היו לו המון שמות חיבה לילד הזה. המון. אבל כשהם כעסו עליו,
תמיד זה היה השם המלא, לעתים אף מלווה בשם המשפחה. נמרוד לוי.
אינני יודעת ממה בנו פעם את הקירות אבל בבניין שלנו שומעים
הכל. צריך ממש להתאמץ כדי שלא ישמעו אותך. זה יכול היה להיות
נימי או נימוּש, נים-נים או רוֹדי, רוֹד-רוֹד או רוֹדוּש וגם
נִמְרִי. שלטתי בכולם. ילד חמד.
האפרוחים שלנו מזמן פרחו מהקן. הם גרו בקומת הקרקע והמרפסת
שלנו שבקומה השניה, ממש צפתה על החצר שלהם. אותנו זה שעשע. עם
המעבר שלהם נזכרתי בספר של בונה תירוש שקראתי בצעירותי. אם
אינני טועה שמו היה "הבית" או אולי רק בית ללא הא הידיעה. בכל
אופן הוא מתאר את זוג הזקנים שפשוט מביטים מהמרפסת על הנעשה
בשכונה. אינם חייבים דבר לאף אחד, לא רק שאין להם לאן לרוץ,
אין להם כל רצון לרוץ או להוכיח משהו למישהו. הם כבר בגיל
התבונה והם צופים, מתרווחים לאחור, לוגמים מכוס התה ובעיקר
מחוייכים. כך בדיוק אריה ואני חשים עד היום. נהנים להיות
הזקנים של הבניין.
הכרנו אותם כשנמרוד היה בן שמונה ויעל אחותו בת חמש. ילד
יצירתי במיוחד. יכול היה להעסיק את עצמו בחצר שעות רבות. לא
אשכח את הפעם שיעל דרכה על קן נמלים והוא עצר אותה מלהרוס אותו
לגמרי. בואי תראי קסם, אמר לה. נכנס הביתה וכעבור רגע יצא
ובידיו צלוחית עם סוכר. הוא הניח את הצלוחית בפינה המרוחקת של
החצר. אסף קורט מהסוכר וסימן את הדרך מהקן לצלוחית. יעל הקטנה
לא גילתה עניין בקסם ונכנסה בדילוגים חזרה לסלון. נמרוד ארגן
לעצמו מקום נח, נשכב על הרצפה והתבונן. אריה ואני סידרנו את
הכסאות כך שיהיה מספיק נח להשען מעט קדימה וצפינו בפרק מהסדרה
הנהדרת המשודרת לנו מחצרה של משפחת לוי החביבה. הקריאות שלו
ליעל, ברור היה שאין הוא מצפה שהיא תענה או תגיע, אולם קריאות
ההתפעלות שלו: יעלי, זה עובד! בואי ותראי! הנמלים יוצאות
החוצה! בואי יעלי! ממש יוצאות החוצה לסוכר. זה עובד! אפילו
מהקומה השני היכלנו לראות כיצד יוצא טור נמלים מהקן החצי הרוס
לעבר הצלוחית. כמה נחת שרווינו מהילד הזה. נמרוד הזכיר לנו מעט
את אורי שלנו.
אורי, כמו תמר ושירה בחרו לחיות ב"כל מקום אחר חוץ מהמדינה
המטורפת הזו". אריה אמר כל השנים שבמקרה של אורי, אפשר להבין.
אורי לא יכול היה להסתכל בעיניים של ההורים של גדעון. איך קרה
שהוא עצמו חזר, לכאורה בריא ושלם וגדעון לא. מה לא ניסינו
לעשות. כשהיה אורי בן עשרים וארבע הושיב את כולנו לשיחה והסביר
את המניעים שלו להתרחקות. היה לנו ברור שמבחינתו זו הבחירה
המיטבית שהוא יכול לעשות. בסתר לבנו מעולם לא הפסקנו לקוות
שיחזור ביום מן הימים לחיות כאן ולא יסתפק בביקורים חפוזים.
הוא הרחיק עד אוסטרליה ואנחנו נפגשים מעט מדי. תמר התמקמה עם
יואל בצפון איטליה ושירה לשמחתנו בדרום צרפת - כך שהטיסות
אליהן הן בבחינת שתי ציפרים במכה.
תראי את הבנדיט הזה, היה אומר לי אריה ומצביע בסנטרו על הפינה
הימנית של החצר. פעם היתה לו מגדלת ביד והוא הצליח להבעיר
מדורה קטנה בתוך סיר. פעם אחרת, עם אותה מגדלת, צרב פרח על בול
עץ קטן. היתה הפעם הזו שיצר קונוס מנייר, הכניס פנימה גרגרי
אורז ועדשים ונשף בכח לעבר עץ הלימון, מודד את המרחקים ומחלק
לעצמו ציונים. הזכיר לנו את אורי שעשה דבר דומה. רק אצל אורי
היו אלה מחטים והיריות היו על צפרדעים. הוא ממש לא אהב לשמוע
או להזכר בזה.
