כשהיא יצאה החוצה אל החורף, לא היה לי אכפת. לא היה לי אכפת
אפילו אם היא תקפא למוות. הדלקתי את החימום, התלבשתי היטב בגדי
בית, נכנסתי מתחת לשמיכות עם מוזיקה וקראתי ספר טוב. היה מסופר
בו על אדם שנותן לאישה לצאת החוצה אל החורף, ולא אכפת לו אם
היא תקפא למוות. חשבתי שהבן-אדם הזה הוא בן-זונה אמתי. נהניתי
לי ככה עם עצמי, עם הספר, המוזיקה והחמימות, כשלפתע הקפיץ אותי
צלצול טלפון. עניתי מיד. נאמר לי שהיא נקעה את כף הרגל ברחובות
הרטובים, והיא מבקשת שאבוא לאסוף אותה אחרי שקיבלה טיפול
במיון. אמרתי לה שאני לא עובד בשבילה, ושתיקח מונית. היא אמרה
שאין לה כסף לזה, ואני אמרתי שזו לא הבעיה המזוינת שלי, וטרקתי
את הטלפון. המשכתי ליהנות ככה עם עצמי עם הספר, החימום
והמוזיקה. היה כתוב בספר שהדמות הראשית שהייתה אנטי-גיבור
מקבלת טלפון מהאישה שלו, כי הוא היה גבר, והאישה מודיעה לו
שנקעה את כף הרגל ברחובות הרטובים, ומבקשת שיבוא לאסוף אותה.
הוא מציע לה לקחת מונית, והיא אומרת שאין עליה כסף לזה. הוא
עונה לה בגסות שזו לא הבעיה המזוינת שלו, וטורק את הטלפון. איש
רע מאוד, חשבתי לעצמי. איך הוא מתנהג ככה לאישה שלו. זה לא
בסדר. לאחר זמן בו אני קורא את הספר ומתמוגג מהכתיבה היפה רבת
ההשראה, היא מגיעה צולעת וחבושה ושולחת אליי מבט זועף. "אתה
חתיכת חרא, אתה יודע?" היא אומרת לי. לא התייחסתי אליה אפילו
במילה, כי עצם הקיום שלה לא שווה יחס. המשכתי לקרוא בספר שלי
על האיש הרע הארור הזה שאין לו כבוד, והאישה שלו מגיעה צולעת
הביתה אחרי שלא הסכים לאסוף אותה, שולחת אליו מבט זועף ואומרת
לו שהוא חתיכת חרא, והוא לא מתייחס ואפילו מבטל את קיומה
כבת-אדם עם כבוד, זכויות, ויחס הוגן בסיסי. איזה רוע יש בעולם
הזה, חשבתי לעצמי. הרי האיש הזה בספר, זחוח הדעת, הוא באמת
חתיכת חרא אם הוא מתנהג ככה אל האישה שלו, שמבשלת לו ודואגת לו
ומגדלת את הילדים שלו.