[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הנה, אני מתחילה לשכוח אותך. חלקי זיכרונות נפרמים, מתפזרים,
מסתחררים ונעלמים, ואני מניחה להם. אני כבר לא מחזיקה בהם
בכוח. שכללתי את השקרים, הידקתי את המסכה. כאילו מעולם לא
התקיימת. כאילו לא התחננתי בפניך, כאילו לא עליתי במעלית לכמה
קומות שונות, ונקשתי על דלתות זרות, רק כי לא זכרתי באיזה קומה
אתה גר. כאילו לא סבלתי מהתפרצויות בכי פתאומיות, בלתי נשלטות.
עכשיו כבר אין טעם לשמור על כבוד עצמי. אני מנשקת שפתיים זרות
על ספסלים דהויים, אני יורדת על ברכיי ועושה את מה שמצופה ממני
לעשות, אני שייכת לכולם עכשיו. אתה המשכת הלאה. לא הצלחת לסלוח
לי, לא ניסית להבין. השארת אותי מאחור, ולי נשארו רק
הזיכרונות. בהתחלה הם איימו לשגע אותי, הם חיו בתוכי ומילאו
אותי כמו שעכשיו ממלאים אותי אברים של אחרים. לשונות, אצבעות,
אברי מין, העיקר שאני לא אשאר חלולה. כי בפנים נותרתי ריקנית,
והייתי חייבת למלא את כל הריקנות הזו. אתה לא היית שם יותר.
מוזר, הדמעות מתפרצות גם עכשיו. האבדה כנראה הייתה גדולה מדי.
הייתי בשלב הפנטזיה, וכשהיא התנפצה, לא הייתי מוכנה לכך. לא
הרפיתי בזמן, וזה הותיר בי סימנים בל יימחו. אולי אתה חסר לב,
ואולי אני הגזמתי אז, כשרצתי לזרועותיו של פתרון זמני בגלל אי
הבנה, לפני שבדקתי את הדופק של מה שנרקם בינינו, בעדינות
ובחצאי מילים. אתה נותרת חופשי בעוד אני נותרתי כבולה, חבולה
והמומה אל נוכח המציאות שאני יצרתי תוך כדי בריחה. הרס עצמי
הוא הרעל החזק ביותר. הוא איטי, בלתי צפוי, ומכלה אותך ברגע
אחד של חוסר מודעות. אתה מבין, כל יום הייתי חיה מחדש את
המחשבה הנוראית הזו, מה היה אילו? מה היה אילו הייתי מתקשרת
אליך לפני שרצתי לזרועותיו? מה היה אילו לא הייתי מספרת לך? מה
היה אילו ניתן היה להחזיר את הזמן לאחור? העינוי הנורא שבידיעה
שעשיתי טעות בלתי נסלחת. אחרי זמן מה הפסקתי. הליטופים המנחמים
של ידיים זרות הן בעלי כוח מרפא, גם אם זמני, מזויף, ולמראית
עין בלבד. אני מתנחמת בידיעה שמישהו נהנה מגופי, בזמן שנפשי
תקועה בלימבו האינסופי של המציאות. וגם אני נהנית, בעצם. לתת
זה לקבל, לא? חבל רק שאני לא יכולה לקבל אותך, אבל מה זה כבר
משנה. אתה מיתמר בעשן השכחה, מתפרק לחתיכות של עבר מוחלט,
שאפשר להכניס לקופסא חתומה, לקבור בתחתית הארון, ואז לשכוח
ממנה. מדי פעם עוד אתקל בה בחשכה, במקרה, ואצעק בהפתעה, בכאב,
אבל זה יהיה כמעט חסר חשיבות. כאב רגעי חולף וחד בים של כאב
קבוע, מוסווה ודהוי, זה נסבל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פי לא נכלם ובי
אין בושה-
אומר דעתי בבמה
חדשה!!


-פינקי


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/18 8:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוקסנה פושקין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה