור דרכן ולא
מסביבן. אז אני משתדלת, זה פשוט מהדברים האלה שכל כך קשה לאמוד
עד כמה הם מצליחים או לא ואיך גם בכלל מודדים הצלחה בדבר כל כך
מופשט, כאילו, להגיד שזה לא אמפירי יהיה אנדרסטייטמנט. אבל על
כל פנים,
עליתי לאוטובוס וכזה התמקמתי בתוך עצמי כמה דקות ואז בתחנה של
האיירפורט סיטי, אחת לפני צומת אל על, עלה לאוטובוס איזה בחור
מזרחי חתיך כזה כמו שאני אוהבת. לא יודעת בדיוק להסביר איך
נראה הטיפוס של הבחור המזרחי שאני אוהבת, אני רק יודעת שיש
כזה, בערך, כי גם לטיפוס הזה יש תתי-טיפוסים והכל בסך הכל יותר
נזיל ממה שהייתי רוצה להאמין. אז הסתכלתי עליו קצת, אבל זה היה
לא כל כך קל כי הוא משום מה התיישב אמנם מהצד הנגדי של המעבר,
וגם לא  יותר מדי רחוק, שזה אחלה בשביל מבטים מלאי משמעות בין
הפניות של האוטובוס, אבל בכל זאת כמה זוגות מושבים מאחוריי מה
שהופך את ההסתכלות ליותר מדי אובייס אז לא נעים לעשות אותה
יותר מדי בתדירות. בקיצור, די מהר הבנתי שמדברים שצריך לעקם
עבורם את הצוואר לא ייצא משהו טוב (כלל לחיים, תרשמו) - ושקעתי
באפל מיוזיק שלי (הערה: אבל יש לי אנדרואיד. זה לא חשוב אבל
סתם כדי שתוכלו לצייר לכם בראש תמונה נאמנה למציאות ושלא
תדמיינו אותי עם אייפון ביד).

הקשבתי קצת לאיזה שיר, אני אפילו לא זוכרת מה, ואז נזכרתי
שלפני יומיים ככה הורדתי את האלבום הראשון של טונה ושאפשר לתת
לו איזו השמעה בינתיים מה אכפת לי.
הקטע שלי עם טונה הוא כזה (אפרופו בחורים מזרחים חתיכים כמו
שאני אוהבת, להלן הדגמה פרה-היסטורית) :
כשהייתי בכיתה ט', שיא-שיא-שיא תקופת דיכאון הנעורים שלי (שדי
נמשכת עד עצם היום הזה אבל שקט אל תגלו), אחד הדברים הבודדים
שהצליחו איכשהו להרים אותי ולעודד אותי הייתה תכנית רדיו
שנקראה עסק שחור. עסק שחור, או 'העסק' (סלנג למיטיבי לכת יעני)
הייתה משודרת בגלגל"צ בין חצות לשתיים בלילה בכל יום חמישי,
וכל מי שהבין משהו או היה משהו בסצנת המוזיקה השחורה בארץ
(כנראה 80 איש בלחץ) היה either מאזין לה either מושמע בה או
both. אני כמובן הייתי רק מהצד המאזין וגם נראה לי לא חלמתי
אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר שפעם בעתיד אצור בעצמי איזושהי
מוזיקה שמישהו איפשהו יחשוב שמעניין להקשיב לה; אבל בכל אופן
נאחזתי בתכנית הזו משל היה זה קרש ההצלה האחרון שלי בעולם
כולו, ולפעמים אכן כך זה הרגיש. הייתי מציבה ליד המיטה איזה
רדיו-דיסק שהיה לי ומכוונת (ידנית, ידנית!!) את התחנה ל-91.8
ולשעתיים מאפשרת לעצמי לשכוח את כל מה שהדיר שינה מעיניי,
צוחקת קצת, מקשיבה להיפ-הופ ולסול ולפאנק, ולפעמים אפילו קמה
קצת ורוקדת בחדר. לא היה לי כל כך עם מי לחלוק את כל הדבר הזה
כי לא היו לי חברים שהיו בקטע, אז זה היה מצד אחד כיף אבל מהצד
השני מאוד בודד: כמו לראות את הארץ המובטחת של כל האנשים
שמתערבבים ביחד בגרוב ואומרים יא מאן ורוקדים בג'י ספוט - ולא
להיות מסוגלת להיכנס. אבל הסתפקתי במה שיכולתי לקבל.

