כמה מסובך זה כבר יכול להיות,
לצאת עם כל המשפחה לקניות?
נכנסים לאוטו, סוגרים את הדלת,
השעה חמש, השמיים עוד תכלת,
ברמזור עוצרים כדי שלא נתנגש,
כי כמונו עוד אֲלָפִים יש.

איה מנוזלת, לא בכוונה,
ברדיו מודיעים שהיתה מן תאונה,
עומר מושך לי פתאום בצמה,
והרגל של שירה שוב נרדמה,
אבא שואל: הכל שם בסדר?
אמא מזכירה: צריך לסדר את החדר,
בפסח הדודים מאנגליה מגיעים,
ועם בית מבולגן לאמא לא כל כך נעים.

אז אבא מספר בדיחה שכבר שמענו,
שֶׁמִּן ההתחלה את הסוף שלה ידענו,
אבל בכל זאת אנחנו מופתעים וצוחקים,
כי שניהם מנסים אותנו להחכים,
באוטו השכן מישהו מוציא לשון,
אני רואָה את זה בבירור דרך החלון,
אמא שלו צועקת שמיד יפסיק,
ואחותו בינתיים מרוקנת לו ת'תיק.

האוטו מאחור צוֹפֵר כמו עורב,
למי שמקשיב זה בטח כואב,
בגן סיפרו לי שכדאי המון סבלנות,
בסך הכל רצינו להגיע לַחנוּת,
לקנות צעצוע בזול, אנחנו לא עשירים,
כבר שבע ועוד חצי, השמיים שחורים.