[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שבר כלי
/
הרעידה הששית

היינו בקומה הארבעים ומשהו של המגדל העגול - שותפים להשתלמות
ב"אבטחת מידע". ההשתלמות התקיימה בששה ימי רביעי אחר הצהריים
בסניף הישראלי של אחד ממשרדי רואי החשבון המובילים בעולם. חדר
ההרצאות שבו ישבנו, היה מזווד ומשוכלל. מול כל כסא עמד שולחן
תחנת עבודה עמוס שקעי חשמל ורשת שאליו ניתן לחבר לאפטופים ושאר
ירקות אלקטרונים. על הקיר המזרחי שאליו היו מופנות התחנות היה
מסך מתנייע שהשתרע כמעט על כל הקיר ומטול בַּרְקוֹ משוכלל היה
מחובר באלכסון לתקרה. הקיר המערבי היה כולו זכוכית, וכשלא כוסה
בתריסים, ניתן היה לראות את כל קטע העיר שמאחוריו, החל
מהכבישים שנמתחו דרך המושבה הגרמנית ועד לקו האופק שבים.  שעת
הכינוס שלנו הייתה ארבע ושלושים שאז הקיר היה מכוסה כולו בתריס
חשמלי, אשר מנע מקרני השמש השוקעת, לשבש את פעולת המטול על
המסך. רק בהפסקה בסביבות שעה שש בערב, ניתן היה להפעיל את
מנגנון ההרמה של התריס ולהביט על הנוף המדהים שכבר החל לשקוע
באפילה וכמעט לא ניתן היה להבחין בבתים למטה.
היינו שם כעשרים איש. ארבע נשים צעירות והשאר גברים בני ארבעים
עד ששים. זה לא היה מפגשנו הראשון. אחרי כחמש פגישות כאלה, כבר
התחלנו להתרגל זה לזה. האנשים נהגו לשבת במקומות קבועים ופיתחו
שיחות עם היושבים לצידם. במיוחד כאשר החומר על המרקע היה פחות
מעניין. בשעה שש נכנסו שני בחורים והניחו על הדלפק הצמוד לקיר
הדרומי, שלושה שקי פלסטיק שקופים מלאי כריכים, פירות וירקות
קלופים. הם יצאו ואנחנו ניגשנו לשולחן והסתערנו על הכיבוד.
לקחתי כריך חצילים עם בולגרית ומספר גזרים קלופים והתרחקתי
לכיוון קיר המערבי שהתריס החשמלי בו היה מורם. התבוננתי בעיר
הנעטפת בחשיכה היורדת עליה. בעיני, זה היה מראה מרהיב ומרתק
ואני התרגלתי לעשות זאת בכל המפגשים. בשעה שש וחצי חזרנו
למקומותינו. המרצה - בניגוד לפעמים קודמות - היה הפעם  משעמם
וכדי לעורר אותנו, הביא  מדי פעם דוגמאות לפריצות של האקרים
לאתרי אינטרנט של מוסדות גדולים שהפגיעה בהם יכולה להיות
קריטית,
בדיוק כאשר סיים לספר לנו, שסגירת מנהרות הכרמל לפני מספר
חודשים נגרמה כתוצאה מחדירת פצחנים לתוכנת הבקרה של תנועת כלי
הרכב - שנעשתה כנראה על ידי הדמיית תאונה בלב המנהרות ויצירת
גודש מכוניות לא שגרתי (בדומה למה שקרה לפני שבוע לארדואן שחנך
מנהרת רכבות מתחת לבוספורוס) - נשמע רעש עמום וכל האורות בחדר
החלו להבהב ואחר כך כבו. חשנו שהבניין נע ובאופן אינסטינקטיבי
צנחנו ממקומותינו הלומים אל הרצפה ונדבקנו אליה. אחרי כעשר
שניות חדלה התנועה, אך הרצפה הייתה נטויה באלכסון וחלק מהאנשים
השכובים החלו את עשתונותיהם - צעקו ונאנחו. מישהו אמיץ זחל
לכיוונה של דלת הכניסה לחדר וגילה שהיא תקועה. זה גרם לעוד
אנשים מפינות החדר להשמיע קולות אנחה. חלק מהם ניסו להפעיל
טלפון סלולרי אך מסכי הסמארטפונים, הבליחו ללא תגובה. דבקנו
לרצפה בכוח משתדלים להתכווץ ולהימנע מתזוזה. האנקות הפכו
ליבבות ובכי חרישי שהיה תחילה כבוש הלך והתגבר. הרגשתי שראשי
מעיק עלי ופחד אימתני חלחל בעצמותי לוחץ במיוחד במקומות
הרגישים כמו חוליות גבי המציקות. הידיעה שאין בעולם סולם שיכול
להגיע אלינו הכתה בראשי וחשתי בחילה שהעלתה את כריך החצילים
לכיוון גרוני. שמעתי אנשים מקיאים סביבי ובלי רצון מצאתי את
עצמי מצטרף אליהם.
"אימאלה, אנחנו נמות נשמעה אנקה".
אחד הבחורים, שהכרתי היה מבקר פנימי של קונצרן בצפון הארץ. הוא
זחל לכיוון הקיר המזרחי התרומם באיטיות תוך שהוא נשען על
השולחן שלי. הוא האיר את פניו עם הסמארטפון שלו. "חברה אל
תצעקו. הייתה כנראה רעידת אדמה. היא נעצרה כמו שאתם רואים
ואנחנו חייבים להמתין כאן עד שיחלצו אותנו. אנחנו בוגרים
ועלינו להתגבר שום דבר לא קורה עכשיו".
"אימאלה, אנחנו מתים" נשמעו קריאות מסביב.
"תראו, זה לא יעזור לנו עם ניילל. המצב לא פשוט. גם לי לא
נעים. אבל כרגע אנחנו חיים וצריכים להמתין בסבלנות עד שיווצר
איתנו קשר"
"מוכרחים לאסוף את עצמנו ולהתנהג כמו בוגרים"
"תראו, אני מציע שנעביר את הזמן בסיפורים. כל מי שיש לו סיפור
מעניין, יספר אותו עכשיו וכך נעביר את הזמן עד שיגיעו המחלצים.
נראה לי גם שמוטב שנשאר צמודים למקומות ולא נזוז".

