"כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבַדְתִּי! אמרתי לאבא ואימא שלך,
להישאר פה, בשכונה, לשלוח אותך לבית ספר של הרב בראשי, ללמוד
תורה, דרך ארץ. לא שמעו לי, מה נעשה. לֹא אַלְמָן יִשְ-רָאֵל".
"מה זה אומר לֹא אַלְמָן יִשְ-רָאֵל, סבא? לא הבנתי ת'קשר",
שאל מנשה.
"עוד פעם הוא שואל שאלות, ריבונו של עולם, לָא גְנָפֶה"
(בכורדית: לא שווה), אמר הסב כשהוא מפנה מבט לאחיה הגדול של
אמו - בנימין, ולאביו של מנשה - מנחם, שישב לצד האח מעברו השני
של השולחן.
"מנשה, החוכמה היא להקשיב בשקט. וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. אל
תהיה חמור חמורתיים", אמר בנימין, ערוך לקריאת ברכת המזון.
"אבל גם חמור חמורתיים אני לא יודע מה זה", אמר מנשה.
"זה בגלל שלא מלמדים אותך תורה, דרך ארץ, שם - בשכונה של
האשכנזים. באיזה בית ספר אתה?" שוב התפרץ לעברו הסב. "אם לפחות
היו מביאים אותך פעם-פעמיים בשבוע ללמוד פה אצל הבן של בראשי,
היית יודע מה זה!"
"בלוריא", ענה מנשה.
"מה לומדים בלוריא?" שאל הסב בכעס.
"תנ"ך, תושב"ע, חשבון, אנגלית וכל אלו".
"תנ"ך? אז איך זה שאתה לא מבין מה שאני אומר לַאֲשֻׁרוֹ?"
"כי לא למדנו את זה", ענה מנשה.
"סדום ועמורה. תקרא לפחות את ברכת המזון" הורה הסב, "תלמד
משהו".
"בסדר סבא. 'תה תביא לי 'תשעון אחרי זה"?
"כשהשבת תצא".
"אתה דפוק? אתה יודע כמה השעון הזה עולה? יא אשכנזי מסריח, אין
לך עיניים?"
"ללל...א שמתי לב שהכנסת ת'יד". יהודה ענה כשקולו רועד.
"מצטער, סססס..ליחה. א...עשה משהו כדי לפצות אותך..."
"לפצות"???, צריך מלאן ת'לפים בשביל הנזק. 'סתכל!. בעצם, מה
אני אומר לך 'סתכל? אם היו לך עיניים אז היית רואה שאני מכניס
ת'יד. אבל אתה עם העיניים האשכנזיות הקטנות שלך... מצחו של
מנשה נוגע במצחו של יהודה שהנמיך את קומתו, כמעט כורע.
יהודה רעד. אגלי זיעה צצו במצחו. "ססססליחה שוב. אשלם. מבטיח.
אני יודע שהשעון יקר. לא ראיתי... התכופפתי לשתות ופתחתי את
הברז בלי לחשוב".
"על זה משלמים...יא בן זונה. לא רק בכסף...".
איי, איי
"מנשה, עזוב. הגזמת. מה ת'רוצה ממנו. הוא חבר שלך. אמר'ך
שישלם.
"זוז איתן, אל תתערב. זוז לי מהדרך..".
איתן לא זז. הוא עמד חוצץ בין מנשה ליהודה. יהודה ניצל זאת
והתחיל לרוץ בפחד ברחוב מחלקי המים בואכה רחוב הל"ה, הוא חצה
את הכביש בלי להסתכל ימינה ושמאלה, ולא הבחין במכונית המוריס
מרינה הכחולה שבלמה בעוצמה. יהודה לא עצר, הוא המשיך הלאה. הוא
נבלע בחצר הפנימית המאגדת סביבה שורה של בניינים בצורת ח'
הנושקים לשלושה רחובות ירושלמיים טיפוסיים: רחוב הל"ה ובו
התגורר מנשה, רחוב רחל אמנו ובו התגורר יהודה ורחוב הפורצים
ובו התגורר איתן. שלושת הילדים הללו היו חברים לכיתה ו'6 בבית
הספר הממלכתי ע"ש י' לוריא. כבר חמש וחצי שנים.
