מי אמר לך "ברח" ולא ברח בעצמו? מי הוא זה אשר לא שלט בנודים
שלו? רק הכיסא שלך, זה הנאמן, שתמיד שמח כשאתה מניח עליו את
הישבן שלך. יש לי אותו עוד מימי בית-הספר. תמיד היינו קרובים.
אמנם לא ישבתי עליו בכיתה, אבל כשהייתי מגיע הביתה ומכין
שיעורים, קודם כל התיישבתי עליו, והוא אמר לי תודה. עם הזמן
התרגלנו זה לזה, אני הייתי מתיישב - והוא היה אומר תודה, אני
הייתי קם - והוא חיכה לפעם הבאה. את כל הצמיחה הפיזית, השכלית
והמנטלית ביצעתי על אותו הכיסא, ויותר מאוחר אף את הצמיחה
הרוחנית. בתחילה הוא לא הבין, כי הוא כיסא, אבל אני הסברתי לו
שיום יבוא, עוד הרבה-הרבה זמן באין זמן, והוא יהיה לא רק
בן-אדם ואדם, אלא אף אל. בתחילה הוא סרב להאמין לי, אבל אני
לימדתי אותו על התפתחות האגו במובנו הטוב, שמפתחת כל חומר צורה
למעלה מפותחת יותר ומורכבת יותר ונבונה יותר וחזקה יותר, והוא
הבין שאשכרה ביום מן הימים הוא יהיה לא רק בן-אדם ואדם, אלא גם
אל. ואני אמרתי לכיסא שהוא אינו נחות ממני ואני אינני נחות
ממנו, פשוט אני התפתחתי יותר במשך הזמן, והוא עוד בשלביו
ההתחלתיים. ויום יבוא באין זמן, בו אני אהיה מפותח אף יותר,
והוא יהיה מפותח כמוני, ויהיה בן-אדם ואפילו אדם. התובנה הזו
הרגיעה מאוד את הכיסא שלי, שאמנם לא התלונן שאני יושב עליו מדי
יום, אבל נקעה נפשו להיות דומם. יום אחד תהיה צומח, אמרתי לו,
ואז חי, ואז מדבר, שזה בן-אדם ואפילו אדם. ואחרי זה - מי יודע.
כדי להרגיע אותו ולתת לו לשקוע במחשבה המרגיעה הזו, ניגנתי לו
דיסק של נינה סימון. שנינו ישבנו, הוא על הרצפה ואני עליו,
והקשבנו לקולה האלוהי של המלכה השחורה. אולי כש-שנינו נהיה
באותה דרגת התפתחות, או דרגת התפתחות קרובה, אולי אפילו נהיה
חברים, אמר לי הכיסא שלי. אני אשמח מאוד, אמרתי.