היא הייתה רעבה מאוד כמו נמרה. כמו לביאה. כמו זאבה. "בוא
נזמין פיצה," היא אמרה, אבל אני אמרתי לה שתשתוק ותאכל את הלב,
כי זה הדבר היחידי שהיא צריכה לאכול. "בוא נזמין פיצה," היא
אמרה שוב, ואני אמרתי לה שאם היא רעבה היא יכולה להכין לה
פרוסות לחם עם משהו בתוכן ושיהיה לה בתיאבון ושתישבע ותאכל
להרבה זמן. "אבל אני רוצה פיצה," היא אמרה, ואני אמרתי לה שעם
התקציב שלי והפיצה שהם מכינים ומי יודע מה הם מכניסים לתוכו,
אני לא מוכן בשום פנים ואופן להוציא את הכסף שלי על זבל אכיל,
ושאם היא רוצה כמו שהסברתי לה הרבה פעמים לפני כמה רגעים, היא
יכולה לקחת פרוסות לחם, או פיתות, או לחמניות, להכניס לתוכן כל
מה שבזין שלה, לאכול ולשבוע ולשכוח אותי עם התלונות והמענות
שלה שלא עושות לי טוב בבטן וגורמות לי בחילה ועושות לי חשק
לחרבן. אז היא אמרה שזה גם הכסף שלה, כי הוצאות הבית משותפות,
והיא דורשת פיצה ועכשיו או שהיא הולכת להורים שלה ואני אצטרך
לעשות ביד ולא לחכך את הזין שלי בתוך הקוס שלה. אמרתי לה -
"ככה את רואה את עצמך? בתור קוס? את הרבה יותר מזה, ואם את
ממעיטה מעצמך וחושבת שזה מה שאני רואה בך, אז זה עצוב מאוד עד
שבא לי פשוט לבכות כמה העולם הזה מחורבן שאישה שהיא עולם
ומלואו חושבת על עצמה בתור קוס." אז היא שתקה. ואני הלכתי
למטבח והיא שתקה. והיא שאלה מה אני עושה, ואני שתקתי. והיא
הדליקה טלוויזיה על קליפים, ואני עשיתי, והבאתי לה ארוחה מלאה
עד אליה בתוך מגש, ופיזרתי צלוחיות וגביעים, ושמתי כוסות
ובקבוקים, ואמרתי לה שתי, תאכלי. ואז הלכתי לחדר שלי. היא אכלה
ושתתה ושאלה מרחוק מה אני עושה. לא יכולתי לענות, כי בכיתי,
ולא רציתי שתראה אותי בוכה. ואז היא גמרה לאכול, ושטפה את
הכלים, ובאה אליי ושאלה מה אני עושה, ואז ראתה אותי עם פנים
מלאות דמעות ועיניים אדומות. אז היא שאלה למה אני בוכה, ואמרתי
לה - "את לא רק קוס, את לא!" "אני יודעת שאני לא רק קוס..."
היא אמרה בקול המום. "אז למה את חושבת שאת רק קוס, למה את עושה
את זה לעצמך?" שאלתי ובכיתי עוד ועוד. "לא יודעת, תמיד התייחסו
אליי בתור קוס מהלך, אז התרגלתי לחשוב ככה," "אבל את לא, את
לא! אלו היו אנשים רעים שגרמו לך לחשוב ככה, ואת לא צריכה
לחשוב ככה בכלל!" ובכיתי, ובכיתי. "טוב," היא אמרה וחיבקה
אותי, "אני אשתדל לחשוב על עצמי בצורה רחבה יותר מסתם קוס,"
"את מבטיחה?" שאלתי בדמעות. "כן," היא אמרה וליטפה את ראשי.