"הוא בורח, זוז...".
"לא זז, תירגע. מה ת'משוגע?"
זוז יא מניאק, אוהב אשכנזים, תימני מזויף, זוז....".
"תירגע, מה ת'מכניס ת'אשכנזים כל הזמן. מה הם עשו לך? ומה הקשר
לתימני מזויף?"
"מנשה תפתח ת'דלת".
"למה אני תמיד? ".
"שייקח אותי אלוהים. אני אשתגע. אני אפתח. תודה רבה לך. כתוב
בתורה כבד את אביך ואת אמך, אבל אצלך, כול זֻורְקות" (בכורדית:
לא שם על אף אחד)... הטיחה שושנה, אמו של מנשה.
כשהדלת נפתחה ועשן הסיגריות של מנחם, אביו של מנשה, מצא את
דרכו החוצה, יהודה ואביו עמדו בפתח. האב לבוש בחליפה, אך לא
מעונב, הזכיר מאוד את יהודה: גוון עור בהיר, עיניים כחולות
וקטנות, קווצות שיער בלונדיני מבצבצות מצדי פדחתו, קומתו נמוכה
ומעט כפופה.
"ערב טוב, גברת מזרחי" פתח אביו של יהודה במבטא הונגרי בולט.
"שמי משה קובץ' ואני אביו של יהודה שלומד עם בנכם מנשה בכיתה.
אנחנו גרים פה - בנייננו חולק את הגינה המשותפת מאחור. מחלון
מטבחנו רואים את החדרים האחוריים של דירתכם", הוסיף.
"ערב טוב מר קובנץ".
"קובץ'".
"כן, כן... היכנסו, היכנסו, אל תתביישו הבית פתוח. אנחנו
יודעים מי אתם. לכבוד הוא לנו. ויהודה החמוד. בא לפה הרבה.
תשתו משהו?" שאלה אמו של מנשה ובו-זמנית קראה למנחם בעלה:
"מנחם, השכן פה. עם יהודה, הבן שלו, חבר של מנש...".
"תודה רבה. תודה. אני שמח שגם אדון מזרחי פה. נעים מאוד. האמת,
מר וגברת מזרחי, שהייתי רוצה להגיע לפה בנסיבות אחרות, אלא
שלצערי נבצר ממני עד עתה, והיום נאלצתי לקבל החלטה בניגוד
לרצונו של יהודה בני, להגיע בנסיבות לא נעימות".
יהודה עמד לצד אביו, כפוף, מבטו מושפל ופניו אדומים כסלק.
"בנכם, מנשה, היכה, קילל והשפיל את בני. אשתי סיפרה שהוא הגיע
רועד... הוא סיפר בהתחלה שערבי רדף אחריו ואחרי חבריו. כשאשתי
ניגשה למכשיר הטלפון על מנת לדווח למשטרה, הוא עצר בעדה בבהלה,
ואז היא הבינה שקרה משהו אחר. אחרי ניסיונות רבים הוא סיפר על
בנכם מנשה, ואילולא איתן, שכמו שאתם יודעים צועד עימם מבית
הספר חזרה הביתה, זה היה גרוע יותר. הצלחנו להבין שזה בגלל
השעון. אם יהודה גרם נזק במתכוון כמובן שנישא בהוצאות. אבל
מכות, קללות, השפלות, זה בהחלט לא מקובל במדינה מתורבתת ובחברה
מתוקנת".
"אוי ואבוי לי. מנוול... איזה בושות", הגיבה ראשונה אמו של
מנשה, ואביו, שעמד כל העת על רגליו והנהן בראשו בהבנה מעושה,
צעק: "מנש. בוא לפה!"
מנשה, שקלט מיד במה מדובר, קפץ מחלון חדרו בקומה הראשונה
והסתתר בין שיחי הדפנה שבחצר הפנימית הגדולה והמשותפת למתחם
הבניינים שהקיפו את החצר. הוא רעד מפחד, מבין מה שעומד לקרות.
בו בזמן התמלא זעם על יהודה. הוא לא דמיין שהריב ביניהם ייוודע
לאחרים.
"אבא בוא נלך בבקשה. זה לא נעים לי", אמר יהודה.
"יהיה בסדר, יהודה. אני בטוח שהוריו של מנשה ימצאו את הדרך
הנאותה להסביר לו את חומרת מעשיו".
"מה פתאום ללכת. טוב שבאתם", אמרה אמו של מנשה. "מנשה", קראה.
"הוא קפץ מהחלון לדשא", צעק יוסי אחיו מהחדר הסמוך.
"קפץ לדשא? לך תקרא לו מייד, הבנת"?? השיב מנחם האב בצעקה
מאיימת.
"טוב, נראה לי שנזוז", אמר מר קובץ'. "אציין שיהודה מאוד אוהב
את מנשה ואנחנו נעודד את המשך החברות ביניהם כשהתנהגותו תשתנה.
ואני בטוח שהיא תשתנה. ואה...כן...אשמח לראות את השעון".
"איזה שעון?'"...
"השעון של בנכם, שהתקלקל, שהבנתי מיהודה שהוא מאוד יקר", ענה
משה קובץ'.
"שעון? יקר? על מה הוא מדבר", שאלה האם.
"השעון שסבא קנה לו בבית לחם, שלא עבד מההתחלה". אמר יוסי.
"אה, זה...", צחקו יחדיו במבוכה אביו ואמו של מנשה, ואביו
הוסיף: "איזה יקר, זה שעון שעולה חצי לירה. סבא שלו הביא לו את
זה מבית לחם כשהוא היה שם אתמול. הוא עובד בדואר כנהג. מסתובב
עם הבוס שלו. וכשהוא מחכה לו בין פגישה לפגישה, הוא מטייל בין
החנויות". .
"הבנתי". ענה מר קובץ'. "כנראה שבני יהודה לא הבין נכון את
מנשה...". "זה מה שהוא אמר. תשאל את איתן". מלמל יהודה.
"לא משנה, ערב טוב וסליחה שוב שאלה הן הנסיבות".
"ערב טוב גם לכם", ענו יחדיו אביו ואמו של מנשה והאב הוסיף
"אטפל בו. אל תדאגו".
"לָא מירי טָלוכ שאיָה דוקָָָָה לֶאוו טָל̞נו, לָזאם
פָאשָך אָָכה" ("לא אמרתי לך שמקומנו לא פה, שהיינו צריכים
להישאר בשכונה"), אמרה שושנה בכורדית למנחם. "בשכונה"? הוא
השיב בעברית, "בבתים המתפוררים האלה, עם הלחץ של אבא שלך לבוא
להשלים מניין כל בוקר שלא לדבר על השבתות. לשמוע ת'קללות
והצעקות שלו על אימא שלך ועל האחים והאחיות שלך. לראות
ת'מעצרים כל יום. שם רצית להישאר? את עוד תברכי אותי", ענה
מנחם בטון מאיים וקשה.
"אברך אותך?? על מה? על זה שהילדים לא לומדים קצת דרך ארץ, שהם
לא יודעים מה זה להתפלל, שהם לא יודעים מילה בכורדית? על זה
לברך אותך?" "אל תתחצפי, הבנת? "
"אין בעיה, לא אתחצף", היא השיבה בקול ענות חלושה.
"רק בושות 'תה עושה לי, יא מנוול. כמה פעמים אמרתי לך בלי
ידיים".
"סליחה, סליחה, אבא. לא התכוונתי. די...די...בבקשה".
"סתום ת'פה, יא מנוול. 'תה מרביץ, מקלל ומשקר. זו התודה שלך.
ככה חינכנו אותך?"
"כואב לי, אבא. בבקשה".
"סתום ת'פה"...
ואחרי רבע שעה, כשמנשה ספון במיטתו מתחת לשמיכה, רועד מפחד, זה
התחיל שוב, אלא שהפעם אמו של מנשה ניסתה להתערב: "מנח, שוכלֶה
(בכורדית: עזוב אותו). רחמנות".
"שוכלֶה? שָתוכ! ("תסתמי את הפה"!"), צרח לעברה האב...
