בכל פסח, אמא מתייאשת מחוסר ההענות של אבא וכבר לא מחכה לשמוע
אותו אומר לה - זה בסדר, עזבי, אני אתקן את זה. מבטיח. חבל
לזרוק. זה תיקון קטן.
החצר שלנו נראית כמו ג'אנקייה. אמא ביקשה ממנו שלפחות יערום את
כל מה שמחכה לתיקון "ממש קטן" בצורה מסודרת בגב החצר - שלא זה
יהיה מה שרואה כל מי שנכנס אלינו. הוא הקשיב לה. באמת. אבל
למרות שערם את כל מוצרי החשמל, האופניים, הכורסאות, המאוורר,
המקום לא הספיק לו ואט אט החל פולש לקדמת החצר. הוא אגרן
כפייתי אבא שלנו. אמא תמיד אומרת, ספק בצחוק, שצריך לפרסם אותה
בלונלי פלאנט. היא באמת תופעה ערמת הגרוטאות של אבא. במקום
לתקן, הוא יוצר מהחפצים פסלים סביבתיים. איכשהו, למרות שבכל
פסח אמא מוציאה החוצה לפחות רבע מהערמה לפינת הרחוב, ואמא
מניחה את הדברים בצורה מסודרת וכותבת על כל חפץ מה מקולקל בו
או איזה תיקון נדרש, אולי שאריות מהתקופה שחיה ביפן, בכל מקרה,
למרות הפינויים השנתיים שלה, הערמה רק הולכת וגדלה ותופסת עוד
ועוד נפח.
רז ואיילה אומרים שכנראה זה גיל המעבר שעורר בה את יצר הסדר
מחדש. סדר והשבת הפרזיות והורדים לחצר. אני זוכרת היטב את
נקודת המפנה. לפני שש שנים כשאבא רצה להפתיע אותה לכבוד
יומולדת ארבעים עם פסל של דון קישוט, ניסה להעמיד שלושה זוגות
אופניים ולייצב אותם זה על גבי זה.  איכשהו הם התייצבו לכל
רוחבם על הפרזיות. מכל ערוגות הפרחים, דווקא על הפרזיות שהיו
שכיות החמדה של אמא. הערוגה נראתה כמו זירת רצח. ריח מתקתק ועז
של פרזיות דימם את האוויר. בבת אחת היה שקט גדול.  רצנו החוצה
למשמע הרעש ונאלמנו.  אף אחד לא העיז לפגוש את העיניים של אבא.
נכנסנו באותו שקט הביתה. דיברנו בעיניים והידיים ובלחישות
הכרחיות. את הצחוק החנקנו לתוך הזרוע או לכפות הידיים שסגרו
היטב על האף והשפתיים. רז איילה ואני חיכינו לראות איך יתפתחו
העניינים. יש שלוש שעות עד שאמא חוזרת.  אבא, כמנהגו, נכנס
למטבח והכין פאי לימון שאמא אוהבת ושלשתנו שמנו לב שהוא משנן
טקסט. זה ממש טקס קבוע. הוא מקיף את האי במטבח ופתאום נעצר,
עוצם עיניים, מרים מבט למעלה, מהנהן לעצמו כשמבסוט או מניד
ראשו מצד לצד כשלא מדייק ושוכח. ואז ממשיך בהקפה עד לעצירה
הבאה. איכשהו הוא תמיד נעצר כשפניו לחלון הגדול בסלון הצופה על
ערוגות הפרחים.
רז מתערב על חמש שטיפות כלים והכנה למדיח עם איילה על אופן
התגובה של אמא. איילה אומרת שהיא תריח את הפאי, תחייך ותגיד
שוב את המה יהיה איתך, ותתן לו לחבק ולנשק אותה. רז אומר
שהפרזיות זו חציית גבול שמכריזים עליה מלחמה. מוכן להתערב
שבפסח הזה ערמת הגרוטאות כולה תמצא דרכה לאלטיזאכן.
