כיכר הגיבורים שבמרכז הכפר, מוקפת בחנויות רבות. כול אחד
מהמוכרים בחנויות אלו ישמח לספר לכם על גבורת בן הכפר, שפיק
הכבאי, שנספה בשריפה הגדולה. כדי לשמוע על גבורת נור, אחיו של
שפיק, תידרשו להתאמץ קצת יותר. יהיו מוכרים שיסתפקו בחיוך
עצוב, אחרים רק יגידו "גורל עצוב" וישתתקו. אם תתעקשו, מובטחכם
שתמצאו לבסוף מישהו שיסכים לספר גם את סיפורו של האח. אבל אם
תשאלו על טינה, תיתקלו במשיכת כתפיים אילמת ובמבט זועף. אף
סוחר לא יסכים לספר לכם את סיפורה. גם אם תנסו את מזלכם אצל
יושבי בתי הקפה שבכפר, לא תצליחו. חומת שתיקה עבה שומרת את
סיפורה של טינה במחשכים.
אבל אני הצלחתי. כול הפרטים בידיי. ובחוכמה שלאחר מעשה אומר
לכם שצריך לדעת היכן לחפש. לא מוכרים עקשנים בכיכר שטופת שמש
הם שגילו לי הסוד. גם לא ישיבה על שרפרף קש בבית קפה. החוליה
החלשה בשרשרת השתיקה הייתה צעיר בן הכפר, שהשביע אותי לא לחשוף
זהותו. אסתפק בכך שאומר כי בשירות מילואים אחד חלקנו אוהל
ותורנויות שמירה ארוכות. הפכנו אחים לשעמום ואני שהסתקרנתי
ממשפט עמום שאמר, לא פסקתי מלהטרידו עד שנשבר וחשף בפני את
סודו של הכפר.
שפיק לא אמור היה להתאהב בטינה. בכלל, הסיכוי שמסלולי חייהם
יצטלבו היה אפסי. הוא בן הכפר שעבד ככבאי בתחנת כיבוי בגלבוע.
היא תל אביבית, נשואה לבעל מוסך אופנועים. מחסור זמני של כבאים
בתל אביב גרר ניוד צוותי כיבוי מרחבי הארץ לשם. בכול חודש היה
מגיע צוות מתחנה כלשהי לתגבור בתל אביב. באחד הימים הגיע תור
הצוות של שפיק לתרום למאמץ הכולל. שלושה שבועות עברו על הצוות
בשלווה יחסית. בשבוע האחרון של חודש התורנות התרחש אירוע.
הצוות הוזעק לכבות שריפה שפרצה בדירת מגורים. שפיק היה זה שפרץ
לדירה הבוערת וחילץ ממנה שני גברים ואישה אחת. זו הייתה טינה.
בנקודה זו אמור היה המפגש ביניהם להסתיים. הוא חוזר לתחנה והיא
מטופלת בידי גורמי מקצוע אחרים. אבל לגורל היו תוכניות משלו,
גיחך בר שיחי במרירות. כשירדו כולם מסולם הכיבוי, מיהרו שני
הגברים להיעלם. טינה נשארה עומדת ליד מכונית הכיבוי רועדת
מקור. זה היה יום קֵיצי אבל כנראה שהבהלה, הפחד והמים שניתזו
עליה, גרמו לה לרעוד כמו אפרוח שבקע זה הרגע מביצתו. שפיק
הבחין במצוקתה. הוא הוציא מרכב הכיבוי שמיכה תרמית ועטף בה את
טינה. די היה במחווה אנושית זו כדי שטינה תפרוק את כול צרותיה
באוזניו. הוא שמע ממנה שבעלה לא רוצה בה, שהחבר שהיה לה ברח
והיא לא יודעת לאן תלך שהרי אין לה כאן לא בית ולא משפחה.
"אנחנו בכפר לא הכרנו את שפיק כבחור רגשן", אמר בן שיחי והצית
סיגריה "אבל כנראה שדמעות של אישה יכולות להמיס גם לב מפלדה".
הוא חייך במרירות והטיס סילון עשן מעל ראשי. בנסיבות אחרות
הייתי נעלב מכך אך ברגע של חסד שכזה בו הסוד הולך ונחשף, לא
העזתי להפריע לשטף דבריו.
שפיק שאל את ראש הצוות מה לעשות עם האישה. ראש הצוות משך
בכתפיו. הכבוד של שפיק לא הרשה לו להשאיר אישה רועדת לבד
ברחוב. הצוות חזר עם טינה לתחנת הכיבוי. שפיק ביקש, מפקד התחנה
הסכים וטינה נכנסה לחדר הכוננות שהפך להיות לבית מגוריה בימים
הבאים.
אחרי ששמע את צרותיה של טינה, חש שפיק אחריות לשלומה. הוא הביא
לה מזון מחדר האוכל שבתחנה. הוא ארגן מגבית לטובתה בין כול
הכבאים וקנה לה פרטי ביגוד. הוא וידא שלא חם לה מדי בשמש ולא
קר לה מדי במזגן שבחדר. כשהגיע חודש התורנות אל סופו, שוב היא
ניצבה אובדת עצות ושוב היה זה שפיק שלא זנח אותה.
בכפר התפלאו לראות את שפיק יורד מן האוטובוס ביחד עם אישה זרה.
הפליאה גברה ככול שחלפו הימים ואותה זרה נשארה בבית משפחתו של
שפיק. רק אהבתו של האב לבנו הבכור, מנעה ממנו לגרשו מהבית.
באולם התפילה הפנו זקני הכפר מבט תמה לעבר אביו של שפיק. זה
השיב להם במבט מתנצל כאומר "ניסיתי לדבר איתו וכלום לא עוזר".
