שבע שנים וחצי שאני מסיע אותו. אני הנהג הקבוע והחביב עליו. את
זה הוא אמר לי כבר בנסיעה הראשונה שהיתה בחורף המטורף ההוא,
לפני שבע שנים וחצי. לקח לי זמן להכיר אותו. אני מתכוון את הבן
אדם שהוא. את הבפנוכו שלו. את הנשמה כמו שאשתי אומרת לי. תמיד
מוקפד בלבוש, תמיד מחכה לי למטה. לא היתה פעם אחת שהקדמתי
אותו. מדייק בזמנים. נדיב במילים, בטיפים ובכל ניסיונות האפייה
והבישול שהסתבר שהוא עושה בבית. בזכותו גם למדתי לאהוב ולהוקיר
באמת חריף. יופי של טיפוס. לפעמים דמיינתי שהוא בעצם האבא שלא
ממש היה לי. כזה מן בן אדם הוא. שהיית רוצה שיהיה אבא שלך.
השנים כופפו את הגב העליון שלו וכפיצוי הוא חיזק את שרירי
העורף, כדי שיוכל ליישר מבט למי שעומד מולו. זו לא גיבנת. זה
משהו אחר. בטח יש לזה שם. בכל מקרה, גב עליון כפוף לפנים
וצוואר משוך כלפי מעלה.
אני זוכר היטב את הפעם הראשונה. הסתכלתי עליו, לא הייתי בטוח
שזה הוא. וחשבתי שבטח יהיו לי הרבה בעיות עם הזקן הזה. הפנים
שלו מונחות כמו צב על הצוואר והעפעפיים שלו כמעט סגרו על
העיניים. הוא לא יעשה ניתוח כמו פרס, היה חוזר ואומר לי.
הו הו, קידם את פני בקריאה עליזה, הנה זה אתה שלושים וחמש. זה
המספר של הכובע שלי. היה לו ניגון הונגרי. נו, זה יפה שהגעת
בזמן, אמר לתוך החלון שפתחתי מבפנים, כשהוא סוגר את המטרייה
ומברר אם אכפת לי שישב קדימה. כמובן שלא היה אכפת לי. להיפך.
כך אני מרגיש איזו קרבה לנוסעים. פחות משרת אותם. כשהם יושבים
מאחור יש לי פחות שליטה ותמיד יש בי משהו בהיכון, למקרה
ויפתיעו אותי. כל כך הרבה מקרים של אלימות ושוד שמה לעשות,
משפיע גם עליך.
תוך חמש שניות הבנתי כמה טעיתי וכמה הומור יש לו. הצלחת לא
להטביע את הגלגלים בגשם הזה, שאל מחייך. העפעפיים כמעט סוגרות
על העיניים המאירות והמחייכות. אני לאיכילוב, אמר כשהוא מפרק
את איכילוב להברות. אי כי לוב. כשזה מתנגן לי ככה, אמר, השם
הזה נסבל ואפילו בסופו יש אהבה, היה אומר. אתה מאמין באהבה שאל
אותי ובאמת חיכה לתשובה. כשהוא עלה חזרה באיכילוב, אחרי
שחיכיתי לו ארבעים דקות, אמר שישמח שאהיה הנהג הקבוע שלו. ככה
התחילה ההכרות שלנו.
מרדכי שקורא לעצמו ישיש וקורא לי שלושים וחמש, למרות ששאל לשמי
ויודע שהוא יעקב, הוא הנוסע הכי קבוע שהיה לי אי פעם. היינו
הפסיכולוגים אחד של השני. היה מרכך אותי בריבים עם דינה ואני
אותו מול הנכדים שמדברים שפה חדשה ובמהירות לא הגיונית. הוא
לימד אותי ניבים וביטויים בהונגרית ואני החזרתי לו בספרדית.
סיפר לי שיצא לו לבקר בונצואלה, משם המשפחה שלי ושאהב אותה
מאוד ושכדאי גם לי לנסוע להונגריה. את אגם בלטון למשל, ממש
כדאי לראות.  הוא ליווה את חגיגת בר המצווה של אודי שלי, את
השחרור של ענת ואת הטיול שלה במזרח. אני הייתי עד לתוצאות
הבדיקות שלו אחת לשבוע, לארבע חתונות של הנכדים שלו, מתוכם,
מסע גרושין מכוער במיוחד. להולדת הנינה הראשונה, כמה הצטער
שבלה אישתו לא בחיים ולא רואה כמה היא דומה לה. נעשינו ממש
חברים זה לזה. אמנם רק שלוש פעמים במסגרת שבע השנים וחצי האלו,
אבל יצא לנו שלוש פעמים לשבת בבית קפה ולדבר על החיים. שיחות
מלב אל לב.