זו החולשה היחידה שלו, היא משכנעת עצמה בקול מולנו. יש לנו אבא
נהדר ומאוד יצירתי, נכון, היא לא באמת מחכה לתשובה מאיתנו.
אנחנו רגילים למונולוגים שלה. והוא, הוא באמת אחלה אבא. קצת
שרוט אבל בגדול, כולנו היינו בוחרים בו שוב. רק שהפרזיות
והורדים מעולם לא היו מעורבים.
קצת לפני ארבע, השמיעה של כולנו התחדדה. ביטלנו כל עיסוק,
משחק, מחשב, שיחת טלפון והתעלמנו במופגן מהחתולה.
כשאמא נכנסה לחניה, כבר תפסנו מקום ליד החלון, בנקודת התצפית
הרחבה והטובה ביותר לאיזור הפיגוע. איילה ואני ממש בכינו. רז
משך מדי פעם באף וקרב את השרוול לעיניו, מסתיר את מה שהוא קורא
לו חולשה. בנים לא בוכים. אמא ניגשה כהרגלה מדי יום ללטף
ולהריח את הפרזיות ומיד שמה לב לחורבן. פתאום הבנתי מה זה נפלו
פניה. היא האטה צעדיה, בוחנת היטב את ההרס. יכלתי להישבע
שמהרגע שזיהתה את הנזק ועד לרגע שהתיישבה, הזדקנה בבת אחת בעשר
שנים לפחות. השיער שלה הלבין. גם איילה שמה לב לזה. ראינו אותה
מתיישבת לצד הערוגה שהקימה במו ידיה ומלטפת כל פרזיה ופרזיה.
גם הפעם היא שרה להן את פרח משוגע. בפעם הזו הקול שלה היה
חרישי וסדוק. שמענו את המליחות היורדת בגרונה וחשנו בתחושת
החנק.
אבא יצא אליה. לאט ובשקט. הוא כל כך אוהב אותה. גם היא אותו.
אבל גם באהבה שלהם יש סדקים. הוא התכופף לשמאלה, מאחוריה,
וראינו איך ידו הימנית מהססת לחבק את כתפה הימנית. לא שמענו
אבל תארנו לעצמנו שהוא אומר לה שהוא ממש מצטער ושהוא אוהב
אותה. אחרי שתי דקות שנדנו כמו נצח, הוא הסתובב אליה וליטף את
שיערה ואז הם התחבקו ובכו ביחד. החיים שלנו הם טלנובלה.
למחרת, שני שליש מהגרוטאות מצאו עצמם בפינת הרחוב כשלכל חפץ עם
פוטנציאל, צורף פתק עם טיב הקלקול. היו שם מיקרוגלים, טוסטרים,
אופניים, קורקינטים, מקדחה, רדיאטור, עגלת שרות, צמיגים, מכסים
של סירים, מכונת כביסה, התנור של סבתא והרשימה עוד ארוכה.
איילה הסכימה שרז ניצח בהתערבות, למרות שלא כל הערמה פונתה.

אני זוכרת את סבא אומר לדוד רמי שיעשה יותר יש מיש. זה היה
לפני ט"ו בשבט, כשרמי חגג בדיוק שלושים ושש וסגר את חנות בגדי
הילדים שלא הצליחה בדרך יפו. לא הבנתי מה הוא אומר לו. כמו
ילדים בני גילי, הנחתי את השיחה בצד והמשכתי לשחק עם מירב
וענת. היינו בנות תשע בערך. ענת שנולדה חודשיים וחצי לפני, אני
האמצעית ומירב צעירה מאתנו בשנתיים. בפורים, טיילתי עם נועה
לכיוון הגלידה בהרברט סמואל ובדרך פגשנו את אמא שלה הדוורית.
