גוף חזק וראש חולה, עושה אימון חימום במגרש הטניס ליד הולילנד.
"להרים רגליים, אתה נרדם," אומר לו המאמן ומקפיץ אותו, אבל הוא
עוד חושב כמו כל הלילה גם כשהיה יישן על גורי הכלבים שהרעיל
ברעל עכברים. "מה דעתך על כלבים?" הוא שואל את המאמן. "יותר
טובים מבני-אדם," אומר המאמן במן עליצות מוזרה, וחוזר לאימון
שלו עצמו. "היום אני אקרע אותך באימונים, תולעת משי שלי. אתה
תדמם ותתחנן לרחמים, ותבקש מחילה על כל החטאים החולים שלך,"
הוא מביט במאמן, "מה," אומר המאמן. המאמן לא אמר את זה, רק
בראש שלו. הוא ממשיך לקפץ כמו שהמאמן אמר לו, ויותר מאוחר הוא
היכה בכדורים ירוקים עד שהוא כבר ממש שנא אותם, ורק רצה לתת
להם זפטה הגונה במחבט הטניס שילמדו לקח.

בבית טלוויזיה רחבה ואימא קשוחה. "אתה יודע שאבא שלך הוא
בן-זונה אמתי, מה שהוא עשה לי, רק אלוהים יסלח לו. אל תהיה
כמוהו לעולם, בני. אתה הבן שלי, לא הבן שלו. יש לו ראש חולה."
אבל הוא בדיוק כמו אבא שלו ואימא שלו לא יודעת. היא מאורגנת
היטב בכל מיני עסקים והשקעות, ולא עושה דבר שלא מביא לה תועלת,
גם אם היא תועלת חברתית. והוא יוצא בלילות לשאוף אוויר, מטפח
היטב את קני הכלבלבים שהוא מוצא, מגרש את האימא המגוננת,
וכשהכלבים רואים בו כמו אימא ורוצים שיאכיל אותם כמו כל פעם,
כמו בן-אדם טוב שדואג ורוצה להעניק, הוא נותן להם פיסות לחם
טבולות בחלב וברעל עכברים, ויושב מרותק בפינה כשהם רועדים
ומקיאים קצף לבן, ומרימים אליו עיניים מלאות תחינה. אבל כמו
שאף-אחד לא ריחם על חבר שלו שגסס בסרטן, גם הוא לא ירחם על
הכלבים, ברואי האלוהים, שלקח את חבר שלו שהוא אהב, ולכן ייקח
לו את הכלבלבים היקרים שלו.

קססה
גרמניה שאחרי המלחמה הייתה דומה לתולעת משי טורפת ענקית ש-רק
חיכתה לנגוס בכל זר שיקרה לדרכה. הוא ישב באמסטרדם על קו המים
ליד ה-סמטה הצולעת שנשפכת מהכביש הראשי, וקיסס קססה ארוכה
ושמנה כשהוא חושב על הבלונדה עם החזה השופע, ואיך הייתה לו
הזכות או החסד לעשות לה דברים שאחרים רק חלמו. כוחות משטרה
גדולים התפרסו באזור המגורים בו הוא היה והתחילו לפנות את
התושבים, הוא לא ידע על מה ולמה ולא היה אכפת לו, הוא לא הולך
לשום מקום, זה ביתו, ופה הוא שגל את גרטה הבלונדה ואף-אחד לא
ייקח אותו מ-פה. כשהם סרקו סריקה אחרונה את הדירות הקטנות, הוא
השאיר את הדלת פתוחה והתחבא בארון הבגדים. הבן-אדם עבר במהירות
חדר-חדר, ואז חזר לכוחות הפינוי שלו, והוא נשאר כמה זמן בתוך
הארון, ואז הציץ החוצה, השקט היה מקפיא דם. הוא הלך בין החדרים
שלו והציץ דרך המרפסת, לא נראתה נפש חיה, אפילו לא חתול או
כלב, וגם לא אף רכב של המשטרה או הצבא. אפילו תמרור אין הכניסה
נראה בודד. הם יחזרו עד מחר, הוא אמר לעצמו בקלות ראש, והמשיך
לקסס את הקססה שכיבה קודם לכן. אולי הם חושבים שאני אקפוץ לכל
גחמה בירוקרטית שלהם כמו אדם בלי שכל, אבל טוב לי בדירה הזאת
הקטנה בה שיגלתי את גרטה. והוא הביט במיטת הקפיצים הרחבה
בחיבה.

ההפצצה לא איחרה לבוא.  

איזידורה
אז הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. אני לא מאמינה, אני חושבת שהוא
נדלק עליי, ומחבב אותי, וגם, כן, נמשך אליי מאוד, אבל אוהב?
לא. טוב, אולי אוהב, אבל לא מאוהב. גם אני אוהבת הרבה מלאן
אנשים, אבל לא מאוהבת בהם. אני רוצה שהוא ילחש לי באוזן שאני
הפשוש החמודה שלו, וירגיש מבוכה, ואז ינשק לי את האוזן נשיקה
כזאת ארוכה רטובה.

אני גרה בבית דירות קטן, בדירה קטנה, ואפילו חדר האמבטיה קטן.
יש לי מים חמים ומים קרים, ואני אוהבת לעמוד בהם עירומה
ולהסתכל במראה כשהמים שוטפים אותי. אבא שלי הוא אדם טוב, אבל
קצת עצבני. וזה קשה לי שהוא עצבני, למרות שאולי זה נובע מהכוח
שלו. בגלל שאבא שלי כזה גדול וחזק, למדתי להיות מאוד קטנה,
ונכנעת, ולצמצם את עצמי. בגלל זה אני אוהבת גברים חזקים
ובטוחים בעצמם, אבל לא יהירים, מן טיפוס חזק ושקט, שתמיד ישמור
עליי.

חבר שלי שומר עליי, ומדגדג אותי בקנטינה. אני רוצה שהוא יתחתן
איתי, ואני אגדל את הילדים שלו, אכין ארוחות ואנקה את הבית.
אני יודעת שזה לא ברוח הזמן, אבל אני באמת רוצה להיות האישה
הקטנה של הגבר שלי, ואימא טובה, אוהבת וחמה לילדים שלי.