כשהכאב מתחזק המילים נכתבות לי על המקלדת מעצמן. אין שנייה שבה
אעצור או אחשוב, אסנן את המילים או אתקן שגיאות.
יש דברים שעדיף לתת להם לזרום.

אני אוהבת אבל זה לא מספיק.
אני עוד יכולה לשמוע את המילים שלי מהדהדות בחלל החדר. לא
מתפוגגות כבר שבועות. אמרתי את האמת, והאמת היא שאהבתי אותך.
ידעתי שזו אהבה כי מעולם לא הרגשתי כזה חיבור למישהו, כל כך
הרבה תשוקה ורצון לבלות איתך בכל רגע נתון. והיינו ככה, הזוג
המושלם, להרבה זמן.
היינו שונים. באים מרקע אחר, עדתי ואזורי גם יחד. הכרנו בצבא,
במסיבת סוף המסלול של שנינו. שנינו שתינו ואחרי לא הרבה
דיבורים התנשקנו על רחבת הריקודים, רבע שעה אחרי שהכרנו. חשבתי
שזה יגמר בקרוב, עוד סטוץ שלי כמו פעם. יצאנו החוצה וגיליתי
שלא חיפשת מקום לגעת בי אלא חיפשת מקום להכיר אותי יותר טוב,
לשאול שאלות ולצחוק מהמילים הנכונות.
היית במקום הנכון בזמן הנכון, וכל כך הוקסמתי. ביקשת את מספר
הטלפון שלי, ונתתי לך, לא בטוחה ברגשותיי עד אותו רגע אבל לא
שוללת מן ההתחלה.
והכרנו, ונפגשנו, ודייטים של מתחילים. זה היה קסום ומתוק, אני
זוכרת כל רגע מזה. היית הראשון שלי ואני שלך, כמו בסרטים. היית
כל כך מתחשב ורגוע, מה שהקסים אותי ובוודאי גרם לי להתאהב בך
עוד יותר.
היו הרבה רגעים טובים, אני לרגע אחד לא אומרת שלא. אבל הייתה
גם את ההרגשה הלא טובה שמרחפת ממעל. זה התחיל בדברים הקטנים,
כמו זה שאתה לא שוטף ידיים מספיק  ומצחצח שיניים רק אם מזכירים
לך. הפריע לי שחבר של אמא שלך מעולם לא טרח לומר לי שלום.
עיצבן אותי ששנינו חסרי רישיון נהיגה, מתקשים להפגש בצורה נוחה
לשנינו. אבל הכי שינה לי זו ההרגשה שמשהו חסר. הרגשתי שאתה לא
יודע לבטא את הרגש שלך. כאילו אתה מרגיש אהבה אבל מתקשה
להראות. חוץ מ'אני אוהב אותך' שלא אמר יותר מדי. הסוד הוא
להראות שאוהבים. זה ללטף לי את הפנים, זה להביא לי עוד שמיכה
כשקר, זה לחשוב על מה אני אוכל כשנהיה אצלך. זה לשלוח לי
הודעות נחמדות, לא להסתיר אותי מהמשפחה שלך ולא לפחד להכיר את
החברים שלי. פשוט היית אטום מדי בשבילי.

ובגלל זה אמרתי לך שזה לא יעבוד יותר.
וזה כואב גם לי. זה שורף אפילו, אוכל לי את העור מבפנים. אבל
אני יודעת שזו הייתה ההחלטה הנכונה. שאם זה לא מרגיש בסדר אז
זה לא., ולא צריך להכריח. אני כותבת את זה עם גוש ענק בגרון
שמפריע לי לנשום כי אני מתגעגעת ואוהבת.
אבל זה לא מספיק.