הראשונה שהחלה לספר, הייתה רונית. אחת הבחורות שהתידדתי איתה
בהשתלמות. היא סיפרה על הבוס שלה שהגיע השנה לגיל שבעים ויש לו
מחלת דם כרונית שאינה ניתנת לריפוי. הוא איבד את עניינו בעבודה
והשאיר את כל ענייני המשרד והעבודה לבתו שעבדה איתו בעשר השנים
האחרונות. הדבר היחיד שעדיין מרתק אותו הוא אוסף מכונות החישוב
שלו שכוללות מכונות מתחילת המאה שעברה, ביניהן מכונות הכפלה
ידניות ומכונות חישוב חשמליות ישנות מאד. גולת הכותרת באוסף
שלו היא מכונה שחורה קטנה שנראית כמו גליל ריק של נייר טואלט,
רק קצר יותר. מכל צידי הגליל חריצים שמהם יוצאים כפתורים
זעירים הניתנים להזזה לאורך שנתות מספרים ובקציה ידית מסתובבת
(מנואלה). נראית כמו מטחנת קפה קטנה. הוא קיבל אותה מחבר שאסף
אותה בשנת 1973 מגופו של חייל מצרי בסיני. כשהגיעה לידיו, חשב
שזאת מכונה לאיכון תותחים, אולם, עם השנים - כשהגוגל התחיל
להתפתח - הוא גילה פרטים מדויקים יותר.  הסתבר, שמכונה זו
יוצרה בשנות השלושים של המאה שעברה, על ידי גאון יהודי
מאוסטריה שבנה אותה מחומרים חזקים (פלדה דקה) ובגודל
מיניאטורי, כדי לתת לנהגים של מרוצי מכוניות, כלי לחישוב
התנגדות רוח במהירויות שונות, מה שמאפשר לנהג להישאר עם רכבו
יציב במהירויות גבוהות. הכלי הזה נבנה באקסמפלרים מועטים
ומחירו היה גבוה ביותר בשווקים. המכונה הקטנה היא הפריט היקר
ביותר באוסף שלו, אותו הוא נוהג להשאיל מפעם לפעם למקומות
שונים בארץ. כאשר הוא מתגבר על כאביו ומרגיש טוב יותר, הוא
מגיע למשרד, פותח את ארון הזכוכית ששם היא נמצאת. הוא לוקח
אותה לחדרו וסוגר את הדלת ושם הוא מתייחד איתה ומתעסק שעה
ארוכה עם כפתוריה הזעירים.
הייתה דממה מעיקה, כשרונית סיימה והשקט הלא רגיל סביבנו, יצר
מתח מפחיד. החלון המערבי היה שחור וחשוך והילת העיר לא הופיעה
בו הפעם. הבתים למטה היו חשוכים ובעצם כלל לא נראו. גם לא
נשמעו שום קולות. הליקופטר שחבטות הרוטור שלו כמעט לא נשמעו,
הסתובב בחוץ ושלח קרן אור מסנוורת אל החלון המערבי. הקרן
התרסקה לאלפי שברירים מסנוורים שאילצו אותנו לעצום את העיניים.
להרף עין ניתן היה לראות את האנשים השכובים בין השולחנות.

