מוכרחה שהוא יחיה לפחות עוד שנתיים. ככה יצא בחישוב שלה. שנה
וחצי אצלו ומצבו מחמיר. היא על ויזה הומניטארית והיא יכולה
להיות רק אצלו וזהו. אם הוא ימות לה לפני, היא גמורה. לא רק
היא. כל המשפחה שלה. הבן היחיד שהיה לו נפטר ועכשיו רק היא
נשארה לו. שניהם בבית הגדול הזה.
כבר שמונה חודשים מאז הארוע המוחי, שחצי מהפנים שלו משותק
והמבט שלו מזוגג. כל צדו השמאלי משותק. לדבר הוא הפסיק קצת
קודם. הוא כל כך מצומק ורזה. אולי אולי שוקל ארבעים קילו. היא
יוצאת איתו פעמיים ביום לסיבוב בשכונה עד לגן המשחקים. מושיבה
אותו על כסא הגלגלים, מכסה אותו בשמיכת הצמר בחורף ובפיקה
הירוקה בקיץ. שמה לו את משקפי השמש ואת הקסקט, כמו שבנו לימד
אותה כשרק קיבל אותה לעבודה. בעבר עוד היה מניד מדי פעם את
הראש. לאחרונה, בקושי רואים את החזה זז כתגובה לנשימה.
ראובן סמך עליה לגמרי. היה מגיע בימי שישי, היו אוכלים יחד
ארוחת ערב שבישלה. למדה לבשל מה שאהבו. בעצם מה שראובן אהב.
חוצמזה, היה מצלצל פעמיים שלוש בשבוע. אבל הוא מת. ועכשיו זה
רק היא ושלמה שבעצם חצי מת בעצמו.
במולדובה, המשפחה שלה התחילה לבנות בית והם סומכים על הכסף
שהיא שולחת. שלא תחזור לפני שיסיימו את הבנייה.
היא מרגישה בפנים שרק מעצם המחשבה על זה היא מקרבת את המוות של
שלמה והיא ממש משתדלת לחשוב מחשבות אחרות. מתפללת שיחיה עוד
ועוד, למרות שבפנים היא יודעת שאילו יכול היה לדבר, היה מעדיף
למות באמת. שניהם יודעים שהוא לא בעצם חי.
היא במלכוד. ממש צריכה אותו חי. ממש. היא היחידה שנשארה בגיל
עבודה. אין עוד בן משפחה שיוכל לעבוד, לפרנס ולשלוח כסף לבניית
הבית.
היא מאמינה ששלמה יודע על מה היא חושבת. בדיוק כמו שבכנסייה
אצלה בבית, ידעה שהכומר יודע מה עובר עליה גם מבלי שתדבר. היא
שקופה. כל החיים אמרו לה שיודעים עליה הכל מבלי שתדבר. משהו
בעיניים שלה. עד היום הסתדרה עם זה איכשהו. עכשיו, כששלמה לא
ממש מדבר וזה רק שניהם, היא רוצה לצרוח. לשתף אותו. לספר על
המלכוד. גם אם יבין, ברור לה שלא יוכל להגיב.
כשעוד דיבר, דברו רומנית והיא שרה לו. הוא אוהב להקשיב לה.
הגוף שלו נעשה נינוח. גם מוזיקה קלאסית הוא אוהב - זה ראובן
אמר לה. אהב גם דברים אחרים. יום אחד, כשעשתה סדר, מצאה בארון
למעלה חוברות הסטלר. היא כבר לא מופתעת. אי אפשר להפתיע אותה.
בכל העולם כולם אותו הדבר. היא הורידה אותן למטה, שמה לו ליד
המיטה ודאגה להסתיר כשראובן היה מגיע. בהתחלה, שלמה דפדף לבד.
מאז השבץ, היא מדפדפת לו. היא יודעת שיש לו חולשה לג'ינג'יות
ולשדיים גדולים. היא מתעכבת בעמודים האלה. מה כבר נשאר לו.
לעתים אפילו יש לו זקפה. שיהנה מכל מה שהוא יכול.
הפחד מהמוות שלו מכרסם את השפיות שלה. במשפחה לוחצים עליה
להשתמש בכל מה שהיא יודעת כדי להמשיך להשתכר. היא יודעת לחנוט.
סבא שלה היה הביולוג של גן החיות . לימד אותה את אמנות החניטה
עוד כשהיתה בכיתה ב'. הפורמלין שמשתמשים בו במספרה להחלקת
השיער, אמר לה, הוא אותו פורמלין שמשמר גוף. חוצמזה, ייבוש
בהקפאה. לא צריך יותר מזה כלום. היא זוכרת שראתה אותו מטפל
בטבלן. היתה בה סקרנות גדולה. לא היתה כל הבעת סלידה או גועל.
