הנה, אני מתחילה לשכוח אותך. חלקי זיכרונות נפרמים, מתפזרים,
מסתחררים ונעלמים, ואני מניחה להם. אני כבר לא מחזיקה בהם
בכוח. שכללתי את השקרים, הידקתי את המסכה. כאילו מעולם לא
התקיימת. כאילו לא התחננתי בפניך, כאילו לא עליתי במעלית לכמה
קומות שונות, ונקשתי על דלתות זרות, רק כי לא זכרתי באיזה קומה
אתה גר. כאילו לא סבלתי מהתפרצויות בכי פתאומיות, בלתי נשלטות.
עכשיו כבר אין טעם לשמור על כבוד עצמי. אני מנשקת שפתיים זרות
על ספסלים דהויים, אני יורדת על ברכיי ועושה את מה שמצופה ממני
לעשות, אני שייכת לכולם עכשיו. אתה המשכת הלאה. לא הצלחת לסלוח
לי, לא ניסית להבין. השארת אותי מאחור, ולי נשארו רק
הזיכרונות. בהתחלה הם איימו לשגע אותי, הם חיו בתוכי ומילאו
אותי כמו שעכשיו ממלאים אותי אברים של אחרים. לשונות, אצבעות,
אברי מין, העיקר שאני לא אשאר חלולה. כי בפנים נותרתי ריקנית,
והייתי חייבת למלא את כל הריקנות הזו. אתה לא היית שם יותר.
מוזר, הדמעות מתפרצות גם עכשיו. האבדה כנראה הייתה גדולה מדי.
הייתי בשלב הפנטזיה, וכשהיא התנפצה, לא הייתי מוכנה לכך. לא
הרפיתי בזמן, וזה הותיר בי סימנים בל יימחו. אולי אתה חסר לב,
ואולי אני הגזמתי אז, כשרצתי לזרועותיו של פתרון זמני בגלל אי
הבנה, לפני שבדקתי את הדופק של מה שנרקם בינינו, בעדינות
ובחצאי מילים. אתה נותרת חופשי בעוד אני נותרתי כבולה, חבולה
והמומה אל נוכח המציאות שאני יצרתי תוך כדי בריחה. הרס עצמי
הוא הרעל החזק ביותר. הוא איטי, בלתי צפוי, ומכלה אותך ברגע
אחד של חוסר מודעות. אתה מבין, כל יום הייתי חיה מחדש את
המחשבה הנוראית הזו, מה היה אילו? מה היה אילו הייתי מתקשרת
אליך לפני שרצתי לזרועותיו? מה היה אילו לא הייתי מספרת לך? מה
היה אילו ניתן היה להחזיר את הזמן לאחור? העינוי הנורא שבידיעה
שעשיתי טעות בלתי נסלחת. אחרי זמן מה הפסקתי. הליטופים המנחמים
של ידיים זרות הן בעלי כוח מרפא, גם אם זמני, מזויף, ולמראית
עין בלבד. אני מתנחמת בידיעה שמישהו נהנה מגופי, בזמן שנפשי
תקועה בלימבו האינסופי של המציאות. וגם אני נהנית, בעצם. לתת
זה לקבל, לא? חבל רק שאני לא יכולה לקבל אותך, אבל מה זה כבר
משנה. אתה מיתמר בעשן השכחה, מתפרק לחתיכות של עבר מוחלט,
שאפשר להכניס לקופסא חתומה, לקבור בתחתית הארון, ואז לשכוח
ממנה. מדי פעם עוד אתקל בה בחשכה, במקרה, ואצעק בהפתעה, בכאב,
אבל זה יהיה כמעט חסר חשיבות. כאב רגעי חולף וחד בים של כאב
קבוע, מוסווה ודהוי, זה נסבל.