כשסוף-סוף חלפה הסכנה התמתח מנשה במיטה. כאב לו אבל הוא הרגיש
דחף פנימי עמוק ויצרי "להיכנס לסרט". הוא החל בתנועותיו
המדודות עם ראשו מימין לשמאל - נכנס לאט לתסריט הקבוע והמרגיע
כל-כך: 08:00 בבוקר. יום אביבי. כל בית הספר מכונס בחצר, לרבות
רותי המחנכת האשכנזייה היפה והנערצת. הוא מגיע על השנייה, לבוש
בקפידה, מסורק למשעי ונישא מעל כולם. כל המבטים מופנים אליו
בהערצה. מבטו נפגש במבטה של רותי שמסמנת לו באהבה עד כמה היא
שמחה לראותו. "בוא שב כאן לידי, מנשה חמוד", היא פונה אליו,
"הטקס מתחיל". "כמובן מורתי" הוא עונה ומתיישב לצדה, שואב את
ריחה בערגה ונהנה מקרבתה. מזווית העין הוא רואה את כולם
מגניבים אליו מבטי קנאה והוא מרגיש אושר רב. חיוך עטף את פניו
של מנשה וכך נרדם...
"קומו! שלא תאחרו", נשמע קולה של שושנה האם. הוא פקח את עיניו
ומיד חש בכאב. בעיקר בישבן. "ככה רותי המחנכת מעירה את ילדיה?"
שאל את עצמו וליבו דואב. "איך אני מקנא בילדים שלה", הוסיף
בינו לבין עצמו.
מנשה הגיע לכיתה בשעה 07:30, מְדַדֶה על רגליו למקומו. היה לו
חשוב לרפד את מושב הכיסא כדי להגן על ישבנו הבוער מכאבים. הוא
הביא עמו סוודר עבה, פרש אותו על הכיסא והתיישב, מנסה להסתיר
את קצותיו ולהקטין את נפחו כדי להימנע משאלות מיותרות. בשעה
08:00 נכנסה רותי המחנכת הנערצת לכיתה וכדרכה החלה בטקס הקראת
השמות. כשהגיעה לשמו, הרימה ראשה לרגע וביקשה שייגש אליה
בהפסקה הגדולה. פניו הסמיקו. הוא השפיל את עיניו ובתוך כך
הגניב מבט לשולחנו של יהודה. היה נדמה לו שיהודה אינו יודע
היכן לקבור את עצמו. "אם הוא הלשין", חשב לעצמו, "זה הסוף שלו.
לא מעניין אותי".
בהפסקה רותי מסרה למנשה פתק ואמרה: "אני רוצה לשוחח עם הוריך,
מנשה חמוד. הם מוזמנים למחר. אבא של יהודה היה פה הבוקר. הוא
סיפר לי על שאירע אתמול ועל כך שפנה להוריך. אנסה לסייע, מנשה,
אל דאגה. גם אתה תשב בשיחה. לפחות בחלקה. עכשיו חשוב שתלך
לשחק. נצל את סוף ההפסקה", היא סיימה בחיוך ובקריצה קלה. מנשה
החסיר פעימה. התרגשות אחזה בו מהקרבה לרותי הבלונדינית,
התמירה, בעלת העור הצח כשלג והעיניים החומות, החכמות והרגישות.
כשהבין את משמעות דבריה החל ליבו לפעום בחוזקה: "איזה
פאדיחות", חשב לעצמו. אבא ואימא שלי מול רותי היפה, מגמגמים,
מסמיקים מבושה. אבא שלי בטח יזיע כדרכו, שלא לדבר על כך שלא
יהיה ברור מה הוא אומר. אף פעם לא ברור מה הוא אומר, ואימא שלי
תתרפס כדרכה. איך הבאתי את זה על עצמי? אני הולך לקרוע את
יהודה... אבל יהודה כבר לא היה. התברר למנשה בדיעבד שהוא פנה
לאחות וקיבל שחרור מבית הספר בטענה שאינו חש בטוב. לא נורא,
כֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ", כמו שנהג אביו לומר בערבית
צחה. הלוואי וככה הוא היה מדבר עברית...