הראשונה, היתה ביום הולדתו השבעים ושש. ישבנו יחד בקפה ביאליק,
מתחת לדירה שלו, והוא סיפר לי איך בעצם שידכו לו את בלה וכמה
לא ממש נמשכו זו לזה, שלא לדבר על אהבה. שבליל החתונה לא באו
זו אצל זה. רק לאחר כשלושה חודשים, וגם אז, לא מאהבה או משיכה.
איך היתה נוהגת בבוקר להיטיב את השמיכה על המיטה ומיד מרתיחה
קומקום לתה המתוק של הבוקר. המון זמן לקח לה עד שהצליחה להישיר
אלי מבט, היה חוזר ואומר. בפעם הראשונה, בעיקר מתוך לחץ של
המשפחות, היינו כל כך מסורבלים שזה ממש משעשע אותי עכשיו, אמר
וצחוק נעים ליווה את דיבורו. את שלושת הילדים האחרים כבר עשינו
אחרת. למדנו באמת לאהוב זו את זה. אתה אוהב את דינה, נכון, היה
שואל מדי פעם, מוודא שהאהבה קיימת בעולם ובכך מאפשרת לו להוסיף
ולנצח את הכליות. להוסיף ולחיות ומי יודע, אולי גם לזכות בלבה
של מירלה שהתאלמנה לפני שנה וחצי.
אבי נהג לומר לי שלומדים לאהוב ולכבד זה את זו. שמשיכה היא
זמנית וחולפת. ערכה כקליפת השום. לשמחתי גיליתי כמה צדק יש
בדבריו. בלה למדה להעריך את הסדר והנקיון שלו ואת החולשה שלו
לשניצל. הוא למד שהיא צריכה את זמן ההתעוררות שלה בבוקר, ללא
הפרעות ושהחולשה שלה היא לפאי לימון. לקראת סוף ההריון הראשון,
החלו ממש מסתכלים בעיניים ואז גם החלו להחליף מילים. אישיות.
פרטיות. מתוקות. מילים מלאות ביטחון. האהבה הגיעה לא הרבה אחר
כך. בדיוק כמו שאבי נהג לומר, אמר לי. למדנו להכיר, לכבד,
להגן, לדאוג ולאהוב זה את זו. כמו שלעולם לא נפרדים מהילדים
כשקשה, אלא מוצאים דרך לחצות את הקשיים, כך גם בזוגיות. אם
קשה, לא יוצאים מהחדר עד שהבעיה לא מלובנת. זה כלל ברזל. ועוד
כלל הוא שלא נכנסים לישון ברוגז ולא מפנים גב אל גב. על חדר
המיטות להיות אי של ביטחון ושלווה. היה לנו כל כך טוב לבלה
ולי. אני כל כך מתגעגע אליה, אמר. והנה, ראה את הדור הזה, עוד
לא התחתנו וכבר התגרשו ולא יפה התגרשו. אני שמח שהתחלתי את חיי
במאה הקודמת אמר לי. אינני חושב שהייתי מצליח עכשיו כשם
שהצלחתי עד כה.
חשבתי כל כך הרבה על השיחה הזו שלנו. שיתפתי את דינה ויכולנו
לראות יחד כמה פעמים נכנסנו בריב למיטה וכמה הפחתנו והשתפרנו
ביחסים שלנו ובשיחות שניהלנו על הקשיים בזכותו ואיך הילדים
שלנו שמים לב לשינוי שחל בנו.
הפעם השניה היתה כשכל המדדים שלו קרסו. הנפרולוג שלו, זה
המומחה לענייני כליות, הסתכל לו בעיניים ואמר שהמצב ממש לא
טוב. מרדכי היה מוטרד מאוד. הצוואה שלו אמנם מוכנה עוד מהזמן
שבלה היתה בחיים אבל הוא לא מוכן בשום אופן להיות למעמסה על
הילדים. אנחנו הרינו אותם והבאנו אותם לעולם בידיעה שיפרשו
כנפיים. אין לי כל ציפייה מהם שיטפלו בי. אנחנו לא חיים יחד
באותו הכפר ובאותו השבט. אני מוכרח לדאוג לעצמי. ואז הוא סיפר
איך באחד מהימים המאוד רחוקים בילדות, הוא ומירלה, דודניתו,
נדברו בינהם, שאם יגיע היום בזקנתם שימצאו עצמם בגפם, יחברו
יחד לשירת הברבור. יטפלו זה בזה ולא יזדקקו למטפל או מטפלת ולא
את עזרתם של ילדיהם. והנה מירלה אך התאלמנה, והיא עצמה מטופלת
בלחץ דם גבוה וסוכר. אולי באמת יממשו את התכנית. הוא יחכה לאות
ממנה. זו היתה הפעם היחידה שהמחשבות שלו היו מסורבלות. החשש
מהעול על הילדים, התקווה לקבל אות ממירלה. אחר כך יספר לי
שכשחזר הביתה, נכנס למיטה, ישן רצוף תשע עשרה שעות וחלם חלומות
טובים. עוד יספר שרופא המשפחה דווקא, ביקש ממנו לחזור על
הבדיקות האחרונות שהראו תוצאות הרבה יותר ידידותיות מהאחרונות
שכשלו לכאורה. האדון הנפרולוג התנצל בפניו אחר כך ואמר שאכן,
יש לעתים טעויות בתוצאות וכמה הוא מצר על העובדה שלא חשד בעצמו
וביקש בדיקות חוזרות. לא רק רוחו של מרדכי התעודדה, גם לדינה
ולי הוקל מאוד.

