[יש במאבק הזה דמות מסתורית אחת; הנצח. לא, אל תתבלבלו, לא
בדמות של זמן מתמשך ללא הפסקה. אלא, משהו שאין לו ממש הגדרות
או המשגות, אלא מלבד שהוא אינו הזמן, המתמשך, ללא הפסקה. משהו
המפר את הכל, משהו, משהו! המגאל את הכל. כמו בתחושת ההתגשמות
המפוספסת שיש בזיכרון. מה טבע אותה ההתגשמות? האם זה הזדווגות
חושית? או דווקא ההיפך, פירוק אטומי מוחלט? הפיסה הפיצית
האחרונה של אותה כמיהה כפי שהיא נחשפת ונעלמת במוחי, מקורה
בחושך, בשקט, באינסוף, בכל מה שאי אפשר לדעת. משהו שנמצא מעבר
לסף האפשרויות. היו אנשים לאורך ההיסטוריה שלא הבינו את המושג
לעומקו, וכרגיל בכל תרבות פופולארית ביצעו האנשה גסה, והמציאו
את 'האלוהים'. אך כאן זה תיעוד אמיתי של ההיסטוריה האנושית. של
המאבק היחיד הקיים, זה שבתוך האדם, ואנו נקרא לדברים בשמם! אם
כך שמרו לכם את שם הנצח ככל שאנו נמשיך ונתקדם כאן.]

המלחמה התחילה לראשונה בקרב קטן משתתפים. בתוך אדם אחד, אל מול
אישה אחת, ניצניה ברקו. הזמן שילח לראשונה את כוחותיו
האמיתיים. הוא דרש להיות כמו מרחב. ובכל התמשכות שלו הוא דרש
יותר למרחב.

דמיינו כמה קשה לזמן, כאשר כל מכה שלו היא רק לרגע! בעוד
המרחב, עומד, בשקט. מכותיו את האדם דוממים כמוהו, כוחו הגדול
הוא רק הלילה, בסך הכל חושך עצום. ואילו מה זה אל מול לילו
הארוך של הזמן!

הזמן פרוע, יש חיים בקרביו, הוא דוהר אלינו ואילו המרחב הוא לא
יותר מקיים.
מכות כואבות אותם מרגיש רק האדם. והמרחב מנצח, איך יכול שלא.
שתיקתו מביסה את האדם.

את המרחב אדם יכול להרגיש, יכול לגעת, לשמוע, להבין. בעוד
שהזמן פשוט מצקצק לו את חליפתו כאילו מבעד לקיום אחר. והאדם
מבקש תמיד לגעת רק בזמן.

נדמה שעל המרחב יש לאדם שליטה כלשהי. הוא מגוון, מלא במקומות
ואפשרויות פתוחות לחיים. בעוד שהזמן הוא זה שחי את האדם, שולט
באדם, בבירוקרטיה חסרת גבולות, בסדר סיזיסיפי; תמיד קדימה!
תמיד ככה, ואז ככה. אותו הדבר ובאותה הצורה - ככה - ככה - ככה.


המלחמה נמשכה ונמשכה, הקרבות גדלו וגדלו, מספר המשתתפים גדל,
לאנשים רבים, לאיזורי קטל מרובים, הפכו לנושאים מפולפלים
ואילו, כל זה, עדיין מורגש רק באדם אחד.

הייתה שואה במלחמה הזאת. הייתה שריפה גדולה. של חלקיקי זמן לא
פוסקים מלהישרף. המרחב הביט כאשר כל זה נעשה, ולא עשה דבר! לא
נקף אצבע מחשש.

עשן המשרפות ממלא את חלל ראש האדם. האנדרטאות שלו מפוסלות
בצורת הכמיהה.

האדם עד למלחמה עד פיסת העצם האחרונה שבו. זה מקור כל יגונו.
זה, והעובדה שהוא אינו אלא המגשר ביניהם. אינו אלא כלי משחק
שחשיבתו פסיכולוגית, תודעתית, וכאן זה נגמר.

אמצעי הלחימה שלו, האסטרטגיות שלו; האהבה, הזיכרון, השיח,
הצחוק, הגאולה, האהבה. כל זה חלש ורופף לאין שיעור אל מול
כוחות היקום העצומים. כל מה שבאמת נותר לאדם הוא להרגיש,
להרגיש עד פיסת העצם האחרונה שבו!

אל תספרו זאת למרחב אך האדם כורת ברית עם הזמן בכל לילה, בחדר
חשוך בעיניים עצומות מספיק זמן, עד שנדמה שהמרחב נאלם לו.
התפוגג לו כאשליה שהוא, וכעת הוא שווה כוחות אל יריבו - נגנז
ומתערבל לתוך יסודו המהותית, החולפת! החשוכה, כמו בתיאוריה
ההיא של איינשטיין.

והאדם נסחף אל הכרית כמו שהוא נכסף אל סודו הכמוס של הזמן,
הטריק בשרוול, הזיכרון; מהופנט למקהלותיו, שם הקרבות מוכערים,
שם, כשלזמן יש סיכוי. סדרי הכוחות כולם מתנגשים בתוך בטנו,
ביערות הם מגוללים את הנאומים וסיפורי העם הישנים, מתרסקים אל
העמקים בחרבות ובאש ובזעם קוראים לחירות! מותירים שובל עצום של
דם המוסיף לזרום.

והתוצאות הפוליטיות נשכחות. הסטטוס קוו נשמר ולו רק עבור הקרב
הבא!

מה הנשמה במלחמה הזאת? איילה מתרוצצת כטרף מחשבות, כאדם איטי
על סף בניינים. נקלעת לאש הצולבת וחייה נקטלים על ידי הזמן, או
המרחב, וחוזרים חלילה על ידי אויבו.

חשיבותה הוא רק פסיכולוגי; להרגיש, להרגיש, ולהרגיש.

האומץ המצוי בנשמה אל מול זה הוא אישי ובודד. לילה לילה הוא
מנקב את רעיונותיו; לחולל מהפכה בסדר העולמי! בדמות צליל ירייה
אחת.

[האומץ שואב את רעיונותיו מן הנצח]

אבל כמובן שמלחמה זו אינה אלא נגזרת רחבת היקף של המלחמה הקרה,
קרה מדי, המלחמה היחידה באמת! מלחמת היש באין.