ממש שמחתי בשבילה כשהמציאו את הקורקינט עם הסל. היו לא מעט
פעמים שעידית היתה מראה לנו את הסימנים על הכתף שלה וצוחקת על
כל החבילות והספרים שנשלחים מרחבי הארץ והעולם וחונים בדרך על
הכתפיים המנומשות שלה. עידית היתה מהמצחיקות. העבודה בדואר
סידרה אותה כדבריה. שעות נוחות, אין איזה בוס שעומד על הראש,
היא הולכת בקצב שלה והשכר מצויין ביחס לזמן שהיא משקיעה.
ועדיין, תמיד היתה צריכה עוד עבודה. היא פרנסה לבדה ארבעה
ילדים והיה לה די קשה. פעמיים בשבוע ניקתה בתים, פעם אחת בישלה
ופעם אחת, קראה סיפורים לפנחס הזקן מרחוב הזית - את זה עשתה
בהתנדבות.
מה שלומכן מתוקות שלי, שאלה וניצלה את הפגישה לעצור קצת
ולהתמתח. הטלפון שלה היה על מעמד רציני כזה שהורכב על הכידון.
בסדר גמור אמרנו לה ונועה כבר התחפרה לה בבית שחי ימין ואמרה
שאנחנו הולכות לגלידה. נו, מה את אומרת על המחסן שאלה אותי ולא
היה לי מושג על מה היא מדברת. אני לא אומרת כלום עניתי. הוא לא
יפה בעיניך, שאלה. לא יפה ולא מכוער חייכתי לה. אין לי מושג על
מה את מדברת. חשבתי שרמי הראה לכולם, ענתה. רמי הדוד שלי היה
השכן שלהם.
אז לא, עניתי. אולי לאבא ואמא אבל אני לא יודעת על זה.
הוא גאון הדוד הזה שלך, את יודעת, נכון, יותר פסקה משאלה. אני
לא מבינה איך לא חשבתי על זה בעצמי. יותר יש מיש. אולי זה בעצם
סבא שלך הגאון, הוסיפה.
במסלולים הקבועים שלי אני רואה לא מעט מציאות, נכון? זוכרות
שפעם הבאתי לחצר שטיח ענק ויום אחר אפילו ארבעה כסאות ושולחן
קטן? אז עכשיו אנחנו שותפים. רמי ואני. עסקים בלחיצת יד שניה.
זה השם של העסק שלנו. אני אומרת לו מה הוציאו לרחוב ובדיוק
באיזה מקום, והוא מגיע עם הטרנזיט שלו ומעמיס למחסן. במחסן
אנחנו מנקים, משייפים, צובעים לפי הצורך ובסופי שבוע וחגים
נפתח את המקום לקהל הרחב. המחסן יפייפה ממש. בקשי מההורים
שיביאו אותך. יש לנו גם פינת ילדים לא רעה. ויש גם ספרים. אני
חושבת שאפילו כאלה שאת אוהבת.
ליומולדת שלי שהיתה למחרת יום העצמאות, קיבלתי מאמא קופסת
קרטון שהגיעה עד למותן שלי.
פתחתי לאט ובפנים היה קורקינט שלושה גלגלים בצבעים של סגול
וכחול. אפילו בחנות של דואני לא ראיתי יפייפה כזה. היו עליו
מדבקות זוהרות בזהב ואפילו סל קדמי. חיבקתי את אמא ונישקתי
אותה. כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה.
אבא התקרב לקורקינט, בחן אותו היטב, הזיז את הכידון, העלה
והוריד את הגובה שלו, בדק את הצמיגים ואז הסתכל על אמא ועלי
ושוב על הקורקינט, חזרה לאמא ואלי ושוב לקורקינט, תפס את הבטן
שלו והתחיל לצחוק את הצחוק המתגלגל שלו שהדביק את כולנו לאט
לאט. לא הבנו מה יש לו אבל היה נהדר לצחוק יחד. כשנרגע, שאל את
אמא כמה שילמה עליו. מאתיים, ענתה כמנצחת והוסיפה שהמחיר
מצויין ממש. שבחנויות מוכרים מינימום בשלוש מאות. זה הקורקינט
הישן של רז, אמר לנו. רמי עושה עבודה מצויינת.