ככה זה אצלנו הסביר לי בר שיחי. תקשורת עדינה, בלי מילים.
היא התאהבה בנוף, בשפיק ובתרבות. בדיוק בסדר הזה. חודשיים
מאוחר יותר, שוב עמדה סובלנותו של האב למבחן. שפיק וטינה חזרו
מקפריסין כזוג נשוי. "תבין" ניסה בר שיחי להסביר "כשדרוזי
מתחתן עם בת לדת אחרת, הוא עושה מעשה חריג, שלא מקובל בעדה.
והתגובה? עדינה בלי מילים. שום חרם לא הוכרז, גם לא נידוי. אבל
נשות הכפר שמרו על מרחק מטינה למרות שהיא ניסתה להתקרב. אפילו
התעטפה במטפחת לבנה לפי המנהג. אם דיברה, ענו לה. כשביקשה
לקנות, מכרו לה. אבל אף אחד לא פנה אליה מיוזמתו". לטינה זה לא
שינה. היא ושפיק נראו מאושרים ביחד. היא ניסתה להרות אבל אז
באה השריפה הגדולה שממנה שפיק לא חזר.
טינה לא הורשתה להשתתף בהלוויה. טור המנחמים שעבר על פני אביו
של שפיק, ונור - האח הצעיר, היה קטן מהרגיל. האב הבין היטב את
הסיבה לכך. אחרי שלחץ את ידי מנחמיו, החל האב בהספד ובסופו,
הישיר מבט לקהל שמולו ובקול נרגש התחייב שהאח הצעיר ייקח את
אלמנת אחיו. תבין, הסביר לי בן שיחי, זה מנהג עתיק שהפך לנדיר.
רק המהדרין מקפידים לקיימו וזוכים בשל כך להערכת הכלל.  
נור, האח הצעיר כבש מבטו בקרקע, הסמיק ושתק. לימים הסתבר
שהסומק שעלה בלחייו לא היה מבושה אלא מכעס. נור ביקש להתחתן עם
בחורה מהכפר השכן אך התחייבות האב מנעה זאת ממנו. הוא התחנן
בפני האב שיחזור בו אבל האב הסביר שהפרת ההתחייבות שנתן בפומבי
תמיט על המשפחה קלון לדורות.
חמתו של נור בערה בו. הוא טיפס ועלה לקומת מגוריה של טינה, קרע
את הבגדים שלבשה ואנס אותה. כול הכפר שמע את זעקותיה. הרחובות
התרוקנו, התריסים נסגרו והדלתות ננעלו. איש לא נחלץ לעזרתה.
כבוד המשפחה הושב על כנו אבל השקט לא שב לשרור בכפר. טינה אמנם
הרתה, אך בועלה, נור עזב את הכפר. הוא התחייב שלא לשוב כול עוד
טינה שם. השמועות שהגיעו לכפר סיפרו שהתגייס למג"ב ועבר
להתגורר בירושלים.
האב היה שבור. נור היה הבן היחיד שנותר לו. הוא ידע שנור יחזור
ברגע שטינה תסתלק. אז האב ניסה. הוא שלח את אשתו לדבר איתה פעם
ועוד פעם, אך טינה שכבר הייתה בהריון מתקדם, סירבה לעזוב את
המקום היחיד בו הייתה אי פעם מאושרת. האב שלא היה מורגל
בסירובים, חיפש פתרונות אחרים. באחד הלילות שפך שמן על המדרגות
שלפני דלת חדרה. למחרת נפלה טינה ונחבלה. בלילה אחר חיבר חוט
חשמל לידית דלתה. הזרם גרם לכוויה בידה. הוא פתח את מכסה הביוב
שבחצר אבל היא לא נפלה פנימה. הוא שלח אותה ברגל לכפר השכן דרך
השדות בתקווה שתתעלף מחום ונחש יכישה אבל היא חזרה ללא פגע.
האב היה על סף שיגעון. געגועיו לבנו, הפכו קשים מנשוא. לבסוף,
בלילה חשוך נטל האב את אקדחו הישן, עלה במדרגות המובילות לחדרה
של טינה ונקש על הדלת. מיד לאחר מכן הרעידה ירייה בודדת את
הכפר השליו.
למחרת בבוקר התיישב האב בפתח ביתו מביט למרחוק בציפייה לבוא
נור בנו. כמה שעות אחר כך הזדקף למראה ענן אבק שעלה מן הדרך.
הוא ראה רכב משטרה מתקרב לכפר. האב חצה את חצר הבית והמתין
לבנו על יד השער. כשנעצר הרכב לא נור יצא ממנו אלא כמה שוטרים
. האב החל לחשוב מי הסגירו אך אז שמע אותם מדברים על נור.
בתחילה התקשה מוחו לקלוט את דבריהם. רק כשחזרו ואמרו "למרות
כול המאמצים, לא הצליחו להציל אותו" הבין. גם נור שלו אבד
ואיננו.
אחרי שעזבו המבשרים, הבין האב את משמעות המעשה שעשה בליל אמש.
במו ידיו הוא מנע את המשך השושלת. הוא החליט שלא להמתין לשובם
של נשמות בניו וכי מה יאמר להן אז?. במר ייאושו השליך עצמו
לתוך באר, שם פגשה גווייתו החמה בגופה הקר של טינה.
כול הכפר הבין שהסיפור, כמו שתי הגופות, חייב להישאר קבור עמוק
באדמה. בתוך ימים ספורים נאטמה הבאר, סביבתה רוצפה ושם חדש
ניתן לה: כיכר הגיבורים.

(הערה: המנהגים הכלולים בסיפור הם פרי דמיונו של המחבר ואין
בהם כדי להמעיט מהערכתו את בני העדה הדרוזית הגאה והנכבדת)