ביקשתי לנהל את הריאיון בביתי שלי, על הספה הישנה והחמימה,
שקערורית גבי נתמכת בכרית הרכה, שחידשתי ומילאתי בנוצות לפני
50 שנה.

היא אמרה לי לחייך וחייכתי. נגשה וביימה את מרפקי על משענת הצד
של הספה ואצבעותיי תומכות סנטר ולחי. "חייכי", היא אמרה.
חייכתי.

קדמה למפגש הזה פגישת היכרות קצרה ביני לבין הבחורה הצעירה.
פגישה ללא אנשים נוספים, ללא צלם. הכנתי לה כוס תה והנחתי
צלוחית עוגיות, אותן אני קונה בקונדיטוריה השכונתית. היא שתתה
בשקט ואני הבטתי בה ובקירות הסלון בו ארחתי אותה. הקירות
מדברים בריח שטבע בהם עשרות שנים. אני אשתוק והיא תעביר ידיה
על הקירות. הסיפורים של חיי ירטטו אליה מן הקירות, שכבות
שכבות.

היא שתקה והתמונות נעו אצלי כבמסרטה ישנה, סרט אילם עם חריקות
של מכשיר משומש.

"היכן גרת קודם למשכן הזה?"

"כאן. תמיד."

היא לגמה לגימה ארוכה מהתה החם. בוהה בי.

"גרתי כאן עם אבא ואימא. הייתי בת עשר כשברחנו ארצה."

הבחורה הייתה שתקנית, עדינה. פשוט ישבה בסלון שלי ונכחה. לא
חקרה, רק הייתה. מה בעצם היא רצתה? לשם מה באה להכין כאן כתבה?
חשבתי שאולי חיפשה לה סבתא לעצמה. הנוכחות שלה השרתה עלי
שלווה. כאילו לא ציפתה לדבר, ודאי לא לתמורה. בביקור המקדים
היא סיפרה, שבמערכת העיתון בו היא עובדת אספו את הכתבים והציגו
בפניהם אלבומים של תמונות בני מאה הדרים בעיר תל אביב. כל אחד
התבקש לבחור אישיות מסקרנת עבורו ומכאן להמשיך כרצונו. אילאיל
בחרה בתמונה שלי והרגישה דחף עז לפוגשי. הסכמתי.

עתה היא יושבת על הכורסה בסלון ביתי ושותה תה. שתינו שותקות.
נראה לי שלא מצפות לדבר.  

אני מביטה בה, בעיניה הבהירות, החולמניות. בשיערה הארוך, המלא,
שעוטף אותה כמגן. אני חושבת על החיים שלה, על העתיד שעוד קיים
עבורה למרחקים. אני מסתכלת על עור כף ידה. כמה חלק ונקי
מכתמים. כמה בהיר, ובודאי נעים למגע. אינה עונדת תכשיט ואין
רמז למצבה המשפחתי. צעירה. ודאי רווקה. ודאי מתגוררת בדירת
סטודנטים עם שותפים. המקרר שלה ודאי ריק מתבשילים והחדר דל
ממשמעות.

הקירות שלי מלאים בחיים. שכבות על שכבות. שכבות לצד שכבות.

העיניים התכולות שלי בוהות באילאיל ומחשבות מתעופפות וממלאות
את הדירה בחום. צפוף בבית שלי ואני מרגישה כמי שצועדת בין
החדרים ומחבקת את האדים.

אין לי ולא היו ילדים.

לפתע אופף אותי זיכרון. בדיוק אותו המבט, אותה הבהייה, באותו
הסלון. יעקב שלי מורח את הצבע על הבדים הגדולים. הוא עומד מול
הקיר והבד קורא את מחשבותיו ומגשים את רעיונותיו. אני יושבת על
הספה ושקועה בבריאה. איך היצירה נהיית חיה. ואני כמעט עוצרת את
הנשימה, שלא תסיט את הצבע ותבלבל את הכוונה.

אחר כך היה בא, מתיישב קרוב אלי, צמוד לגופי ומחבק בחיוך
מרוצה. שנינו מביטים, מתבוננים ויוצרים בלבנו חיים שלמים.

"סבתא, ספרי לי", אומרת אילאיל ומנתקת אותי מהחלום. ואני מלטפת
דמעה שנשרה. אחת.