ארבעה וכלב. בין קומה ארבע לשלוש. כבר שעה וחצי וזה כבר לא
מצחיק. אחת, זקנה, כל הזמן מזיעה, אחד, פנקיסט מלא עגילים
בפנים. אף, לחי, גבה, אזניים. גם בלשון. על האוזניים שלו מכסות
אוזנית והוא קשור לכלב. ילדה בת שמונה, הבת של חודדוב מקומה שש
שלמזלנו הפסיקה לבכות ואני. מנסה לשמור על קור רוח. לכודים בין
שתי קומות. מדברים אלינו ומעודדים אותנו גם מקומה ארבע וגם
מחמש. שואלים חם לכם, מזיעים, תחזיקו מעמד, עוד מעט יגיע
הטכנאי. מזל שהמאוורר עובד. אשתו של חודדוב מקומה שש עושה הרבה
רעש. אמרו לה שהילדה בסדר, לא עזר.
לבת של חודדוב קוראים ליטל והיא בחוג בלט בימי שלישי וחמישי
וביום שני בחוג קרמיקה אצל רותי מהבניין ממול. יש לה עוד שלושה
אחים. שניים גדולים ממנה ואחד שקטן ממנה בדיוק בשנתיים פחות
יום. את כל זה למדנו מהמזיעה שליטל קראה לה גברת יחזקאל.
עשרים וארבע דירות, שש קומות. בקושי מכירים את הדיירים בקומה
שלך. איכשהו יצא שליטל, במלעיל, כך אמא שלה קוראת לה, יותר
נכון צועקת את שמה, יותר נכון צועקת באופן כללי, גם את שמה,
בכל מקרה, יצא שליטל וגברת יחזקאל הן מאותה הקומה.
הפנקיסט לא גר פה. הוא אורח לסופשבוע אצל כפיר מקומה חמש. גם
את זה למדנו בזכות גברת יחזקאל שמסתבר שהיתה בעברה מנחת קבוצות
והיא אוהבת אדם באופן כללי. שאלה אותו אם הוא מוזיקאי ואם היה
בפיקדילי סקוור. בן חייך אליה וענה "אהה" לשתי השאלות שלה. הוא
ממעיט במילים ומרבה בהבעות פנים ותנועות גוף. נתן לה לנחש שהוא
גם גיטריסט וגם מנגן על קלידים.
ליטל עמדה רוב הזמן די צמוד לגברת יחזקאל, כשמדי פעם העזה
לצמצם את המרחק בינה לבין הכלב שרבץ לרגליו של בן שהסיטואציה
לא הזיזה לו כהוא זה. לכלב קוראים לאו והוא חרש. אוהב שמלטפים
אותו. אלו היו כל המילים שבן ממש אמר. רואים על ליטל שהיא רוצה
אבל לא ממש מעזה. מדי פעם היא זזה עוד סנטימטר לעבר לאו. אצלם,
מפחדים מכלבים. יופי של סשן טיפולי אני חושבת לעצמי. כמה
אינפורמציה דולפת החוצה.
אחרי ארבעים וחמש דקות הייתי מוכרחה להתיישב. לא טובה לי עמידה
ממושכת עכשיו כשאני סוחבת טחור דעתן כנגרר. בפינה הפנימית
הימנית עמד בן, לאו לרגליו. מולו בפינה השמאלית, גברת יחזקאל,
לפניה ליטל ואני לפני בן. בלי יותר מדי עניינים, קיפלתי את
התיק והתיישבתי עליו, אוספת את ברכי קרוב אלי, משלבת ידיים על
הברכיים ומניחה את הראש כשפני כלפי מטה. ידעו עלי שאני מרב
מקומה ארבע. שתקנית.
גברת יחזקאל אלמנה כבר ארבע שנים, חמישה חודשים ושמונה ימים
אבל היא מסתדרת יפה. הילדים מגיעים עם הנכדים בסופי השבוע והיא
לא מתלוננת. חבל לה שחיים הלך כל כך צעיר. אפילו לא שבעים. שבץ
פתאומי בגיל ששים ושמונה וחודשיים. מזל שחגגו לו יומולדת נהדר.
