אני מסוגל להבין את יתומי הסער, את ילודי האבק, איני מסוגל
להבין את פירורי האבק! מלפף את עצמו עליי - אני זוכר כלא ארבע
נקיונות המסדר. משהו טבעי וקורא בהיווצרתו על שפת נעליי הצבא
הכבדות. מה שאני משמיד במטאטא ובהוראתה המלאת תשוקה של מפקדת.
מה שנכסף אל כוחו הרטוב של המגב, שראשו היה מתפרק בעת חיפוף
זריז מדי. אני מסוגל להבין את יתומי הסער מסביבי, את ההולכים
במדים ואת המפקדים. מכוחו המשווע של אותו הזיכרון אני זוכר כי
גם אז הבנתי, גם אז לא הבנתי! את פירורי האבק. איני נתקל בהם
עוד במקום העבודה, או בבית או בבילויים בתל אביב. אני זוכר -
את פטור הכפכפים שהוצאתי, בחארטה על איזה שטף דם שהיה לי ליד
הבוהן. לאחר מכן הרגשתי היטב, יותר מן השאר, את החולות והאבק,
שמתי לב היתר לעקבותיהן המסודרות בין רציפי חדר האוכל, בתוך
תאי השירותים. בסוף כל לילה הייתי שוטף את הכפכפים, גם מאחור.


אסור היה לנו להביא איתנו כרית, מחשש להברחה כלשהי (כולה
עריקים היינו לעזעזל), והדבר בו השתמשנו כמנחת לראש בלילה היה
שק שינה. צורתו המוזרה, הלא נוחה לראש אדם, איפשרה לי (איני
יודע לגבי אחרים) תנוחת שכיבה אחת: על הגב. והייתי רגיל לישון
על הצד, מה אני מומיה! אבל היה בזה משהו יפה. למרות שקמתי עם
צוואר תפוס בכל בוקר, למרות שהתקשיתי ליפול אל החלומות. האוויר
שחדר אל האוהלים; תקרת האוהל עצמה, הייתה קצת שקופה, והיית
יכול לראות מבעדה את השמיים החשוכים מבצבצי כוכבים. היה משהו
נוח מנטאלית באותה תנוחה ובכל פעם שיוצא לי להסתדר, בבית, בחדר
שלי, על אותה תנוחה, אני נזכר בכלא.

תקופת מאסרי הייתה בשיא הקיץ, מתחילת ספטמבר עד סופו. בשבתות
היה לנו חופש ממסדרים ושטויות, זו הייתה הפסקה אחת גדולה
וכולנו ישנו. ואני זוכר כי בוקר שבת אחת עלה לי רעיון מבריק.
היה חם בטירוף, השמש חדרה מבעד לתקרה השקופה, וזה היה בלתי
אפשרי לישון כך. היה לנו מועדון קטן, עם טלוויזיה (שכמובן
הייתה כבויה בשבת), קצת ספרים ומזגן, מזגן יקר ערך! (כנראה שזה
כן היה כשר) שיתפתי את הרעיון עם עוד איזה בחור, ולאחר שעה של
הרהורים כבדי משקל החלטנו לקחת את שקי השינה ולשכב ישירות מתחת
למשב רוחו המגאל של המזגן. אני והוא סידרנו היטב את השקים,
התכסינו בהם היטב, בירכנו את גורלנו! אמרנו לילה טוב ועצמנו
עיניים. אין לי מושג איך, איני זוכר את סדר הזמן, אך התעוררתי
פתאום למראה עשרות שקי שינה מסביבי. למשמע צעקותיה של מפקדת,
מחזירה אותנו אל החום הנורא שבחוץ. אני זוכר שקצת דאגתי שדבר
אשמתי היסודית תתגלה, אבל איזה מחזה יפהפה זה היה. לקום אל
עשרות שקי שינה בתוך מבנה! איזה מרד. האם היו חיילים שעשו את
זה אז לפני, האם עשו את זה אחרי?