השיחה השלישית היתה לפני ארבעה חודשים, ביום הולדתי שלי. מרדכי
התעקש שנאכל במסעדת טוליפ ברחוב יהודה הלוי, הנחשבת לאחת
המצטיינות באוכל הונגרי. הזמין לנו פלצ'ינטה, שזה מיני בלינצ'ס
במילוי מסקרפונה עם רוטב פירות יער ועוגת פרג עם תפוחים. אלה
הקינוחים שביקש גם לחגיגות השמונים שלו שהיו חודשיים לפני יום
ההולדת שלי והבטיח לי שידאג שאטעם את הגרסא המשובחת באמת.
לאורך השנים, טעמתי גם טעמתי ממעשה ידיו והצדק היה עימו. המרקם
של טוליפ היה עשיר ונימוח כל כך, שכל שרצית לומר היה "ה ל ל ו
לי ה".
אתה בהחלט חבר יקר וטוב, יעקב, אמר לי. הוא אמר יעקב ולא
שלושים וחמש, שזה אומר שיש לו משהו רציני לומר, כבר למדתי
אותו. מה בעצם הדבר החשוב בחיים האלה, שאל כמו את עצמו ולא
חיכה לתשובה שלי. לשמוח ולאהוב בכל רגע אפשרי את הרגע הזה.
גולש הקפה, לאהוב את הלכלוך ואת הניקוי של הכיריים. האישה
כעוסה, לאהוב את עצם היותה. הנכדים מרעישים ומלכלכים, להנות
שיש מה ללכלך ושהשמיעה טובה עדיין. הלשון נעה בחופשיות בפה
ואינה מושפעת מתרופות, לדבר עם היקרים לנו ולומר עד כמה אהובים
הם. לא לקחת דבר לקבר. להשאיר שולחן חלק ונקי. להיות דוגמא
לאהבת החיים ולחיוניות. אם כבר חיים, אז לחיות, אמר והרים את
כוס הפלינקה, מסמן לי להרים לחיים. אתה תחיה ככה, כמוני, אתה
שומע. ואז הוא הניח את הכוס שלו על השולחן וסימן לי להתקרב,
כמו רוצה לומר לי סוד. יעקב, אם אסתלק מהעולם לפני מירלה, אני
מבקש ממך לקנות לה זר נוריות או סייפנים בכל יום שישי בשנה
הראשונה למותי. הסתכלתי עליו, פני אומרות פליאה, והוא המשיך
בשלו, תוכל להבטיח לי את העניין הזה, שאל שוב. אני מקווה שאין
לך תכניות להפרד מהעולם בקרוב, אמרתי. לי בהחלט אין ענה, אבל
אולי לבורא עולם יש תכניות משלו. ואם באמת אפרד מהעולם לפניה,
ואני כולי תקווה שכך יהיה, שהרי מירלה צעירה ממני בשלוש שנים,
אודה לך אם תניח על קברי זר נוריות. חתם את דבריו, הרים את
הכוס ואמר, היידה היידה, וסימן לי להרים את הכוס לעוד לחיים
לוגם באחת את כל תכולתה.
לא רק שלא יכלתי לחשוב על הסתלקותו, דינה ואני כבר דיברנו עם
ענת וניר, וסיכמנו שמרדכי יהיה הסנדק של הנכד שאמור לצאת
לאוויר העולם בעוד שלושה חודשים וחצי. האיש הכל כך חי הזה
מוכרח לחיות לפחות עד גיל תשעים אם לא עד מאה ועשרים.
בשלושת השבועות שאחרי טוליפ, הסעתי אותו כהרגלי בימי רביעי
הלוך וחזור מאי כי לוב. שוב סיפר לי על היחד הנעים עם מירלה
וכמה השנתיים האלה השיבו מתיקות לחייו. חשבתי לי איזו דוגמא
ומופת האיש היקר הזה. כמה דינה ואני אוהבים אותו.
שבוע אחר כך, התייצבתי בשעה הרגילה ולראשונה מזה שבע שנים
וחצי, מרדכי לא היה שם. במקומו, מודבקת היתה על קיר הבניין
ברחוב ביאליק פינת אלנבי, מודעת אבל.