היא לא מפסיקה להסתכל באלבום. דווקא נחמדה, אני רואה את הנשמה
שלה מבעד לטיפות הזיעה שהיא מנגבת מדי פעם במטפחת שנראית כמו
דבוקה אליה ליד. אחר כך ראיתי שהיא בעצם מושחלת לשעון היד שלה.
הזקנים הולכים עדיין עם שעון יד, חשבתי לי. לליטל, בן ולי היו
טלפונים ביד. שלושתנו בלי שעון.
אני שוקלת אם לבקש מגברת חודדוב לצלצל לאיריס ולהודיע שלא
אגיע. על הסידורים של לפני ויתרתי מראש. זה היה אחרי החצי שעה
הראשונה שהטכנאי לא הגיע. אם הוא מגיע ממש עכשיו, יש סיכוי
שאאחר חמש, שבע דקות וזה עוד ניסבל. לפי האווירה בקומות ארבע
וחמש, עושה רושם שיקח לו עוד קצת זמן. צריכה לזכור להתלונן על
זה. הצעקות של גברת חודדוב הפכו לרעש לבן. אני מצליחה לסנן
אותה.
אני בדרך לשיעור פאולה. מה לא עושים בשביל הטחור. כלי דם נפוח
ששולט בכל תנועה שלי כבר שבועיים וחצי. ההופעה שלי בעוד
חודשיים ואני לא מצליחה להתאמן בגלל הכאבים של הדבר המעצבן
הזה. לא מוכנה שיחליפו אותי. איריס אומרת שעם תרגול יומי,
נצליח. אני עוטפת עצמי בבועה ומכווצת את הידיים לאט לאט
ופותחת. מרימה גבות ומורידה. הזמן נגדי. לפחות אתרגל כאן.
האוויר נעשה חנוק והנשימות של לאו מתחילות להכביד עלי. הוא ממש
לידי.
בתוך כל ההמולה אצלי בראש, הצליחו לקרות כמה דברים בבת אחת.
אני קראתי לגברת חודדוב וביקשתי שתצלצל להודיע שלא אגיע
לפגישה, ליטל התכופפה והושיטה יד ללטף את הראש של ליאו שהיה
ממש לפני כפות הרגליים שלי וגברת יחזקאל נפלה במלוא כובדה על
בן שהדבר האחרון שהיה מוכן לו זה תרגיל רטוב של התקפת פתע.
מרפי יודע לסדר דברים ככה שאפשר יהיה לכתוב עליהם. בן רגע,
ליטל התחילה לצרוח מה שעורר את לאו לנבוח. אני הייתי באלם.
קפאתי על רצפת המעלית. אחר כך יאמרו שזה היה התקף חרדה.
הפנקיסט התגלה כבעל תושיה בלתי רגיל. אני זוכרת אותי יושבת
צנופה בפינה ולא מאמינה לא למראה עיני ולא למשמע אזני. הוא
חילץ עצמו מתחת לגברת  יחזקאל, הוריד את האוזניות וכיבה את
המוזיקה בנייד והרים את רגליה של גברת יחזקאל. ואז פנה לליטל
הצורחת ואמר לה בקול שקט שהוא צריך שהיא תעזור לו כי הוא לא
יכול לחשוב בכזה רעש ושאם היא תפסיק לצרוח אז גם לאו יפסיק
לנבוח. ואם היא יכולה לבקש מאמא שלה להיות בשקט זה יהיה
מצויין. הוא חובש ופראמדיק והכל יהיה בסדר. הוא מבטיח. פתאום
לרגע, היה שקט בלתי רגיל. בן וליטל הפגישו מבט והוא אמר לה
שהוא יודע שהוא יכול לסמוך עליה ויחד יעזרו לגברת יחזקל
ושתבטיח לו שכשתגדל תלך לעשות קורס החייאה במד"א ואולי אחר כך
גם תלמד רפואה. ליטל היתה מדהימה מה שהגביר את השוק והקפאון
שלי. הוא הסביר לה איך לתמוך ברגליים של גברת יחזקאל שככל
הנראה התעלפה, ולא הפריע לה שהשמלה שלה ירדה למטה וראו את
הרגליים שלה שהיו מלאות ורידים בולטים, ממש כמו מפה טופוגרפית
ואת תחתוני הכותנה הפרחוניים שלה. ליטל אמרה בקול רם לאמא שלה
שהכל בסדר ושבן החובש צריך שקט ושהיא עוזרת לו לטפל בגברת
יחזקאל שהתעלפה. גברת חודדוב השתתקה. כל הבניין השתתק. שקט של
יום כיפור. כמה רעש יכולה לעשות אמא היסטרית אחת.
איכשהו בן גם הצליח להעביר אותי כמו שאני, עם התיק, לפינה
השניה ואמר לי בשקט שכמו שהוא מכיר אותי הכל יהיה בסדר. סופרמן
חשבתי עמוק בפנים וממש התאהבתי בו למרות כל הגועל נפש שמקשט לו
את הפנים. מה זאת אומרת כמו שהוא מכיר אותי, חדרו למוחי המילים
שלו ולא הפסיקו לטרטר. בעוד הן מטרטרות ואני מנסה לחשוב אם הוא
מוכר לי, הוא חזר לגברת יחזקאל, בדק דופק, הסתכל באישונים ואמר
לשתינו שהכל בסדר, לליטל הוא אמר שהיא עושה עבודה מצויינת
והבטיח שאוטוטו היא חוזרת אלינו. הוציא מכיס הדגמח שלו מחברת
ונפנף בה מול הפנים של גברת יחזקאל שהחלה עושה סימני חיים.
הנה, אמר לנו בן. ראיתן ( הוא ממש אמר ראיתן, מי היה מאמין.
אני מוכרחה לעשות משהו עם הדעות הקדומות שלי ) בסך הכל התעלפה.
הכל בסדר. לעשות החייאה כאן היה מאתגר, הוסיף לעצמו. גברת
יחזקאל פקחה עיניים ולרגע היה ברור לכולנו שאין לה מושג מה
קרה.  בן הניח יד על הכתף השמאלית שלה ואמר לה שהכל בסדר, שהיא
בסך הכל התעלפה ושהוא מתכוון להרטיב לה מעט את המצח. אמר
והושיט את שמאלו אלי, מבקש את בקבוק המיים שלי. הייתי על
אוטומט. ראיתי איך היד הימנית שלי נשלחת לבקבוק ואליו. יכלתי
להשבע לעצמי שלא נתתי הוראה ליד לעשות את זה. תודה מרב הוא אמר
והשם שלי נשמע מתוק וחינני באיך שהוא הגה אותו. כמו שאני מכיר
אותך, חזר והתנגן לי בראש. הוא הרים את המכסה והרטיב בעדינות
את המצח והפנים שלה, תוך שהוא לוחץ בכל פעם קצת על הבקבוק.
גברת יחזקאל דמעה בלי קול. שמעו את הנשימות שלה מסתירות את
הבכי. בן ליטף את המצח שלה והמשיך להרגיעה. כל הסאגה הזו היתה
אולי חמש דקות שנראו כנצח. המחשבות שלי סערו. איריס, בן,
טחורים, כאב, גברת יחזקאל, גברת חודדוב, ליטל, קרמיקה, בלט,
גיטריסט, חיים, כמו שאני מכיר אותך. שקעתי פנימה לתוך הקיפאון.
טייפון בתוכי ובחוץ מאובן בן עשרים וארבע. חודשיים אחרי ההופעה
אהיה בת עשרים וארבע.
בשלוש ארבעים וחמש הגיע הטכנאי ושאל מי בפנים ואם הכל בסדר.
ממש מרחוק שמעתי את בן שענה ואמר שהכל בסך הכל בסדר, שגברת
יחזקאל התעלפה וממש חוזרת לעצמה, שיש רקדנית כנראה בהתקף חרדה
וילדה נהדרת בת שמונה.  איך למען השם הוא יודע שאני רקדנית.
