קשרי האמיצים עם אורי נמשכו, בעיקר דרך המקהלה. אורי היה טיפוס
של פורץ דרך סקרן שמחפש כל הזמן תחומי עניין חדשים. יום אחד
הוא שכנע אותי להיכנס לקורס רישום של האמן איצ'ו רימר, שהתקיים
במרכז החזותי בבאר שבע. מחד, זה היה רעיון מצוין. במיוחד לאור
העובדה שהפסקתי ללמד במדרשה למינהל. בכלל, ציור היה אהבתי
הנסתרת, שפעמה בי עוד מימי ביקוריי במוזיאונים עם אמי ושפע
ספרי האקספרסיוניסטים שהסתובבו אצלנו בבית ואני מעולם לא
נלאיתי מלעיין בהם שוב ושוב. בבית הספר נהגתי לשרבט פורטרטים
של חברי ומורי, במיוחד בשיעורים שהפעמון הגואל אחר לבוא - והם
היו רבים. מאידך, פחדתי מכישלון וזכרתי את פרשת הצייר החתיך
ההורס משה שהיה אמור ללמד אותי לצייר כשהייתי בגיל שמונה. משה
הזה גר בחדר חצי מרתף בקומפלקס של משפחת גרינשפון. קומת בלוקים
לא מטויחים ממש מתחת לקיוסק שבו הם ישבו כל היום ומכרו גזוז
ובפלות לילדי המושבה. משה הכניס אותי לדירתו המבולגנת, עמוסת
ציורים ופסלים. הושיב אותי ליד שולחן קטן מול כד חרס יפהפה
שאותו הורה לי לצייר. הוא עצמו יצא מהדירה לחיזוריו אחר בנות
ישראל שנפלו לרגליו וחזר לאחר שעה או שעתיים בהם תקף אותי
שעמום נורא שכפה עלי לשוטט מסוקרן בדירה העמוסה. על השולחן
המרכזי הייתה ערימת דפים בהם דפדפתי. היו שם רישומים שונים
וביניהם רישום עיפרון נאה עם משבצות של הכד שהוטל עלי לצייר.
החזרתי את כל הערימה למקומה וישבתי לצייר את הכד שלי שיצא פחוס
ולא סימטרי. כשמשה חזר הוא הביט בציורי ועיקם את פרצופו. "בוא,
בוא, תראה איך אני עושה את זה צ'יק צ'ק" הוא אמר. לקח לוח עץ
וישב מולי. עם עיפרון ביד עשה תנועות מהירות על הדף ותוך דקות
שלף מול עיני את הציור עם המשבצות שראיתי על השולחן המרכזי.
היה בצדו הימני כתם עמום של מריחת פחם שעזר לי לזהות את המקור.
אמא לא הבינה מדוע סירבתי לחזור ל"שיעורים" של משה ואני לא
טרחתי להסביר לה.
הקורס של איצ'ו רימר התגלה לי כהפתעה נעימה. למדנו לעבוד עם
פחם, עם עיפרון ועם מכחול יפני. עשיתי מה שאיצ'ו הורה לנו
והופתעתי לראות שהתוצאות שהשגתי אינן רעות בהשוואה לעבודות של
האחרים. ראיתי מה הם ציירו וההבדל עשה לי טוב. במיוחד אהבתי
לצייר פורטרטים וזה קצת הרגיז את איצ'ו שרצה שאתרכז בכל
האובייקט שנבחר לציור. הקורס היה חלומי ופסגתו הקטנה - יפהפייה
מדהימה בשם קים, בחורה אנגליה כבת עשרים שישבה כמודל על במה
קטנה, מוגבהת ללא בגדים ואפשרה לנו לצייר את מחמדיה עוצרי
הנשימה. פסגתו הגדולה, לילה מרתוני הזוי של סוף דצמבר באווירה
מרחפת ומשכרת עם כמאה ציירים. סביבנו מודלים חיים - גברים
ונשים בעירום מלא מפוזרים בכל חדרי המבנה. התוצאות - חוברת
רישומים מהירים בני דקה של רוב המודלים שראיתי באותו לילה.
שנים רבות חלפו ואורי ואני בפגישות המקהלה המשמימות של דייויד,
עוד החלפנו צקצוקים והזכרנו זה לזה את מחמדי חמוקיה של אותה
קים מופלאה זהובת העור ושערה הדבשי.