       משפחה נחמדה משפחת לוי. יש לנו יחסי שכנות מנומסים.
שלום שלום, חג שמח, סליחה על הרעש או על העציץ במרפסת. אחת
לחודשיים שלושה, אנו מוצאים במרפסת איזה כדור או צעצוע קופצני
אחר ומתמסרים בדרך כלל עם נימי. יעל ביישנית ולא ממש יוצרת קשר
עין.
קיבלנו הזמנה לבר המצווה שלו למרות שהודענו להם שלא נהיה בארץ
בשבוע הזה. כשחזרנו הבאנו לו קשת וחצים שמצאנו בשוק הפשפשים
באיטליה והוא ממש קפץ משמחה מרוב התלהבות.
תראי איך הוא גדל היה אומר לי אריה. נמרוד באמת גדל נהדר.
כשמגיעים לגיל שלנו, ההתרחבות היא כלפי פנים וקשה מאוד לעקוב
אחר השינויים. בגיל של נימי ויעל, הכל פורץ החוצה וכלפי מעלה.
ראינו אותו לבוש מדי צופים, צומח לגובה של אמא שלו, עם החברה
הראשונה, משיג את אביו בגובה, מנגן בגיטרה ושמענו את הבקשות
הנשנות של יעלי שיצא כבר מהמקלחת. ראינו אותו בכל מני סוגים של
תסרוקות. דווקא יפה לו השיער הארוך אמר לי אריה ואני הסכמתי
איתו. מעניין אם אחרי הצבא יגדל אותו שוב.
כשבוע לפני הגיוס, מיקה החברה שלו הושיבה אותו בחצר על כסא,
לקחה שקית אשפה שחורה גדולה, יצרה בה פתח לראש והלבישה אותה
עליו. הם כל הזמן צחקו ואנחנו התמוגגנו. היא לקחה את המספריים
וגזרה את האוויר סביבו מדמה שהיא קוסמת. לפני הכל, מסרקים אותך
וקולעים מחדש את הצמה. נתחיל בלגזור אותה. הופס! כמעט שכחתי
אמרה. הניחה את המספריים בידיו והביאה את המצלמה. קדימה, עשה
פרצוף עצוב, כאילו אתה שמשון ואתה יודע שתאבד את הכח שלך. נימי
עשה כדבריה והיא צילמה ואחר כך שניהם התפקעו מצחוק והיא צילמה
עוד כמה תמונות. הניחה את המצלמה על הכסא לידה, והחלה מברישה
את שיערו. אפשר היה לראות כיצד הוא מתענג. באמת צמה ארוכה אמרה
כשסיימה לקלוע. אתה מוכן שאלה. נימי הנהן והגיש לה את
המספריים. מדי פעם דגדג אותה והיא אמרה שלא מדגדגים מי שעובד
עם מספריים. שמענו את הגזירה וקצת נחמץ לנו הלב. מיקה קשרה
אותה בגומיה משני הקצוות ואז עמדה מולו והתבוננה בו ארוכות.
הכל יפה לך, אמרה ונישקה אותו במצח. זה הבייבי פייס שהרווחת.
נימי אחז במתניה וקרב אותה אליו. ברגעים כאלה, הייתי ממרפקת את
אריה ומסמנת לו שנכנסים הביתה.
מהרגע שנימי התגייס, נעשה שקט. שקט מדי. התגעגענו אליו ולחברים
שלו. אליו ואל מיקה. כשהיה מגיע לסופי שבוע, ראינו כיצד הוא
מתבגר והופך לעלם צעיר, לגבר. כל כך הזכיר את אורי שלנו.
  הם הגיעו ברבע לחמש בבוקר. אנחנו כמובן ערים הרבה קודם, כך
ששמענו היטב את הדפיקות על הדלת. מיד ידעתי. גם אריה ידע. זה
היה באוקטובר. כשמונה חודשים אחרי התספורת. לא היה טעם לעצור
את הדמעות.
הצעקה של רות מלווה אותנו עד היום. זעקה של אם שלא היה ביכולתה
להגן על בנה שלה. מאז אנחנו חולקים אריה ואני, כאב בחזה. עם
הזמן ראינו כיצד יעלי הולכת ונסגרת עוד יותר והליכתו של אסף
שהלבין באחת, נעשתה קצת כבדה . אם אנחנו לא זקוקים לשום יום
זיכרון לחוש בהעדרו של נימי, ודאי לא רות אסף ויעלי. כאשר
מישהו נכנס לך ללב, הוא לא יוצא משם גם כשהוא איננו.