"משהו אולי עובר על הבן שלכם", פתחה רותי את השיחה. היא ישבה
זקופה בכיסאה מול מנשה והוריו וכך נוצר מצג של "חצי סהר". מנשה
היה לצידה של רותי, קרוב מתמיד. ליבו פעם בהתרגשות ולרגע, כאשר
הניחה רותי את ידה על כתפו בצורת חיבוק, הוא חשב שיתפוצץ.
"אני מאוד מחבבת אותו. חוסר ביטחונו נוגע לליבי. חבל לי. לא
ברור לי למה. התפרצות הזעם כלפי יהודה הדליקה אצלי נורה נוספת.
אני מרגישה שמשהו קורה לו, אינני יודעת לנסח זאת במילים.
האלימות כלפי יהודה נובעת לדעתי מרגשות חזקים שהוא מחזיק
בפנים, ואלה מתפרצים החוצה על חפים מפשע. כיוון שאני רוצה מאוד
לסייע, הזמנתי אתכם לפגישה הזאת. רציתי לשמוע קצת מכם,
בנוכחותו של מנשה, וכמובן ממנשה עצמו", הפנתה אליו את מבטה
בחיוך. מנשה נטף מים. הוא לא ידע את נפשו. מצד אחד חלום הקִרבה
לרותי מתממש ומצד שני המעמד. פאדיחות!
"אלימות! חס וחלילה", ענתה שושנה אמו של מנשה, ללא מחשבה. "אני
נגד אלימות. צריך לעשות הכול בטוב. בדרך יפה. אנחנו כל הזמן
מסבירים לו".
"גם אני תמיד אומר לו: מנשה, בלי אלימות. בדרך יפה. תדבר.
תסביר. תלך למורה. אבל מה אפשר לעשות? לא מבין הילד. גם בבית
הוא מרביץ. הורג ת'אח שלו".
"ואיך בכל זאת אתם מתמודדים עם זה"? שאלה רותי.
"מדברים, מסבירים", אמרה אמו של מנשה. פניה האדימו. "עושים מה
שאפשר", הוסיף מנחם האב, ומחה את אגלי זיעתו במטפחת שנשא תמיד
בכיסו.
"מנשה"?
מנשה ישב קפוץ בכיסאו. כולו מים. "ההורים שלי נראים כל-כך
עלובים, חשב. איפה הם ואיפה רותי?"
"מנשה??"!
"כןןןן...לאאא יודע...."
"לא קל למצוא מילים בסיטואציות כאלו", אמרה רותי ברוך.
"אולי מנשה צריך טיפול, שיחות. זה עשוי לאפשר לו לחלוק עם
מישהו את מה שהוא חווה ומרגיש ובדרך זו הוא ירגיש הקלה. כמובן
שבטיפול יקנו לו כלים יעילים להתמודדות ויעבדו איתו על דפוסי
ההתקשרות הבין-אישיים שלו", אמרה רותי.
"איתך?" מנשה קפץ לפתע בשמחה ובתקווה... כאשר בו-זמנית אמרה
אימו: "אין בעיה. אדרבא. אם זה יכול לעזור". ואביו הוסיף, "למה
לא? לדבר זה טוב".
"לא, לא איתי", ענתה רותי. "עם שרה היועצת".
"אה", ענה מנשה... וכעבור כמה שניות הוסיפה רותי: "אני מציעה
שמנשה יחשוב על זה ויתייעץ אתכם", ובפנייה ישירה למנשה הוסיפה:
"קח את הזמן ותחשוב, מנשה. זה יכול לעזור אבל אל תרגיש שאתה
חייב. בסדר, חמוד?"
"טטטטוב", השיב. ואף רצה לבקש שאולי היא בעצמה תחשוב... על
האפשרות שהשיחות יהיו איתה. כך היא תוכל להכיר אותו, להתרשם
ואולי... לאמץ אותו...
"אני יכול לדבר איתך?" פנה אליו יהודה כשאיתן לידו. מנשה ענה
מייד: "לדבר איתי, יא בן זונה? על הפאדיחות שעושים לי מול
רותי? על זה שהפכו אותי למשוגע? על זה שבגללך ההורים שלי
כועסים עלי? על מה???"