אז אחד הדיסקים שקניתי באותה תקופה (הייתי קונה מלא דיסקים
והייתה לי מערכת סטריאו שעוד עבדה בזמנו) היה של אחד ההרכבים
שגיליתי כתוצאה מהאזנה לעסק, הרכב של שלושה ראפרים וזמרת שנקרא
'השבט'. הליריקס שלהם לא היו תמיד הכי מתוחכמים שיש אבל הם עשו
לי נעים והיה להם פלואו מגניב והבסים שלהם הזיזו לי את השקע של
המותניים אז הייתי מקשיבה להם הרבה. אני זוכרת שמבין כל החברים
בהרכב, אז ההוא שהכי אהבתי היה עלם חמודות שכינה את עצמו 'טונה
מן' (שם אטרקטיבי לכל הדעות, חשבתי לעצמי) ואז היה בצבא, שזה
היה נראה לי ממש גדול כי אני הייתי בכיתה ט'. אני לא יודעת מה
היה בו, פשוט משהו בחיתוך של הדיבור שלו, בתדר של הקול שלו,
באיך שהוא ישב על ביט - ממש עשה לי את זה בלי סיבה שיכולתי ממש
להסביר.
כך עברו להן השנים והעסק ירדה משידור, אבל האמת שאני חושבת
שהפסקתי להקשיב עוד לפני שהיא ירדה, ולאט לאט גם הפסקתי להקשיב
לשבט איכשהו ועברתי להקשיב לדברים אחרים.

אז הנה אנחנו מתקדמים קצת בזמן ועכשיו 2011 וזו אני שבצבא
הפעם, הולכת וחוזרת מדי יום מבית נבאללה, שונאת את החיים שלי
בקטע קשה (חשבת שהיה קשה בכיתה ט', מותק? תחשבי שוב!). ועכשיו
פתאום מתחיל איתי בפייסבוק איזה בחור, רן קראו לו, עד היום אני
זוכרת. ובאותה תקופה זה היה הרבה פחות פופולרי להתחיל עם מישהי
בפייסבוק, וגם לא היה את הקטע הזה שהפייסבוק מציע לך כל מיני
אנשים בתור חברים שמונים פעם ביום. אז זה היה נראה לי קצת חשוד
ונלחצתי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, והוא היה מבוגר ממני בכמה
שנים טובות, ועשיתי לו חקירה צולבת במטרה להבין מי הוא ומה הוא
רוצה ומאיפה הוא הגיע אלי. הוא אמר שהוא לא זוכר ושהוא בטח ראה
אותי באיזו קבוצה, אבל בדקתי וראיתי שאין לנו שום דבר פייסבוקי
במשותף, אז עשיתי את הדבר שכל בחורה הגיונית הייתה עושה: עברתי
לו על כל רשימת החברים כדי לראות אם יש שם מישהו שאני יכולה
לזהות.
ועוד אני עוברת על הרשימה, פתאום את מי אני רואה ברשימת החברים
שלו? את החבר האהוב עליי מהשבט, כאילו דה - טונה מן.
אני כולי מתרגשת כמו ילדה קטנה וכבר לא ממש מעניין אותי הרן
הזה ואם לצאת איתו או לא, רק מעניין אותי כאחרונת הגרופיות איך
הוא חבר של טונה מן. אני אומרת לו יו שמע ראיתי שאתה חבר של
טונה ואיך אהבתי פעם את המוזיקה שלו וואי איך אתם מכירים. אז
הוא אומר לי שהם שרתו יחד בצבא, ושאדון טונה הוא בחור ממש
מקסים והוא ישמח לשמוע שאני אוהבת את המוזיקה שלו. אז כתבתי לו
הודעה, לטונה, והוא לא ענה. שכחתי מזה.