המספר השני היה בחור בשם מישל. הוא סיפר שנולד בכפר קטן
באלג'יריה שגרו בו במשך שנים רבות יהודים, נוצרים ומוסלמים. כל
הילדים הלכו לאותו בית ספר ושיחקו יחד. היו שם בתי תפילה לכל
אחת מהקבוצות ויחסי אחווה ורעות עד שפרצה מלחמת אלג'יריה
שהקימה מחיצות של עוינות גם בכפר. בשנת 1962, כאשר החליט
המנהיג הצרפתי גנרל דה גול להפסיק את המלחמה במורדים ולהוציא
את הצבא הצרפתי מאלגי'ר, הפכו כמליון וחצי אזרחי צרפת באלג'יר
לפליטים וברחו כמעט כולם לצרפת. מישל היה ילד כשהוריו עזבו את
הכפר וכשבגר הפך לשחקן ועיתונאי והחליט לחזור לאלג'יר לבקר את
הכפר שבו נולד. בשנת 1967  כשהיה בן 18 יצא לאלג'יר שם רכש
ג'יפ ישן ובאמצעות תעודת העיתונאי שלו הגיע אל הכפר. הוא הופתע
למראה השינוי. כל הנוצרים והיהודים נעלמו ומוסלמים נכנסו לגור
בבתיהם. גם בתי התפילה של הנוצרים והיהודים עמדו זנוחים וחצי
הרוסים. מישל קיבל החלטה מטורפת לנסוע לאורך החוף הצפון
אפריקאי לכיוון מצרים ולהגיע באמצעות תעודת העיתונאי לארץ
ישראל. "אני יודע שזו החלטה מטורפת ובגילי היום לא הייתי חוזר
עליה". הוא הגיע למצריים זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים.
תעודת העיתונאי שימשה אותו יפה והמצרים התייחסו אליו בכבוד רב
ואף ליוו אותו לגבול ישראל וקישרו אותו לאנשי האו"ם שהעבירו
אותו יחד עם מכוניתו לארץ. הסיפור היה מותח ומטורף והצליח
להרגיע במעט את האנחות והבכיות מסביב.

המספר השלישי היה המבוגר בחבורתנו. הוא הגיע מחיפה ולא נראה לי
מוכר. הוא אמר שקוראים לו יוסי שמש והוא פנסיונר של חברה
הסתדרותית לשעבר שמפעלה נמצא למרגלות הכרמל. הוא פתח ואמר "אני
אספר לכם משהו מעברי שאין לו שום קשר לעניין שבגינו אנחנו
יושבים כאן. אני אספר לכם סיפור על אהבה. יש שאומרים שאהבה היא
הפרעה נפשית. איזשהו משהו שתופש אדם באמצע התוכניות שלו והופך
להיות במקום ראשון בסדר העדיפויות שלו מבלי שתהיה לו שליטה על
האירוע ובלי שיעשה חשבון למחיר החברתי או להפסד הכלכלי שלו.
אהבה שהיא כמו מחלה מטרידה שנמצאת לפני טבלת סדר העדיפויות שלו
ומכתיבה לו מהלכים שלא תמיד הם לטובתו. שלא לדבר על סיפור שהוא
חד צדדי וחסר מענה מהאובייקט הנאהב. כל זה כאשר מדובר באדם
בוגר שיש לו מערכת חשיבה סדורה, אנשים שקשורים לסביבתו הקרובה
ותלויים בו ותוכניות סדורות לשעות וימים ושבועות בחייו. אבל מה
עושים כשמדובר בהתאהבות של ילד בן 11?
לפני יותר מחמישים שנה הייתי מדריך נוער. קיץ אחד הועסקתי
בקייטנת ילדים, כמדריך של חבורת ילדים בנים בני אחת עשרה. היה
שם ילד שהיה אחד הנמוכים בקבוצה שהתאהב בבריכת השחייה, או בחדר
האוכל בילדה מקבוצת הבנות. הייתם צריכים לראות מה קרה לו. הוא
הפך לזומבי, מהלך בעקבותיה כמו טלה בעקבות כבשה. הכריז שהוא
אוהב אותה וניסה להימצא בכל מקום שבו היא נכחה.
הילדה הזו מאד לא אהבה את זה ומטבע אופייה הייתה גם כנראה
קלפטֶע קטנה. בכל פעם שהטמבל הקטן, הצהיר על אהבתו אליה, היא
חרפה וגידפה אותו, קראה לו בכינויים שונים. באווירה של כפר
הילדים הקטן, זה היה אירוע בולט ומשמעותי ורבים עסקו בו."