בימי רביעי הייתה מגיעה משקית חינוך. כמה אהבתי, כמה חיכיתי אל
השיעורים שלה. השיעורים שלה היו מלווים בשיח ער על ענייני
חברה, ואני חייתי בשביל הדברים האלה. מדי פעם היו גם משחקי
טריוויה, פשוט כיף גדול! רביעי אחד, ממש לפני תחילת השיעור,
מפקד תפס אותי עם חולצה מחוץ למכנס. הוא התחיל לגעור בי, איני
זוכר את המלל המדויק, את השתלשלות העניינים, אך הסיטואציה
הייתה שהוא צועק עליי, מחליט לתת לי תלונה ולעלות אותי משפט,
ואותי לא מעניין דבר, אני רק מנסה להסביר לו שיעשה את מה שהוא
רוצה מהר כי אני לא רוצה לפספס את השיעור. האם חשב שאני
מסתלבט? כנראה שכן. הספקתי לכמה דקות מעטות. לאחר יומיים עליתי
משפט. איני זוכר את העונש.

בהפסקת הצהריים היינו נוהגים בעיקר לישון. והיינו ישנים וקמים
עם המון המון זיעה, אין לכם מושג. אבל זה לא העניין. לילה אחד
איזה בחור צייר על הצוואר שלי בולבול. יום לאחר מכן תפסתי אותו
במצב מושלם, בשנצ עמוק ומיוזע. לקחתי את הטוש האדום שלי
וציירתי בולבול ענק פי חמש על כל היד שלו. כשהוא קם צחקנו
והכל, והוא הלך לשטוף ידיים, מסתבר, שבאותו מסלול הליכה מן
האוהל אל השירותים אחת המפקדות שמו לב לאותו ציור (אין לי מושג
איך). מפה לשם סידרו את כולנו בח' ודרשו מאיתנו את כל הטושים.
מתוך חבורה של בערך שלושים איש, היו רק לעוד שלושה אנשים חוץ
ממני טושים. ולאף אחד לא היה טוש אדום.

זה באשר לטושים, אך העטים, היו קריטיים! כל אחד היה מסתובב עם
פתקית קטנה, איזו דפדפת, ורושם מספרי פלאפון שכאשר להבא,
כשכולנו נשתחרר, נוכל להמשיך לדבר בווטסאפ באיזו קבוצה. גם אני
רשמתי מספרי פלאפון, אך העניין הוא כשהשתחררתי, זרקתי את
הדפדפת. ההיגיון היה שבכל מקרה החבר'ה הם אלו שישלחו לי
הודעות. כשקיבלתי את הפלאפון חזרה ביציאה חיכיתי אל ההודעות
אבל הן לא הגיעו. נזכרתי שלפני המאסר היה בי בלבול רציני בנוגע
למספר הפלאפון שלי, לא הייתי בטוח אם זה מתחיל ב054, או 050,
ומסתבר שנתתי לכולם את המספר השני, המספר השגוי!

אני הרגשתי את האבק.
אני זוכר באחד הנקיונות. אני עם מטאטא ויעה. מפקדת, שהייתי
כמעט מאוהב בה, מסמנת לי על איזה בדל סיגריה שמצוי עמוק באיזה
בור קטן. היא מביטה בי היטב כשאני מנסה לעלות אותו באמצעות
המטאטא אל איזו נקודה גבוהה בה אצליח לקטוף אותו אל היעה. אני
מתקשה, ומתקשה, ובדיוק ברגע שנדמה שאני מצליח, שהנה הוא עולה!
אני משתהה בכוונה, והוא נופל ארצה במין תיאטרליות קורעת מצחוק.
והיא נקרעה מצחוק! לא מצליחה לעצור את עצמה. בביישנות מסתירה
את הפה. אסיר, מפקדת, יעה ובדל סיגריה, והכל אל מול האבק.

סיפרתי לכם על פטור הכפכפים. יום אחד דרשו ממני לשים יד
בתורנות מטבח, ומחיתי בכל תוקף! עד כדי כך שעליתי על זה משפט;
בתוך המטבח, בנקיונות הללו, זורמים המון מים על הרצפה. איך
אוכל לנקות, לעמוד, כשכפות רגליי נמחצות אל המים? האם לא הבינו
כי מקומן הוא באבק? האם לא ידעו שאני שוטף אותם רק בסוף היום?