את כמו קטע כזה משיר, שהשיר מתחיל והוא סבבה ומתוק, ואתה חושב
שהוא יהיה סבבה ומתוק עד סופו, אבל פתאום יש צרחת תופים איומה
של הרבה תופים וגיטרות, ובבת-אחת שקט, השיר נעלם. ככה את.

אני הרגשתי מה זה מוות בעודי בחיים כשישנתי ולא יכולתי לקום.
הייתי זקוק לנוזלים ולאוכל, אבל בעיקר לנוזלים, אבל לא הרגשתי
צמא. הראש שלי אכל את עצמו וחלם חלומות בעודי ער, ואני נזכרתי
בשביל הזה עם המדרגות שמטפס מאיפה שהיה פעם בנק הפועלים אל בית
הספר היסודי. חשבתי על השביל, וראיתי אותו בראש שלי, ופתאום
הבנתי כמו מגוחך חשבתי שהוא. הוא מתפתל בצורה מגוחכת כך שהאדם
צריך ללכת ולעלות ולטפס ולחזור על עקבותיו, ואז שוב להסתובב...
נזכרתי בקו המקווקוו שילדים ציירו על האספלט והמדרגות לכל אורך
השביל. כאילו מי שמשתמש בו לא יידע לאן ללכת ללא הקו, הרי אין
פניות ופרשות דרכים לשביל... כמעט. הקו המקווקוו הפך את השביל
מגוחך עוד יותר, ונזכרתי באיש הזקן עם השיער הלבן שטיפס בו עם
מקל ביום הבחירות כדי לבחור בבית הספר לממשלה, והוא הסתכל על
הקו בתמיהה גמורה כשהוא הולך עליו, כשהוא מחזיק את ההזמנה
לבחירות בידו האחת החיוורת, כמעט שקופה. בידו השנייה הוא השתמש
במקל, אבל הוא לא היה זקוק לו, למקל, כל-כך באותו הזמן. אני
משער שעכשיו הוא זקוק לו מאוד. ולפתע הרגשתי כאילו מישהו נוגע
לי עמוק בתוך המוח, וזה שיתק אותי באיזו צורה, ופתאום כל
ההזיות נעלמו, ונותר רק השביל, ואני שלא יודע מה אני עושה
במיטה כל-כך הרבה זמן. אז קמתי ובלעתי ויטמינים, וראיתי איש
מפחיד מאוד במראה, ועישנתי סיגריה ועוד אחת, והתחשק לי לכתוב
סיפור, איזה מונולוג, לא בהכרח לך. ילדים צעקו ברחוב משהו על
איזו אחת חולה, הם היו מאוד נסערים, והיה קול בולט של ילד או
ילדה כל-כך חסר מודעות לעצמו ולסביבה ומלא אגו. זה הזכיר לי
איזה כמה ילדים כשהייתי קטן מאוד. באתי פה וכתבתי את זה,
ונזכרתי שאמרתי לעצמי בקול רם, אבל לא רם, שאני רוצה לכתוב,
ואז התביישתי קצת כי אולי שמעו אותי.