בַּמַרְתֵף
בַּמַרְתֵף הֶעָצוּר וְעָזוּב,
בְּכּובֵד חוֹשֶךְ וּמַחֲנָק אֲדָמָה,
צַבְעָה הַיַתְמוּת בִּגְוַן עוֹרֵב אֶת נַפְשִי
ופָשַׁט בִּי קוֹל צְווָחָה.
נָשַׁמְתִּי אֲפֵלָה
וְחָנְקָתַנִי אֲנָקָה
שֶׁל סוֹרָג יָשָׁן הַמְחוֹלֵל
בִּי כְּזָדוֹן וּמְזִימָה.
אֲסִירַת בַּרְזֶל,
מְדוּכֵּאת שַלְשֶלֶת פְּלַדָה.
צוֹנְחוֹת מִתִקְרָה עֵינַי,
נוֹעָצוֹת מְשֻתָקוֹת כְּמֵת
בַּאַבֵדַה.
קִינָה וְהֶסְפֵּד תָלְשוּ שִׁמְלָתִי,
רוּחַ אַלְמַנוֹת תָפְרָה שַׁק למִִידוֹתַי.
הֶלֶם קְרַב לָעַס בִּלְשוֹנִי
וְאָכַל אֶת מִנְּעֲלָי.
וּבִּי צָרָעַת גִירְדַה אֶת בְּשַׁר יַנְקוּתִי
עִם כִּיפַּת אֱלוֹהֵי אֲבוֹתַי.
4.17 |
