בבוקרו של יום שלישי
מגיע בנה של הגברת עבד אל חלים לבית המשפט.
חזהו נתון בסד ויד ימינו תמיד מונחת על לבו.
הוא יושב באולם המשפט ומשכל את רגליו,
שעה שהתובע מתאר כיצד ניסתה אמו
לטבוח אותו בערב עיד אל פיטר.
עיניו יבשות מהלך כל הדיון ורק בסופו,
כשמתיר לו השופט להתקרב אל דוכן הנאשמים,
הוא קם, צועד בבטחה אל אמו האזוקה
ומחבק אותה חיבוק ארוך, עז ומלא אהבה.

היא מנשקת את פניו, את ידיו,
מתנצלת ומבקשת מחילה ממנו ומהשמים
עד שאנשי המשמר חייבים לקרוע אותם אחד מהשנייה
וגברת עבד אל חלים מתיישבת לה על ספסל האשמה,
מרוצה כחתולה, מביטה בבנה ובשופטים
ואז אומרת להם ללא מבוכה
כי זהו בנה הבכור, זאהי,
וכי היא גאה בו מאוד ומתרגשת.

בתום הדיון אני נוסע לביתה של אמי
ומוצא אותה בחברת הגבר הזר שפעם הייתה מביאה אליה.
אנחנו שותים תה ואני מספר להם על גברת עבד על חלים
עד שדמעות גדולות ממלאות את גביניי
ואני נאלץ לברוח משם
אל ההר הממתין לי תמיד,
כל ימות השנה.

בצהרי יום הולדתך
אנחנו מתיישבים על המדרגות השמורות למשתמשים
ומשחזרים זיכרון אחד אלים במיוחד.

אתה זוכר את שקית הבד
ואני את פח האשפה הירוק הגדול.
אתה משחזר את ההתרחשויות כרונולוגית
ואני בסדר אחר,החיוני לי,
עד שבוקעת מתוך ההיזכרות תובנה
ואנחנו שבים אל מכשירי העשן
וגגות הבתים של הפליטים
עד הערב.

בארוחת הערב החגיגית
אנחנו שקטים ושיכורים
וממלאים את כרסנו
למורת רוחן של הנשים.

בלילה אני חולם את הכלב המת
ואת רופאו הגס
ומתעורר משנתי ללא דופק.

המחשבה היחידה המצליחה לשוט בתוכי עד הבוקר
היא שמי ששולח את ילדיו לקבור כלב שהומת בפח אשפה
עשוי להיות מסוגל לדברים נוראים הרבה יותר.

בצהרי היום למחרת אני פוגש את אמי לארוחת הצהריים הקבועה שלנו.

ביום הולדתך אתה רוצה רק
אורז
ועוף
וחומרי סיכוך-שיכוך יקרים.

אני מביא אליך
את הנתחים הטובים ביותר
ואתה דוחה הכול
ומבקש ממני לא לצלם אותך
ושנינו מבינים
שאינך רוצה זיכרונות
כמו שאינך רוצה חלומות
כמו שאינך רוצה בחיים
ואני מניח לך בחדרך
ומבקש מהשכנה הרזה שלך
להאזין כל הלילה
ולזמן אותי במידת הצורך.

בבוקר אני מתייצב שוב מחוץ לבניין הדירות שלך
רק כדי לגלות שעודך ישן.
השכנה הרזה מזמינה אותי לדירתה
ואנחנו משוחחים ומסתממים שעה ארוכה
עד שאני מחליט לקום וללכת משם.

בחדר המדרגות אני עוצר אצל הדלת שלך
ומאזין לשגרת הבוקר שלך
בהנאה אינסופית, נטולת זוהמה.

(לכל כוחותיך - שלום)

הזמן עובר.
ידיי מתחזקות, רגליי מתייצבות,
נפשי מתחשלת על במות ותחתיהן
ורק האמונה הולכת ממני
למקומות זולים

הנשים הזרות
כבר לא מתייחסות אליי
כאל פרא מושך
כי אם רק כפרא.

בעלי המקצוע משקרים לי פחות
וגובים ממני מחירים מדוייקים
עבור שירותיהם.

ורק את
עדיין רואה בי
את אותה החיה
מהימים שהמילים נטפו ממני
מצאת החמה
ועד כניסתה מחדש.