כולם היו בטוחים שהיא תלך בעקבות סבה.
בלילות האחרונים היא חולמת איך היא מקפיאה את שלמה. בקלות
מכניסה אותו למקפיא. מקרר LG עם מקפיא תחתון. הוא כל כך רזה
וקטן. בחלום היא נותנת לו שני כדורי שינה, מפנה את מדפי
הזכוכית מהמקפיא ומכניסה אותו פנימה.
בכל בוקר היא מתעוררת שטופת זיעה וכשהיא רוחצת אותו, אצבעותיה
יותר ויותר רכות, כמו מביעות חרטה על חלומותיה. היא בטוחה שהוא
מרגיש. כבכל יום, מאכילה באורך רוח, מחליפה לו טיטול, עוטפת
אותו היטב, זוכרת משקפי שמש וקסקט ויוצאת איתו. ליד הגינה,
קוטפת ורד ומקרבת לאפו. עכשיו אלו חרציות.
שבועיים אחרי שראובן מת, צלצלו אליה מחברת כח האדם לומר
שהתשלום יגיע מהם. שראובן השאיר צוואה והוא מבקש שהיא תישאר עם
אביו. הם יגיעו אחת לחודש לביקור.
כבר ארבעה חודשים שהיא מתעוררת כל בוקר מזיעה וכשמגיעה הנציגה
של מטב אחת לחודש היא נמנעת מקשר עין. מלאת פחד ובושה מהמחשבה
שהשקיפות שלה תראה את מה שמתחולל במחה.
היא צריכה עוד חמש מאות ושבעים אלף ליאו שזה בדיוק מאה ועשרים
אלף שקל. בדיוק עוד עשרים חודשים. היא מרגישה ששלמה הולך
ומתפוגג. כבר נמנעת מלדבר עליו עם המשפחה שלוחצת יותר ויותר
ודורשת ממנה יצירתיות במקרה הצורך. הציעו אפילו לשלוח את
אלכסנדר לעזור לה. היא סרבה בכל תוקף. עמוק בתוכה היא יודעת
שסבא שלה לא היה מסכים. אבל גם הוא מת.
חלפו עוד שלושה חודשים של תפילות, הזעות לילה, האכלה, החלפת
טיטול, ורדים בבוקר, יערת דבש בערב וחידוש מורכב במיוחד.
דיאליזה. הנציגה ממטב הגדילה את הסכום החודשי כך שתוכל להזמין
מונית לבית החולים וחזרה הביתה שלוש פעמים בשבוע. האצבעות שלה
המשיכו להתרכך והיא החלה מאבדת משקל בעצמה. שלמה שוקל עכשיו
בדיוק ארבעים קילו.
ביום חמישי השלישי של דצמבר, אמר לה הרופא בבית החולים שמצבו
של שלמה מדרדר והולך. שהוא מעריך שיש לו אולי עוד חודשיים
שלושה לחיות.
בדרך חזרה הביתה במונית, טטיאנה לא הפסיקה ללטף אותו ולספוג את
דמעותיה בשרוול. בבית, היא מלאה את האמבטיה במים חמים, שמה
לבנדר ורוזמרין שקטפה מהגינה, הכניסה את הרדיו טרנזיסטור הקטן
וכיוונה לקול המוזיקה, ניגנו פוגה של באך ורחצה אותו בעדינות
מכף רגל עד ראש.
אחרי האוכל, כשהשכיבה את גופו הזעיר במיטה, פתחה את ההסטלר ישר
בדף של הג'ינג'ית והיתה בטוחה שראתה עווית של חיוך על פניו.
בלילה הזה הוא נרדם ממש מהר.
מוטרדת מאוד ואבודה צלצלה הביתה. יומיים אחר כך הגיע אלכסנדר
ואז היא הפסיקה לישון. המשפחה שלה מטורפת. יותר נכון המשפחה של
בעלה. אין סיכוי שהתכנית הזו תעבוד. הכל רשום. יש מעקב של
הדיאליזה ושל הגברת שוש ממטב. ממש מטורפים. הנוכחות של אלכסנדר
העיקה עליה. בבוקר עטפה אותו היטב וחיכתה למונית. אלכסנדר בדק
שהיא יודעת בעל פה מה לומר. שהדיאליזה רק מחמירה את מצבו. שיש
מחקרים שמראים שמגורים בבית בסביבה תומכת הם התנאים הטובים,
האיכותיים והמתאימים ביותר לקשישים במצבו של שלמה. שזכות
המטופל לסרב לטיפול, ששלמה מסמן לה בעצמו שהוא מבקש להפסיק את
הטיפול בבית החולים ולתת לזמן לעשות את שלו. כך נוכל לסובב את
המציאות לטובתנו אמר לה.