"מנשה תירגע, הוא בא בטוב. אכפת לו ממך. הוא רוצה להמשיך להיות
חבר שלך ושלנו. אנחנו חבר'ה, אל תשכח", אמר איתן. "כןןןן",
הוסיף יהודה, "לא התכוונתי, לא רציתי שאבא שלי יפנה להורים שלך
ויגיע לבית ספר, אבל הוא לא הסכים לשמוע לי. ולא תאמין,
כשאמרתי לו שאני לא מוכן ושאני אברח מהבית או אתאבד אם הוא
יפנה, הוא ממש התעצבן... אל תראה אותו... היה... עד עכשיו בעצם
הוא כועס... עצבני... ססססליחה מנשה. תהיה בבקשה חבר שלי".
עיניו היו מלאות בדמעות, פניו סמוקות, ומבטו מושפל.
"פעם הבאה תפתח ת'עיניים האשכנזיות הקטנות שלך, הבנת??"
"ב...ב...בטח", ענה יהודה.
בדרך חזרה הביתה, אחרי שנפרדו מאיתן, פנה מנשה ליהודה ושאל:
"תגיד למה התכוונת בקשר לאבא שלך, שהוא ממש כועס"? "כלום,
סתם...עזוב את זה", ענה יהודה. ומנשה חשב, טוב נו. הפחד שלו זה
כמו שמפחדים ממנהלת בית ספר. לא כמו אצלי, פחד מזעם של כורדי
שמכה ומקלל. "ותגיד עוד משהו, מה אבא ואימא שך' עושים?"
"אבא שלי שופט בבית משפט מחוזי ואימא שלי מרצה באוניברסיטה",
השיב.
"וואללה", אמר מנשה, כולו קנאה...למה לא נולדתי להורים
אשכנזים, לרותי!
"אני שמח שהסכמת לחזור להיות חבר שלי", אמר יהודה וניתק את
מנשה ממחשבותיו. "באמת?" ענה מנשה ובאבחה הוסיף: "תגיד תודה
לאיתן. יצאת הרי מניאק". מה לא בסדר באשכנזי הזה? מילא לרצות
להיות חבר של איתן התימני - כי אבא שלו דובר אנגלית שוטפת אז
יש שם ניחוח של אירופה. אבל שלי??, הפליג מנשה שוב במחשבות. עד
שהוא יבין ננצל ת'מצב. אהנה מהמחשבה שאשכנזי מחפש את קרבתי.
"נתראה אחרי צהרים", אמר. "תביא כדור...".
"חסר לנו אחד. ואין לנו כדור נורמאלי. איפה יהודה? אמר שיבוא",
שאל מנשה.
"קראתי לו אבל הוא לא ענה", אמר איתן. "רוצה נעלה אליו?"
"בוא", אמרתי. "אחרת אין לנו כוחות. חכו פה. כבר נרד איתו".
עלינו למפלס העליון של הגינה ומשם לתוך חדר המדרגות ולקומה
השנייה. על הדלת השנייה משמאל ראינו את השלט: "משפחת קובץ'".
התקרבנו לדלת: "לא בבקשה, בלי החגורה. זה כואב ועושה לי
חתכים", שמענו קול שנשמע כמו קולו של יהודה. "תלמד לסבול בשקט.
היית צריך לחשוב על מעשיך לפני... סוף מעשה במחשבה תחילה",
נשמע קול מעברו השני של הדלת. וקול נוסף, נשי הוסיף: "משה,
דיברנו על כך. האלימות הזו לא יכולה להימשך".
"לא שאלתי לדעתך ואינני מוכן שתטיפי לי מוסר...". ואז נשמעה
צרחה של כאב של אישה בוגרת....
איתן ומנשה הביטו איש אל רעהו. איתן שאל בלחש: "לדפוק?" "לא",
ענה מנשה, "בוא נעוף מפה".
"בעקבות תלונתה של אשתו, שופט בית המשפט המחוזי, משה קובץ'',
נעצר אתמול על ידי המשטרה לתשאול, בחשד לאלימות והתעללות בבני
משפחתו". "האם ובנה נמצאים בבית הוריה במרכז הארץ מחשש
לשלומה", זעקה כותרת המשנה בעיתון.
את יהודה - מנשה ואיתן לא ראו עוד.
את הכותרת קרא מנשה כשהוא רוכן מעל כתפו של אביו. | 