בלבוש חרוץ לשון הוא מקבל קהל
האנזימים מאוד שמחים לראות את הבן-אדם
הם מוחאים כפיות ברגעים הכי נכונים,
ומסלסלים את שיערם ברגעים הכי נשגבים
הוא חושב שזה בגללו, אבל הוא חלק מהתכנית

הוא גומר לשיר לכל הקהל המת
הוא יוצא לעבר עולם של אפשרויות יצירה
משהו הוא יודע, הם אומרים, ואנחנו לא
כנראה זו הדרך בה רואים עולם, או מחשבה מתבדרת.

הקהל המת מוחא כפיים זרועות חפצים עיניים
הבועה גובהת וגודלת והיא ורודה ורכה
טורים של נמלים חוצות את המסך בתחתיתו
אורות מהבהבים מבלבלים ומלהיבים את האנזימים

הוא פושט ידיים, והן גדולות כמו גלים, שלוחות אצבעות
זה יהיה יותר גדול מהחיים והמוות עצמו,
גדול יותר מגבולות המחשבה האנושית

שעונים מתקתקים כדי להגביר ציפיות
המילים והקולות גדולים מהדהדים רועדים בין קצה מסך לקצהו,
זולגים אל החדרים העלובים, צובעים אותם בכל מיני צבעים,
שלא נמחים על-ידי אפרוריות רעבה.