וכי דווקא בבקרים דימה לו את הדמדומים ובדמדומים את הלילות
ובלילות את הנשמה; וכך השמיים מסגרו היטב את מסלולו מן האור
ואל החשיכה, צבע הרקיע החולף רק העיב על הדממה השוררת האמיתית.
מסגר היטב את הציור, מלחמה המתחוללת בתוכו, אך אותה מלחמה טרם
הצטיירה לה. היא מכוסה שכבות-שכבות בחלומות ותהיות; נוף עירוני
ונראטיב משוכלל של זיכרון. פניה עלוטות אל ערפל וגופות נערמות
בדיוק על קו האופק הארוך של הים בשעת שקיעה ונשרפות הן בשעת
הזריחה.
שכן מהלכי חייו וה-הזמן, היו כשני סלעי צור משופשפים בתוך תוכו
של היקום, מתלכדים מדי פעם לכדי גיצים; הרהוריו. לעיתים אל
להבה; מילים מסודרות בקפידה. ובשעות בדידותו הגדולות אל רחש
גחלים העלה על נס את מראה הניצוצות, הגיצים והלהבות. נדלקות
ונכבות אף לרגע. וכמו סנה הבוער חדרו נשאר יבש, ובזה תמיד
הייתה לו מין תחושה של אכזבה.
[וְהִנֵּה הֵם הַגִּצִּים;
אוּלַי הַזְּמַן אֵינוֹ אֶלָּא הַדֶּרֶךְ שֶׁל הַנֶּצַח
לְהִתְבַּטֵּא. אִם כִּי הַבְּעָיָה הִיא שֶׁיַּעֲדוֹ אֵינוֹ
לְהִתְבַּטֵּא כָּלַל לָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁהַזִּכָּרוֹן זֶה
הַדֶּרֶךְ שֶׁל הַזְּמַן לְהִתְבַּטֵּא, וְהַחֲלוֹמוֹת הֵן
שֶׁל הַזִּכָּרוֹן! זֶה רַק יוֹרֵד וּמִצְטַמֵּק מִן הַיֵּשׁ
וְהַיָּדוּעַ אֶל הָאֵין וְהַכְּלוּם, אֶל מָה שֶׁמַּעֲבָר
אֵלֶיךָ. מִן הָעֵינַיִם הָרוֹאוֹת וְהַלֵּב שֶׁמַּרְגִּישׁ
בּוֹ בְּעֵת, אֶל חֶדֶר חָשׁוּךְ בְּמֹחַ וְלֵב רֵיק הַצָּמֵא
לְהַרְגָּשָׁה, וְאֶל הזיות מְתוּקוֹת מְנֻתָּקוֹת מִזְּמַן;
שֶׁכָּלַל אֵינְךָ מודע אֲלֵיהֶן כ'הזיות'. דְּפוּס משלהב מִן
הַיֵּשׁ אֶל הָאֵין, עַד שֶׁבְּסוֹפוֹ מָצוּי כָּל כֻּלּוֹ
שֶׁל הָאֵין]
בין הלהבות הפזיזות עלה לו חזיון של אש קבועה. (בחלוף הרגעים
נתפש בו פיסה מן הנצח) אז הוא הוסיף לשפשף ולשפשף את סלעי
הצור, חזק יותר ומהר יותר בכל לילה; את הנשמה, את היקום, את
התחושה, את האהבה, את הזיכרון, את הזמן, את הגאולה. ובכל חיכוך
אצבעותיו נכוו, וליבו כאב, אך הוא ראה את האש הקבועה, מגרד את
קיומו לקראתה! היא זאת שתושיע אותו מן מעמקי המערה.
[וְהִנֵּה הִיא הַלְהָבָה!