שנתיים אחר כך אני מתחברת לפייסבוק איזה יום ורואה פתאום הודעה
מטונה, והוא כותב לי שרק עכשיו הוא רואה את ההודעה שלי ושהיא
כנראה הגיעה לתיקיה אחרת כי אנחנו לא חברים, ותודה רבה ואיזה
כיף לשמוע ותעקבי אחרי הדף שלי. אז עשיתי לייק והתכתבנו עוד
קצת ונהיינו חברים בפייסבוק ובאיזשהו שלב גם זה עבר (קלטתם את
הרפרנס?) ושכחתי מזה. הייתי עדיין עוקבת אחרי המוזיקה שלו מדי
פעם, היה לו באמצע איזה גלגול בהרכב דיסקו-אי משהו שנקרא טונה
מן ג'ונס וממש אהבתי ומשום מה לא המריא למרות שהיה שם המון
גרוב ממש טוב בעיניי.
ואז פתאום בבום הוא התחיל להצליח בקטע מטורף, ואני, בגלל שיש
לי תסביכים מפגרים של ילדה שרוצה תמיד להיות הכי מיוחדת - תמיד
כשיש אמן שאני אהבתי לפני כולם ואז כל השאר מגלים אותו, אני
עושה הפוך על הפוך ומפסיקה להקשיב לו. לא נאה לי שאצטרך להתחלק
עם כל העולם במי שאני אהבתי עוד כשאף אחד לא שם עליו ולא ידע
מי הוא. אז לא יודעת, בהתחלה עוד עקבתי, ואפילו קניתי מתוך
ריספקט את האלבום הראשון שלו (שלא יכולתי באמת להקשיב לו כי
המערכת סטריאו שלי כבר התקלקלה מזמן) - אבל אז כל מיני סחים
מעצבנים שלא מבינים כלום בהיפ-הופ התחילו לסגוד לו וכבר לא
רציתי ללחוץ פליי על הדברים שלו בפיד שלי. מפגרת כבר אמרתי?

אניווייייי (תכף אני מגיעה לפואנטה נו)

שבוע שעבר החבוב הזה הופיע בשוהם ביום העצמאות ואמרתי קדימה
לינוי את חייבת את זה לעצמך של כיתה ט' והלכתי. ובאמת שהוא היה
מצוין, לא שזה מפתיע מישהו. אז פתאום קלטתי שאני בכלל יכולה
עכשיו להוריד את האלבום באפל מיוזיק ושלמי אכפת שאין לי מערכת
סטריאו בחדר יותר. לקח לי זמן להגיע לתובנה הנורא מתקדמת
טכנולוגית הזו, אבל הנה בכל זאת הגעתי למרות הכל (רפרנס,
מישהו?).