הרופא בבית החולים אפילו לא ניסה להתווכח. ביקש לשוחח עם
הנציגה ממטב ואמר שהוא מסכים. טטיאנה היתה מבוהלת.
כשחזרה הביתה, אלכסנדר ישב במרפסת עם קפה. היא טיפלה בשלמה ואז
ניגשה לאלכס ששמח מאוד לשמוע שהתכנית שלהם מצליחה. הוא יחזור
מחר למולדובה וכשיגיע הרגע בו שלמה ימות, הוא ישוב מיד.
למחרת אחר הצהריים, עטפה היטב את שלמה ויצאה לעבר הגן. בדרך
קטפה פרחים מכל המנים. קרבה כל פרח לאפו של שלמה וליטפה את
לחיו עם עלי הכותרת. בכל יום תעשה לו אמבט חמים עם רוזמרין
ולבנדר ותקפיד הקפדה יתרה עם הדיאטה. טטיאנה חשה כיצד היא
מתפוגגת יחד עם שלמה.
שבועיים וחצי אחרי שאלכסנדר חזר למולדובה, הגיעה שוש ממטב
לביקור בדיוק בזמן האמבטיה. הבית היה מלא פרחים, שופן התנגן
ברקע. טטיאנה הצניעה את ההסטלר קודם שפתחה את הדלת.
שוש אמרה שיש לה זמן והיא תחכה לסיום הרחצה, אם זה לא מפריע.
היא ניגבה אותו בעדינות וסיפרה לו ששוש ממטב מחכה בסלון.
הלבישה אותו באמבטיה, היטיבה ישיבתו בכסא, כיסתה היטב והוליכה
את הכסא לסלון כשריח הלבנדר מלווה אותם. כל כך נעים ויפה כאן,
אמרה שוש. יש עוד כוסות לקפה או שבכולן השתמשת לפרחים, שאלה
בצחוק.
טטיאנה חייכה והסתכלה על שלמה. היא לא החזירה מבטה אל שוש.
מבטה היה נעוץ בשלמה וגופה שלה התאבן. היתה זו שוש שהבינה מיד
מה קרה. היא קמה לשלמה, התבוננה מקרוב בעיניו ובידה הימנית
חיפשה את העורק בצווארו. העבירה מבטה ממנו לטטיאנה וחוזר
חלילה. שוש סגרה את עפעפיו כשטטיאנה החלה מתייפחת וממלמלת בלי
סוף משהו שנשמע כמו צ'ה סה ויינטמפלה. שוש הניחה ידה על כתפה
וצלצלה 101. שתיהן התלוו לאמבולנס. שעת המוות נקבעה לחמש
ארבעים ושבע אחר הצהריים.
בעוד טטיאנה ממלמלת שוב ושוב צ'ה סה ויינטמפלה שוש צלצלה
למשרד. חתמה על תעודת הפטירה, הזמינה מונית, חיבקה את כתפה של
טטיאנה ויחד ירדו במשרד. מה זה שאת ממלמלת שאלה שוש. מה יהיה,
ענתה לה בעיניים אדומות ובפנים חיוורים.
במשרד חיכתה להן המנהלת עם תה ועוגיות. טטיאנה כמעט ונדרסה
מאוטוסטרדת המחשבות שהמתה בטרוף ובאי שקט במוחה. לא היה סיכוי
שתרים מבטה לשוש או לרחל המנהלת.
את כל התסריטים שרצו במוחה, ליווה הצ'ה סה ויינטמפלה האינסופי.
מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה.
את מבינה מה רחל אומרת הגיעו אליה המילים של שוש כמו מרחוק.
לקח לטטיאנה כמה רגעים טובים להבין ששוש חוזרת על השאלה שוב
ושוב. היא הרימה מבטה אט אט, פגשה את העיניים הטובות של שוש
והביטה בה כשהיא כולה דומעת ונמצאת מרחק דקותיים מעילפון.
רחל אומרת שאת רשומה בצוואה של שלמה וראובן. ראובן שהיה גם
האפוטרופוס של אביו הוריש לך מאתיים אלף שקל. ביקש שנקריא לך
שהוא מעריך מאוד את אהבתך לפרחים ולמוזיקה, שהוא בטוח שבזכות
הללו איכות חיי אביו השתפרה ושהוא מקווה בשמו ובשם אביו
שתסיימי לבנות את הבית ושתשלימי את לימודי הוטרינריה.
חלפו הדקותיים והיא התעלפה.