באורגזמה הַמָּוֶת מְנַצֵּחַ. זוֹ פִיזִיקָה פְּשׁוּטָה - זֶה
עִנְיָן שֶׁל אִזּוּן. בְּאוֹתוֹ שִׁחְרוּר עָצוּם וּמַרְגָּשׁ
שֶׁל חַיִּים, תַּהֲלִיךְ בִּלְתִּי נתפש שֶׁל התקיימות, שֶׁל
יֵשׁ; הַתּוֹדָעָה בַּהֶכְרֵחַ תַּרְגִּישׁ לְפָחוֹת מְעַט,
מְעַט! מִן הָאֵין, מִן הַנֶּצַח וּמִן הַמָּוֶת. בָּאַהֲבָה
ובאורגזמה הָאָדָם מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא יָכוֹל לגעת בַּנֶּצַח
וְלָכֵן רַק לְזֶה הוּא נִמְשַׁךְ)
והנה למשך שבועות מעטים בדידותו חלפה אל מול נגיעות זולות
כמעוף חושי חסר טעם. אל מול שיח שקסמו לא נובע מתוכנו אלא מנפח
שונה הנסתר לנפש. טכניקת ליטוף כף ידם אחד בשנייה בטח אומרות
משהו על תנועת הלוחות הטקטוניים, הוא חשב לעצמו. אולי אף גם על
תנועת הכוכבים בחלל. ואילו לבדו בגיצים הוא ראה; זה יחלוף ככל
דבר, ולא יותר לו דבר מלבד אבק ועשן.
בלילות הוא דימה לעצמו את הנשמה, החולפת, השמיים ממסגרים לו את
חייו בעוד שהוא אינו ציור, אלא דבר כתב. בום, טראח! להבה. וזה
מה שנאמר לו מבעד לרחש גחלים [קַח לְךָ אוֹתָהּ; תִּשְׁכְּבוּ
עַל מִטָּה; תִּתְנַשְּׁקוּ עַד פִּסַּת הָאַהֲבָה
הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּכֶם; תִּירֶה שֵׁנִי קְלִיעִים; אֶחָד
לְתוֹךְ ראשה; וְאֶחָד לְתוֹךְ ראשך; אָז; תְּגַלֶּה
נִשְׁמָתְךָ אֶת הָאֵשׁ הקבועה!]
משנגלה לו סוד האש הקבועה עיניו היו כלהבות. עיניו היו מכוסות
שכבות של חלומות. לאט בשקט ולבד הוא חקר את הרציונל; נשמה אשר
מתפוגגת בתוך האהבה תופשת את הנצח. ובייחוד ובמיוחד אם היא
שולחת את עצמה לכדי כך, וגם אם אינה תופשת את הנצח היא תופשת
את הקרוב ביותר אליו.
ודמדומים בדיוק דימו להם ללילה כאשר הוא טעם את עצמו עד פיסת
האהבה האחרונה שבו ובה. הלוחות הטקטוניים איימו אל רעידות
אדמה. בעת ליטוף שיערה, בלי שהיא תשים לב, הוא שלף אקדח ותזמן
את הירייה בדיוק לתוך המושלמות שבנשיקה המושלמת - אז בזריזות
כיוון לתוך רקתו גם כן ולחץ על ההדק; אך הנצרה פתאום נתקעה!
הרגע חלף וגם אם יתקן את אקדחו לא ייתן זה דבר כי אין הוא
יתפוש את הנצח. אין הוא יבער בתוך האש הקבועה. אל מולו אהובתו
עד אין קץ ואלו הבקיאים במוסר החברתי היו אף אומרים כי יופייה
מחולל לנוכח המוח המרוסק, אך הוא לא הרגיש דבר מזה.
הוא אינו יתפוש את הנצח. עדיין כאדם קדמון משפשף את סלעי הצור
וממתין להמצאה הגדולה. בכל חיכוך הוא יודע שאין הוא יחולל את
האש הקבועה אך בכל חיכוך הוא מנסה; זיכרון, אהבה, גאולה, זמן,
נשמה; האבק, והעשן, והריח ממלא את כל כולו והוא נחנק. נשמתו
משתעלת כמעט דם. הוא נשרף בכל לילה אל מול הלהבות ואל מול
חזיון אחד שפעם היה לו, הלוא היא האהבה. |