קיצור, היום הקשבתי לכל האלבום בדרך לסדנת מדיטציה. כל הנסיעה
זה מה שעשיתי, וגם כשירדתי מהאוטובוס והיו לי עוד עשר דקות של
הליכה ברגל, מצאתי את עצמי מקשיבה לטראק האחרון והמושלם תוך
כדי הליכה ופשוט מחייכת כמו מפגרת. כאילו, אין לי מילים, באמת.
אני שונאת להיות אחרונת הסחיות של המיינסטרים (לא כי ברגיל אני
גברת אינדי סבבה בואי נחיה בסרט עוד קצת) ולאהוב בדיוק את מה
שכולם אוהבים עכשיו בדיליי שאני כבר אהבתי כשהייתי בכיתה ט' כי
תמיד הייתה לי אוזן ותמיד היה לי מוח ותמיד הייתי רגישה
ומיוחדת ומורכבת וכל זה.
אבל מה לעשות שכשזה גאוני זה גאוני?
פשוט הבנאדם הזה, מה אני יכולה להגיד עליו? שהוא מתאר את רחשי
לבו של דור שלם? ויותר מזה, שהוא מתאר את רחשי לבי שלי עצמי?
שכשאני מקשיבה לו ומבינה איך מבפנים הוא תמיד הרגיש כמו כזה
לוזר אפס שלא מצליח לפרוץ ופתאום אחרי יותר מעשור של עשיה בלי
הכרה הוא איכשהו פרץ למיינסטרים ופוצץ לכולם את המוח ושזה,
אשכרה, מוצדק - אז אני חווה איזו התעלות שרק ברווזונים מכוערים
או ווירדוז שפרחו מאוחר יכולים להבין? שאני מקשיבה לו ומרגישה
מבפנים איך יש מישהו משלי ברדיו עכשיו. איך יש ייצוג בגלגל"צ
למיעוט הכי נדכא בעולם: מיעוט המתבגרים הלוזרים בלי המרפקים
שלא מוצאים את עצמם בעולם ואיכשהו נשארים לוזרים מבפנים גם
כשהם גדלים, גם כשהם נהיים יפים ומושכים מבחוץ ומתחילים לסובב
ראשים ולהצחיק אחרים ולקבל תשומת לב, כי אני אפס וכל אחד הוא
קצת אפס וכל אחד זקוק לאהבה?
שאני פשוט מחייכת מאוזן לאוזן אבל גם מרגישה עוד קשת שלמה של
דברים אחרים בכל אחד ואחד מהטראקים של האלבום הזה ואז כאילו
מגיע הטראק האחרון שפשוט אומר בגדול תראו מה זה איך לא חשבתם
שאני אצליח בחיים אבל תראו איך פאקינג הצלחתי ותאכלו את הכובע
- רק בצורה הרבה יותר רהוטה, עמוקה, מורכבת, פשוטה ומדויקת
מזה?
שזה פשוט היפ-הופ ישראלי כמו שמגיע להיפ-הופ ישראלי להישמע?
שזה עסק שחור שנכנס סופסוף לפלייליסט המיוחל של גלגל"צ, ולא רק
בימי חמישי בין חצות לשתיים בלילה?
שזו פשוט אני מתנגנת לעצמי עכשיו מתוך האוזניות האדומות של
סנסה שלי שמחוברות לפלאפון; שזה כמו להקשיב לעצמי רק פי אלף
יותר טוב כי זה להקשיב למישהו אחר מדבר אותי וזו פשוט החוויה
שבשבילה music was made for.

וכשאני יורדת מהאוטובוס אני מעיפה מבט אחרון על המזרחי החתיך
הזה כמו שאני אוהבת (ולא תמיד אהבתי כאלה שתדעו לכם, אבל זה
כבר סיפור לפעם אחרת) ואני רואה שאולי גם הוא מעיף מבט עליי.
ופעם אולי הייתי חושבת מה זה אומר ואם זה אומר ושאולי ביקום
מקביל אם הוא היה עושה עליי מוב כבר יכולנו להיות נשואים עם
ילדים ואז הייתי חושבת יו מה הקטע איך אף פעם אף בחור שאני שמה
עליו עין לא רוצה אותי, מה, הם לא רואים שאני יפה? הם לא
מרגישים כמה אני מיוחדת?
אבל היום אני יורדת מהאוטובוס ויודעת שאני ממש יפה גם אם הוא
לא עשה עליי מוב ושבתכלס עוד רגע מעבר לפינה הבאה מסתתר עוד
בחור ובתוך בית הקפה שיש במרחק עשרים מטר יש עוד שניים ושגם
ככה אף פעם לא הייתי טובה עם מבחר, אז אולי אני better off.
ואני הולכת לעבר השקיעה (או לעבר רחוב סעדיה גאון, בסדר, אל
תהיו קטנוניים) ומקשיבה לטראק האחרון באלבום הראשון של טונה
וזו פשוט אני וזה פשוט מופלא ואני אומרת לעצמי פשוט וואו, הלב
שלי לרגע ממש ממלא לי את כל בית החזה, ולרגע נראה לי שאולי גם
אני אהיה בסדר יום אחד.
מי יודע.
אולי זה נכון.