[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אני סילפן
/
קריאות בז'אק דארידה

מסקנות, השלכות, הרהורים אישיים שלי העולים לי מעיון בתורתו
המרתקת של ז'אק דארידה.

-

ל'אני' אין ממשות משל עצמו. הוא נחווה, הוא מתקיים, רק באמצעות
'האחר'. עד הרמה הבסיסית ביותר של הוויתו, כלומר, כל מחשבה,
רגש, פעולה, כל דבר שקורה אצל אדם הוא בהכרח דבר 'אחר'; הכנת
אוכל, צפייה בטלוויזיה, נהיגה, זיכרון[1],  אתה מעולם לא עסוק
בעצמך, כלומר, רק בממשות, בקיום העצמי שלך. העצמי שלך מוצא את
עצמו רק כדרך לחוות פעולות ורעיונות שונים.
האידיאה הזאת, שיש
איזשהו אני, איזושהי אישיות קונרטית מקובעת המהווה מהות הוא
חסר תוחלת.

אין אתה הינך איזשהו אתה אלא סך דברים החולפים ממך.

מטאפורה נהדרת תהיה מסך ה-VOD, וסממן הבחירה. על המסך, לא משנה
איזה ממיר, למעשה לא מחייב אפילו VOD אלא כל ממשק אלקטרוני
נתון לבחירה, יכלול מין מסגרת אותה אתה יכול להעביר באמצעות
השלט ימינה או שמאלה, למטה או ימינה. בין סרט לתכנית טלוויזיה,
אתה מדפדף. למסגרת הנעה אין ממשות מעבר להיותה עוטפת את מושא
הבחירה.
אין לה קיום מלבדו, המסגרת היא הינה האדם!

השפה היא זאת היוצרת עבור האדם מסגרת ריקה אותה הוא חייב!
למלא. באמצעות אידיאלוגיות ומשמעויות שונות, והרי שמה קורה
למעשה היא שהאדם מנסה למצוא את עצמו באמצעות בריחה מעצמו, ולכן
נידון לחיפוש מתמיד אחר שום-דבר. האריה עסוק רק בעצמו. הוא
יכול לשבת ימים על גבי ימים בערבות אפריקה, לא מהרהר לגבי דבר,
לא מסיח את דעתו בדבר, מכיוון שאין לו את השפה התיאורטית. אין
לו את תבנית המסגרת הריקה במוח.

כמו פרי העץ הדעת. השפה היא זאת אשר סילקה את האדם מגן העדן.
מהוויה המושלמת הטוטאלית כחיה לצד חיות אל האדמה היבשה השותקת
מלאת התהיות לגבי אותו גן עדן אבוד. והאדם מנסה לחזור לאותו
המקום, אך ורק באמצעות הכלי היחיד הניתן לרשותו, היחיד! הלוא
היא השפה. כלומר, האדם מנסה לעבור אל מעבר-לשפה באמצעות השפה,
דיינו, כמו לשבור חומה באמצעות חומה!

[1] חווית הזיכרון אגב היא ייחודית. הוא אמנם גם כן דבר הנפרד
מן מהות אישית הוויתית, בהיותו רק חוויה של דבר אשר קרה, אך שם
מצויה איזו מין כמיהה אחרת. הכמיהה שלך אל הזיכרון היא אינה סך
הדברים שחלפו באותו הזיכרון. אין מדובר בהיסחי הדעת, ברעיונות,
בפעולות, אף לא ממש ברגש עצמו (כי אילו זה היה הרגש הכמיהה
הייתה נעלמת בזכות זיכרון הרגש עצמו), אלא מין געגוע ייחודי
לאיזו מין מהות אישית.


[אם לחזור למטאפורת ה-VOD] זה כאילו שהנה, מצאת את הסרט
המבוקש. סרט האתה, המוחלט, המהותי, האלוהי, אך אין אתה מסוגל
להציב מסגרת על גבולותיו. לא משנה כמה אתה לוחץ, לא משנה כמה
חזק אתה לוחץ, ימינה שמאלה למטה למעלה קדימה אחורה - אתה תקוע
בתוך מסך הטלוויזיה!

-

כל שפה זקוקה למטא שפה. כדי לדבר על כדורגל אדם זקוק לידע על
אודות נבדל, גול, פס וכד', וזה עובד גם הפוך, למעלה ובהכללה
ולא רק בפירוק, אדם חייב לידע על ספורט תחרותי, על טבעם של
חוקים בכלל כדי להבין את העניין המתרחש. עם זאת, אין מטא שפה
אולטימטיבית. אין שפה אשר מהווה משמעות כוללת לכל השפות. כל
שפה שולחת אותך אל מטא שפה וחוזר חלילה. ויש בזה פרדוקסליות
מטרידה; אין אפשרות לשפה ללא מטא שפה, אך מטא שפה כשלעצמה היא
שפה בעלת היקשים משלה, ולא שפה נפרדת מקובעת ומוחלטת.
זה כמו מארג אינסופי של רמזים לרמזים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"למה האחרונים
תמיד בסוף"

נשמע במסע
כומתות


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/4/18 4:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אני סילפן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה