מה באשר ל'אני' הזה?
יש לי תיאוריה. השפה האנושית כל כך מורכבת, כל כך תיאורטית, כל
כך קשה לעיכול עבור שכל, שהיא מעין יוצרת לעצמה איזה 'משהו'
היחיל אותו. 'משהו', החווה את עצמו כ'אני'. 'אני' - שהוא לא
יותר מעניין תיאורטי.

ההומו ספיאנס התפתח עד כדי כך שהוא מסוגל לזהות את עצמו
כ'אני', אבל רק הוא עוד לא הבין מה לעשות עם ה'אני' הזה. כי
למרות שיש לאדם את התחושות של ה'אני', תאי העצב הנעים לו במוח
נעים כמו התאים הקטנים של החיידק, כמו התאים של העצים, ממשיכים
רק בשם הקריאה הגדולה של החיים. המחשבות שלך, אפילו הם, ניתזים
אליך איכשהו מאיפושהו. זה לא שאתה מחליט לחשוב אותם, אלא אתה
פשוט חושב אותם. ממש כמו גל שעולה על פני המים.  ועכשיו, מה
הקטע עם החיים האלה?

משמעותם כולה היא המשך הגן, הולדת צאצאים. זה כמו שתיצור עכשיו
כלי, שהמטרה היחידה שלו היא ליצור בדיוק עוד כלים כמוהו! זה
האנושות. אלו החיים. כלי שהמשמעות היחידה שלו היא ליצור עד
כלים כמוהו. ואם היה כלי, אשר פתאום הבין שהוא כלי, לא הייתה
לו שום יכולת להימנע מגלגלי השינוע המובנים שהכניסו לתוכו. אני
מתכוון, זה מה שהוא עושה. זה הכלי! עצם מודעתו לעניין לא
מוסיפה ולו דבר אל העניין ולו אל עצמו. כי אף שהוא מודע לכך
הוא ימשיך לתפקד כפי שתכנתו אותו, כשההבדל היחיד היחיד הוא
שהוא מודע עד היסוד לכמה שהוא כלי מיותר.

האם יצוץ לו פתאום מעין 'אני'? ומה טבעו של ה'אני' הזה אם אין
לו שום שליטה על מה שהכלי דורש ממנו. על מה שהכלי נותן לו. זה
אף הרבה יותר מעניין של שליטה. נדמה שאותו 'אני' זה פשוט מעין
מסך שבו חולפים כל חלקי הכלי ורק לו עבור התחושה, רק עבור
התחושה! והתחושה אינה 'אני', בדיוק כפי שהתחושה שיד שכואב לה,
לא הופך אותה ל'אני'. אף כי תאים נעים שם ומאותתים לה. אף כי
כאשר לא כואב לה, היא מזיזה את עצמה הלוך ושוב, ומה גורם לכם
להיות כל כך בטוחים שזאת לא היא ורק היא אשר מזיזה?

בואו נפרק את ה'אני' הזה. שכחו מכל הסחות הדעת, כלומר, מכל
החיים האנושיים למעשה. מהרחובות מהאנשים האחרים, מהבתים,
מהעבודה, מהטלוויזיה מהפלאפון. דמיינו את עצמכם חווים את
קיומכם, כאשר אין לכם דבר מלבד החוויה. כלומר, נגיד, דמיינו
אותכם פשוט יושבים ומסתכלים על איזו נקודה בקיר. או במרחק. כך,
למשך כל קיומכם, הרי זה הקיום האמיתי, אחרי הכל! זו החוויה
האמיתית משוללת כל הסחות דעת ציוויזליציוניות. והרי שזה גם,
סיוט עלי אדמות! הרי זה גם העונש הכי גרוע בבתי הענישה, הוא
למעשה ממש כך. בידוד.

האם במצב כזה, אותו הכלי לא ילחם כל תקופת האחריות שלו כנגד
יוצריו וכנגד עצמו? ומה כל בן אנוש עושה באמת אם לא את זה? הרי
שה'אני', במובן הפשוט והחלק ביותר, הוא החלק ההרסני, הנלחם,
הנחבט, המורד, של החוויה; של האישיות; של החיים שלו. החלק
שמנסה לנוס מן הבידוד.

וכל עוד האדם חי הוא כבול אל היקום כמו שגל כבול אל הים.
בהיגון פשוט של אחד פלוס אחד אפשר להסיק שהדרך היחיד באמת
להוכיח את ה'אני', להיהפך ל'אני' - הדרך היחידה לחלוטין היא
באמצעות שבירת הכלי, התאבדות! מכיוון שזו הבחירה היחידה אשר
שוללת כל יסוד אל השעבוד המקורי - רק אם הגל שלך יתרסק על החוף
ולא יחזור עוד לים לעולם.