היינו שרויים בעלטה מוחלטת, הדבר היחיד ששמענו היה רחש של הזזת
רגליים ואנחות כבושות שעלו כל פעם ממקום אחר.

לפתע נשמע קול עמום מן האזור המערבי. "זה היה ב"אונים" בכפר
סבא בקיץ של שנת 1955. אני הייתי הילד הזה ואתה היית המדריך
שלי. יוסף שמש קראו לך. אתה היית המדריך הבוגר של קבוצת הבנים
שהייתי בה. היה לך שיער שחור שסרקת לאחור, דבוק לאיזו משחה
ומצח גבוה. היה אתך מדריך צעיר בשם יהושע שנשמע לך ולא זז
בלעדיך, אבל אתה היית האבא של הקבוצה והילדים העריצו אותך.
הייתה לך כרס קטנה ולבשת תמיד חולצת משבצות עם מכנסיים שחורים
קצרים. אתה קנית את לבנו עם חיבוקים חמים ועם בדיחות מפולפלות
שלא שמענו מעולם בבתי הורינו. בדיחות שחלק ניכר מהן לא הבנו,
למרות שתמיד צחקנו."
הייתה שתיקה באולם. גם ממקומו של יוסף  שמש לא נשמעה מילה.
והקול המשיך:
"זה היה יום אחד בשעת מנוחת הצהריים. החום היה כבד ולח ועל
מזגנים עוד לא דיברו באותם שנים. כל הילדים היו מרוכזים
בחדרים, שוכבים על המיטות בתחתונים בלבד ונתבקשו לנוח ולשמור
על השקט. שקט לא היה כי הילדים פטפטו וצחקו בחדרים. יהושע ניסה
להסות אותנו וכשזה לא צלח קרא לך. אתה הופעת והוצאת את כולנו
למסדרון. פנית ישר אלי. "אז מה, אתה אוהב את אלה?" כן, עניתי
לך מעומק לבי. "אז אתה צריך לממש את זה" אמרת ובלי שהיות הרמת
אותי באויר ונשאת אותי למסדרון של הקומה השנייה. כל הבנות יצאו
מהחדרים שלהן ואתה אמרת "אתה אוהב את אלה? אתה אוהב אותה? - אז
תראה לה כמה אתה אוהב אותה" העמדת אותי על הרצפה מול העיניים
הפעורות של קבוצת הבנות והורדת לי את התחתונים."

ההליקופטר בחוץ שב והתקרב אל החלון שלנו - שולח שוב אלומת אור
שמתרסקת על החלון ומסנוורת. לפתע נדמה היה שראינו את דמותו של
יוסי שמש, מזדקפת מתחת לשולחן ומתארכת. נמתחת לכיוון החלון
ששוב היכתה בו אלומת האור. מתארכת ונמשכת והופכת דקה ולבנה
ופתאום מבריקה ונעלמת.


נכתב ב 5/11/2013
(שינויים קלים באפריל  2018)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
'מומלץ - להתחיל
ללמוד רוסית.'

ברלין, מרץ 1945


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/4/18 10:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שבר כלי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה