אצבעות ידיה חדרו  לתוך סבך שערות ראשו והחלו לנוע ביניהן
ברכות מהנה. היא חשה התרוממות רוח כמעט ארוטית מהמגע העדין עם
ראשו של נור בנה הצעיר. שפתיה התעקלו בחיוך שכולו הנאה.
ככה זה, לא דומה ליטוף אֵם את צעיר בניה לליטופה את אחיו
הגדול. זה האחרון מקרין קרירות רצינית, מין רצון להרחיק עצמו
מידיה. הקטן לעומתו, יביט בה במבט מזמין כמו אומר "בואי אימא,
חבקיני". והיא לא תהסס, כי בעיניה משהו מרוך הינקות יישאר טבוע
בו לעד והיא לא תשבע מללטפו. גם אם הוא כבר מת וכול הליטוף הזה
מתרחש אצלה בחלום. חלום נפלא, חלום מתוק, אבל רק חלום.
ובחלום היא המשיכה וליטפה את לחייו השתיים, הביטה מקרוב לתוך
עיניו ושאלה בלי קול "לְמה אתם מחכים? לַמה הנשמות שלך ושל
שפיק אחיך לא חוזרות? בואו בתוך גוף של תינוק, בתוך גוף של תיש
או ציפור, העיקר שאדע שהנשמות שלכם חזרו ". והיא שומעת בבירור
את קולו של נור בנה המת כאילו והוא ניצב לידה בחדר. והוא אומר
לה: "אחי לא יחזור בלעדי ואני לא חוזר כי ע'ניה אהובתי מחזיקה
בי". וקולו נדם ודמותו היטשטשה והיא ביקשה לרוץ אחריו אבל
רגליה לא זזו. ממש כמו במציאות.
בבוקר כשהתעוררה זכרה היטב את תשובתו של נור. לו רק יכלה
להמשיך לחיות בחלום עם בניה המתים כתחליף למציאות חייה הקשה.
הנה היא מוטלת כבול עץ במיטתה, מחכה שהעובדת הסיעודית תבוא
ותקים אותה, ותרחץ אותה, ותלביש אותה, ותסיע אותה בכסא
הגלגלים. היא שפעם הייתה מטפסת על עצי הזית כאחד הבנים, מוטלת
עכשיו חסרת אונים. עד כמה יכול להיות נעים עולמה של אלמנה בת
מאה ואחת שנים? אמנם, שיכלה צלול אך גופה נתון בקורֵי זקנה
אכזריים. לא מכבר הוכתרה כמבוגרת ביותר מבין נשות הגליל אך היא
על כול הכבוד והרכוש שברשותה הייתה מוותרת, לו רק ידעה שנשמות
בניה נתגלגלו בחזרה. או אז הייתה נותנת דרור לנשמתה שלה
ומשתחררת מגופה הרצוץ.
אדמות רבות הותיר לה בעלה במותו. אמנם גם בהם פגעו ההפקעות
הציוניות, אבל ביחס לשאר תושבי הכפר אין לה מה להתלונן.
אדמותיה מעובדות בידי אחרים והיא נהנית ממעשר נדיב, אבל מה
התועלת ברכושה אם אינו יכול להחיש את שובם של בניה המתים.
לא רק רווחים נושאות אדמותיה הרבות, אלא גם טרדות. אחת מהן היא
ראש הכפר. פעם אחר פעם הגיע לביתה והתחנן שתמכור את אדמותיה
לאחר. בסבלנות אין קץ הסביר לה על  אותה תקנה ממשלתית ארורה
לפיה במקרה של בעל אדמות הנפטר ללא יורשים, הופכת המדינה לבעלת
הקרקע. "ובלי אדמותייך, הגברת אום שפיק, לא יהיה עוד קיום
לכפר" הוא אמר בקול בוכים. "אנא ממך, תמכרי, תמסרי, תעשי הקדש
לטובת מישהו, העיקר שביום מותך הממשלה לא תוכל לקחת את האדמה".
ובכול פעם היא הביטה בו במבט אטום והוא עזב את ביתה בייאוש.
אבל החלום שחלמה גרם לה לעשות מעשה. בבוקר כששוב בא אליה ראש
הכפר הוא התפלא לראותה מתעניינת בדבריו. ולא רק עניין גילתה
אלא סוף כול סוף אמרה לו שם מפורש. היא ביקשה שיביא אליה את
אביה של ע'ניה. ראש הכפר כמעט ונחנק. הוא שאל בתמיהה למה דווקא
מישהו מהכפר השכן אבל היא נתנה בו מבט מצמית עד שהבין כי עדיף
שישתוק פן תתחרט. ראש הכפר ידע שאסור לאבד זמן שהרי בכול רגע
יכולה הזקנה להתפגר ואם העסק לא ייסגר לפני כן, הלכו האדמות.
מיד צלצל למקבילו בכפר השכן ויחד ניגשו לאביה של ע'ניה.
אותו אב לא הבין מנין נפל עליו כול הטוּב הזה. את הזקנה, אום
שפיק, מעולם לא פגש. היא לא הייתה לקוחה בבנק שניהל ולו,
בניגוד לה,  לא נותרו אדמות אחרי גלי ההפקעות. כמנהל בנק נהנה
ממעמד מכובד ככול שכסף יכול להקנות אך הרי שטרות של כסף עפים
ברוח והאדמה לעולם נשארת.  
בצהרי היום שלמחרת התייצב האב בביתה של אום שפיק לבוש בחליפתו
הטובה ביותר. כשנקש במרתוֹק דימה שליבו הולם בקול חזק יותר
משהפיק אריה המתכת שעל הדלת. הוא לא ידע למה לצפות אך בסתר
ליבו הבין שאין לו מה להפסיד. מטפלת פתחה את הדלת והובילה אותו
לחדר האורחים. שם, בחלל הגדול, ראה שולחן עמוס במיני תקרובות.
מאחורי השולחן, עמוק בתוך כיסא גלגלים, ישבה הגברת אום שפיק.
בעיניו נראתה גמדה מכורכמת, מכוסה בשמיכת צמר. הוא בירך אותה
בקול מתנגן והתיישב. בזמן שהמטפלת מזגה את הקפה, הוא בחן את
תכולת השולחן. מה לא היה שם? עוגיות קטאיף ועוגיות אספיר,
וגבעת מעמולים ובפינת השולחן שמח לראות את אהובי נפשו, עוגיות
הגרבייח. אותן צדפות חמאה לבנבנות המקושטות בפיסטוקים ירוקים.
בכוח עצר בעצמו מלחפון בו ברגע כמה מהן שהרי לא לשם כך הגיע.
הוא לגם מהקפה הריחני, מצמץ בשפתיו כנדרש והתעניין בשלומה של
הגברת. בעודו תוהה בליבו האם בכלל יש ביכולתה לענות, הופתע
לשמוע את קולה הברור שעמד בניגוד מוחלט למראה. כשסיים להתפעל
מצליל קולה נתן דעתו גם לתוכן דבריה.
היא שאלה על בני ביתו. הוא התגאה בשלושת בניו ובנכד שאך זה
נולד לו. היא ברכה אותו ונאנחה על שבימינו אין הצעירים ממהרים
להתחתן. הוא הנהן בהסכמה ותהה מתי תיגש לעניין עצמו. אחר שאלה
אותו על עבודתו בבנק והוא השיב באריכות. וכך נעו זה מול זה
כשני רקדנים מנוסים שהמוביל מביניהם ממתין לשעת כושר כדי לפצוח
בפירואט מרהיב. בין לבין הוא הושיט ידו ונטל את הגרבייח הראשון
ולא חדל עד לאחרון שבהם.
השמש החלה שוקעת מעבר לרכס ואפלולית חדרה לתוך חדר האורחים.
בטנו המלאה הפילה עליו עייפות והוא השתוקק לשוב לביתו. הן לא
יבלה גם את הלילה במחיצתה של זקנה זו. מצד שני, הסיכוי לזכות
באדמות. דקות ארוכות התלבט עד שלבסוף גאוותו הגברית הכריעה את
הכף. בקול נמוך ובטון מנומס הוא העיז ושאל:"בכול הכבוד אום
שפיק, שמא תאמרי לי מדוע ביקשת לראותני?".
היא היטיבה את שמיכתה ואמרה לו בטון נוזף: "אל תסתיר ממני. הרי
מלבד שלושה בנים יש לך גם בת אחת. אפילו את שמה אני יודעת.
ע'ניה. וגם שכבר מזמן מלאו לה ארבעים והיא עדיין רווקה". הוא
אישר במנוד ראש נזוף והיא המשיכה "אילולי מת בני הצעיר, ע'ניה
שלך  הייתה כלתי". הוא נדרך ותהה בליבו לאן הזקנה חותרת. או אז
היא סיפרה לו על דברי בנה בחלום. "בגלל בתך, נשמות שני בניי לא
חוזרות ועד שלא יחזרו, אני לא מסוגלת למות" הטיחה בו.
"במה אוכל לעזור?" שאל בחשדנות.
"אם תגרום לבתך לשחרר את נשמת נור, לפני מותי אצווה את כול
אדמותיי לך " אמרה כמי שהסירה משא כבד מעליה.
האב חזר לביתו חדור מטרה לזכות באדמות. תחילה שלח את אשתו אל
ע'ניה בתו, אך דיבוריה לבת היו לשווא. אחר שלח אליה את שלושת
בניו אך דיבוריהם נתקלו בחומת סירוב. הוא ניסה לדבר איתה בעצמו
וגם הוא כשל. במר ייאושו אף הרים ידו עליה וסטר על שתי לחייה.
היא בכתה בקול והוא תפס את ראשו. שניהם היו חסרי אונים. היא
ידעה שאין טעם לנסות ולהסביר לאביה. הוא לא ידע מה עוד ניתן
לעשות.
לא סתם נאחזה ע'ניה בנשמת אהובה כאילו היה שותפה לחיים.
מבחינתה הוא באמת היה כזה. לרגע לא הפסיקה להרהר בו. בכול
מעשיה שיתפה אותו. דבר לא הסתירה מפניו. בדמיונה אפילו תינתה
איתו אהבים. הוא היה משענתה והיא חשה בנוכחותו לצידה באופן
מוחשי יותר משהרגישה באנשים  בשר ודם שסובבו אותה. עוד בחייו
היה עבורה קרן של אור באפילת בדידות חייה ואם תוותר עליו כעת,
מה יישאר לה. לפיכך אחזה בו כמאמין המחבק ספר קודש.
למחרת נכנסו האב ובניו לחדרה של ע'ניה והפליאו בה את מכותיהם.
כשעזבו, נראתה כעיסת בשר סגולה אך עדיין עמדה במריה. היא ניצלה
שעת כושר וחמקה מן הבית בכוונה לשים סוף לסבלה. ברגליים כושלות
טיפסה לראש הצוק שבקרן כרמל. לרגע נעמדה על שפת המצוק, נשמה
עמוק וצנחה מטה כנר.
"נזק מוחי אקוטי כמו שהיה לשרון בזמנו" אמר הרופא ברמב"ם לאב
ולשלושת האחים". הם שאלו אם ניתן יהיה לתקשר איתה והוא השיב
בשלילה פסקנית: "טכנית היא נחשבת חיה. בפועל היא מה שנקרא
צמח". מאוכזבים הם מיהרו לעזוב את בית החולים. הסיכוי לקבל את
האדמות נגוז.
למחרת היה זה ראש הכפר שהביא את החדשות לאום שפיק. הוא קיווה
שאולי שוב יצליח לשכנעה להעביר אדמותיה לאדם אחר, רצוי מישהו
מאנשי הכפר. אלא שלזקנה היו תכניות אחרות. משהבינה כי אין עוד
תקווה שע'ניה תשחרר אחיזתה מִבְּנה המת, נפלה מן הכיסא ומתה.
לעת ערב נחתו שני אווזים בחצר ביתה של אום שפיק. איש לא היה שם
כדי לשמוע את גִּעְגוּעֵיהם הרמים.