אז הוא השתגע. זה לא יוצא דופן בעולם הזה ובכלל במדינה הזאת,
זה יכול לקרות לכל אחד, לגיטימי. כשהוא הגיע לקופה במכולת,
מקום בו כולם מכירים את כולם, התלוצץ עם המוכר הוותיק שהאכיל
אותו עשור וחצי, ופתאום קיבל לבן. לבן זה הלם למוח, בו הוא
קופא, לא חושב, לא רואה, לא שומע. בשבילו כאילו הזמן נעצר
מלכת, והוא לא היה פה לכמה זמן. המוכר הביט בו לרגע מופתע, אבל
רק לרגע, ואז התפנה לקונים אחרים עד שהוא יחזור מהלבן. הקונים
סקרו אותו, עומד בעיניים פעורות כמו בובת שעווה, ומישהי מלמלה
"שאלוהים ישמור". אבל להשתגע בעולם הזה, ובכלל במדינה הזאת, זה
לא יוצא דופן, זה לגיטימי. ואחר דקה או שתיים או שלוש, הוא חזר
מהלבן והתנהג כרגיל, לא היה לו מושג שהיה בלבן, כאילו דילג על
הלבן בתודעתו, ולרגע התבלבל, כי אנשים שהיו לידו פתאום היו
במקום אחר, והמוכר שהיה קשוב כהרף עין הפך עסוק. הוא לא חשב על
זה יותר מדי, המוח שלו היה מטושטש מדי לחשוב על דברים כאלה.
הוא קנה את המוצרים בקופה, וחזר לביתו, כמו בכל יום, כמו כל
חייו. שום-דבר מעולם לא השתנה.
כשהוא ישב מול המחשב, אבא שלו דיבר אתו. גם הוא דיבר עם אבא
שלו בזמן שהוא מגלגל את הדפים הממוחשבים על הצג. ולפתע הוא
קיבל ניתוק בלי שידע, הוא לא שמע מה מדברים אליו, הוא לא שמע
את השיר ברדיו, הוא רק עקב אחר מילים בצג המחשב שריתקו אותו
במיוחד. אביו ראה שהוא קיבל ניתוק, ושתק. וכשהוא חזר מניתוק
היה לו נדמה שנאמר לו דבר שהוא לא שמע. "אמרת משהו?" שאל את
אביו, וזה ענה שלא.
הוא היה מדבר אל עצמו. הוא היה שואל את עצמו שאלות וגם עונה,
ומברר עם עצמו דברים. הוא היה הולך לישון כמו לתוך צלילה.
צלילה אל חוסר ההכרה, אל החלומות, אל המנוחה מהעולם שמחוץ לו.
הוא היה שומע תינוקות בוכים מעבר לקירות ואנשים מתווכחים זה עם
זה - כשהוא היה עצבני, כשהוא כעס. הוא היה שומע קולות צחוק
ומילים מנחמות ואוהבות מהקירות שסביב לו - כשהוא אהב. הוא היה
גר בעולם של איש אחד, ולאיש האחד הזה היה את כל העולם בתוכו,
כשם שהוא היה חלק מהעולם. להרף עין היו נלכדים קרני שמש בעיניו
או עננים. הייתה לו עין צוחקת ועין בוכה, עין ורודה ועין
שחורה, לשון מנחמת ואוהבת, ולשון לועגת ושונאת. אוזן לשמוע
דברי קלס, ואוזן לשמוע דברי חסד. יד מכה ויד מלטפת, יד בונה
ויד הורסת. |