רציתי לפתוח את הפה, לזוז, כלום. הגוף שלי קפא.  בן הדריך את
גברת יחזקאל לנשום ולאט לאט עזר לה להגיע לישיבה. היא המשיכה
להחזיק את הבכי בפנים ורק אמרה לו תודה תודה תודה, כשהדמעות
ממש זולגות לה מהלחיים לשמלה. את מרגישה טוב הוא שאל אותה והיא
ענתה שכן. ליטל החליפה אותו והתיישבה ליד גברת יחזקאל. ידה
האחת בידה של גברת יחזקאל וידה השניה מלטפת את לאו. בן השתופף
מולי, הניח ידיו על ברכיי ונשם בקול רם, מסמן לי לעקוב אחריו
ולנשום יחד איתו. לקח לי קצת זמן בתוך הפורענות שעברה עלי
להבין מה הוא רוצה. נשמנו יחד. ברקע, ליטל הרגיעה את אמא שלה,
אפילו גברת יחזקאל הרגיעה אותה ויוראי הטכנאי הרגיע אותנו. כמה
דקות ואתם בחוץ, אמר. המשכנו לנשום יחד. מה שלומך הוא שאל ולא
הצלחתי לענות. סמני לי עם הראש כן או לא אמר. מרגישה טוב שאל,
הנהנתי. יודעת איפה אנחנו, הנהנתי שוב. יכולה להזיז ידיים.
בדקתי. יכולה.  בואי ניקח עוד חמש נשימות עמוקות וארוכות.
נשמנו. יכולה לומר לי מה שמך. הצלחתי ללחוש מרב. נהדרת את הוא
אמר וטפח בעדינות על ברכיי. הרמתי ראשי ותליתי בו את עיניי
מחפשת את כמו שאני מכיר אותך. בן הבין בדיוק את פשר המבט וענה
שלפני שנתיים וחצי החליף את הקלידן שלנו ברגע האחרון. בא, ניגן
ועף מהר להופעה אחרת. אבל עכשיו, בואי נתרכז בך אמר. היה לך
בעבר קפאון כזה? האם היה לי פעם התקף חרדה. לא ולא לחשתי, מנסה
לייצב את קולי. יוראי ביקש שלא ניבהל כי ממש עוד רגע המעלית
תחדש את פעולתה, שהוא מתנצל על האחור אבל היתה תאונה באיילון
והעיקר שכולם בסדר. המעלית התחילה להשמיע קולות וירדה לקומה
ארבע.
בואי, אמר לי בן, אעזור לך לקום. שוב, לא הייתי אני זו שנתנה
את הפקודה לקום. הגוף שלי התרומם מעצמו. ואז נפתחה הדלת של
המעלית.
יוראי שמר עלינו מגברת חודדוב ואיפשר לנו לצאת לאט מהמעלית.
הראשונה, יצאה לאט ובצעדים מדודים גברת יחזקאל, כשהיא מלווה
בבן.  ואז יצאה ליטל, עם מבט גאה ואחראי. לילדה הזו היתה חוויה
בלתי רגילה חשבתי לעצמי. בן שעמד ליד פתח המעלית, הושיט לי  את
ידו הימנית ותמך ביציאה שלי החוצה. גברת חודדוב התחילה לבכות
ולא הפסיקה לנשק את ליטל ולבדוק שהיא בריאה ושלמה ואמרה לכולם
שיעלו מיד אליה הביתה והיא תתן לכולנו מנטי ( שהתברר כסוג של
כיסונים מאודים ממולאים בבטטה או בבשר ) ולימונדה.
שבעים וחמש הדקות האלו הפכו אותנו למשפחה. פעם בשבועיים אנחנו
מתכנסים אצל גברת יחזקאל או גברת חודדוב שבעצמה מלטפת את לאו.
איריס ואני בכוחות משותפים התגברנו על הטחור. כולם הגיעו
להופעה של השתקנית, ככה נדבק לי השם. בן מתחיל לחזר אחרי ואני
נענית לו. שווה סיפור, לא?