לאיריס את הכי מתחברת. מכל המנחים והמשתתפים בקבוצה, דווקא
אליה. ואצלה זה באמת שונה. אצלה זה כפול. איך היא יכולה, את לא
מבינה. את בקושי מתמודדת עם שלך. היא טיפוס של מנצחת את אומרת
לעצמך ונהנית להתבונן ולהקשיב לה.
בהתחלה, למשך ימים רבים, הסתובבת עם תחושה של משהו תקוע בגרון.
שורט ודוקר כמו זכוכית. לא הבנת איך לא יוצא לך דם כשאת
משתעלת. אחר כך למדת להבין שזו תופעה שכיחה. עד שלא חווית
בעצמך אפילו לא היה לך מושג שיש אחת כזו. איריס הכירה את
התחושה הזו היטב. אולי זה מה שחיבר אותך אליה.
הפעם הראשונה היא בלתי נתפסת ובלתי נסבלת, אמרה איריס לחלל
החדר וכולם שתקו ולגמו את כל הנשימות והמילים שלה. יש בה משהו
באיריס הזאת שאתה מתמגנט אליה. לשיערה הלבן והארוך, לקול הנעים
שלה, לעיניים האפורות. בפעם הראשונה זה היה החבר שלי. היינו
יחד שלוש שנים וחצי ובדיוק חודשיים לפני התקרית נפרדנו, זאת
אומרת שבפועל כבר לא היינו חברים, היה אפילו סיפור על זה
שמתחיל משהו בינו לבין אדווה. בכל מקרה, זה היה קשה מאוד.
הכרתי את כל המשפחה שלו והם הכירו את כל המשפחה שלי. היינו כל
התיכון יחד. החדר שלי היה עם המון צילומים שלו. הוא ממש אהב
לצלם ולקנות לי בובות קטנות שקישטו לי את הכוננית והמדפים.
שמרתי את הכי מיוחדות כך שהוא עדיין נוכח.
קופסאות הטישו עברו במעגל, למרות שגם על הרצפה, בין כל ארבעה
משתתפים, היו מונחות חבילות טישו למי שיצטרך. הצטרכנו כולנו.
מי יותר ומי פחות.
אל תדאגו, אמרה איריס, וידעת שהיא מכוונת את הדברים בעצם אליך,
החור מתמלא אבל לא ממש שוכחים. זה בסדר גמור לא לחשוב עליהם
שעה או יום ולעתים אפילו שבוע או חודשים. אין במה להתבייש.
החיים חזקים כל כך. גם כשלא זוכרים אותם בפועל, אם אפשר בכלל
לומר משפט כזה, הגוף שלנו זוכר אותם. הריח שלהם או הריח שאהבו
צרוב לנו בתאים. הקול שלהם, המדף בארון. אנחנו לא צריכים לתת
דין וחשבון לאף אחד. החלל הזה מתבטא אצל כל אחד קצת אחרת. רק
השתדלו לא לתת מקום לרגשי אשמה או לבושה. עכשיו יש בכם חתיכת
פאזל חסרה. אפשר למצוא תחליף, אבל כמו המקור לא יהיה לעולם.
החד פעמיות הזו, הייחודיות שלהם, זה מה שנשאר וזה מה שמבורך.
איריס מדברת ואת מוקסמת מהפרטים הקטנים פתאום. תלישת הטישו
מקופסת הקרטון או מחבילות הניילון. מי מוחט בשקט, מקמץ בדמעות
ובנזלת ומי מקנח בקול גדול ומאפשר לדמעות להמליח את שפתיו. את
מוצאת עצמך גם וגם.
עם אבא שלי זה היה אחרת, המשיכה איריס. בקבוצות שהשתתפתי בהן
אני כבת למשפחת השכול, שהלוואי ותפסיק לגדול כבר, דיברו איתנו
בעלי הנסיון על מספרים של חבילות טישו. בחודשיים הראשונים,
גומר כל בן משפחה, ארבע חבילות בשבוע. תכפילו בארבע ואז
בשתיים, תקבלו שלושים ושתיים חבילות לאדם. בחודשיים אחר כך, יש
ירידה של חמישים אחוז ואחר כך פשוט דואגים שתהיה חבילה ליד
המיטה, אחת בסלון אחת במטבח, אחת בתיק. שיהיה טישו בהישג יד
למקרה הצורך. כל שבב זיכרון שעולה, פותח את סכר הדמעות שבאמת
אין לו סוף.
אבא היה כל כך דומיננטי. הוא גם היה החבר הכי טוב שלי. ממש
בילינו יחד. חוג הקשתות חיבר בינינו במשך שבע שנים. פעמיים
בשבוע בילינו יחד. גם השתיקות איתו היו נהדרות.
כשהוא לא חזר מהמילואים, לא רציתי לדבר עם אף אחד. העדפתי
להסתגר בחדר. כמובן שזנחתי את הקשתות, מה שהסתבר כטעות גדולה.
שומעים, זו טעות גדולה לעזוב משהו שאוהבים. אבא שלי היה שמח
לדעת שאני ממשיכה שם.
ה"במותם ציוו לנו את החיים", הוא לא סיסמא. זו האמת וזה מה
שנכון. בחיים האלה, אנו אמורים לחיות ובגדול. המתים ישמחו לדעת
שזה מה שאנו עושים. לבכות אותם, להתאבל עליהם לנצח זה בדיוק
ההיפך.
את מקשיבה לה ויודעת שהיא צודקת. את פוחדת לשכוח. את גם מכירה
היטב את הסיפור עם הטישו. את עדיין עם ארבע חבילות בשבוע למרות
שממש אוטוטו תחלוף חצי שנה מאז. אין לך על מי לצעוק שיפסיק כבר
לנגן על התופים או שינקה אחריו את האסלה או שיזרוק לכביסה את
הבגדים המלוכלכים שלו. למה כל הבית צריך לסבול ממנו. אח אהוב
כל כך. כמעט תאום. שנה וחודשיים בינכם. הכי קשה לך עם השקט. את
מכריחה עצמך להגות בו. מתביישת כשעובר רגע והוא לא היה שם,
במחשבותיך. ההורים שלך עושים בדיוק מה שאיריס אומרת לא לעשות.
הם בעצם הפסיקו לחיות. רק מבכים את העדרו. בעצם, איבדת שלושה
בני משפחה.
את מבינה עכשיו מדוע התחברת אליה כל כך. היא בחרה בחיים. בחרה
להמשיך הלאה. לקדש את החיים ולא את המוות.
בחודש הבא את מתכננת לרדת לשתי חבילות בשבוע.