"גאנא אל הווא" ("אהבה בואי אלינו") היה משה שר בכל יום שישי
אחרי הצהריים, כששמע את קולו של עבד אל-חלים חאפז בוקע ממרקע
הטלוויזיה בשחור-לבן, שהוצבה בביתנו שבשכונת קטמון הישנה
בירושלים.
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הייתי יוצא לחדר המדרגות וסוגר
את דלת דירתנו כדי לוודא שמילות השיר בערבית לא תזלוגנה
ותטפסנה לדירותיהם של שכנינו האשכנזים, במיוחד לא לביתה של
קרן, בת כיתתי ושכנתי מהקומה השלישית.
אהבתי את קרן לאורך כל שנות ילדותי. היא הייתה יפה, עורה צחור
ועיניה שחורות וגדולות. שלגייה במלוא הדרה. לא העליתי בדעתי
לספר למישהו על אהבתי אליה - אני, ילד שחרחר, בן להורים יוצאי
עדות המזרח, שהתפרנסו בדוחק ממשרה צנועה בעירייה ומעבודות משק
בית.  
משה היה החבר הטוב ביותר של אבא. משום מה תמיד דחה את בקשותיי
לקרוא איתי בספר "הספורטאים הצעירים" מאת אבנר כרמלי. גם משה
נולד בסוריה ועבד כנהג במחלקת התברואה בעירייה. הוא היה גבוה,
רחב כתפיים, עם שפם ובלורית מדוגמים בדומה לזמר-השחקן האהוב
עליו, עבד אל-חלים חאפז. כשעבד אל-חלים חאפז, פאריד אל-אטרש
ואום כולתום היו משחקים ושרים "בסרט הערבי" הוא היה באקסטזה.
משה התייצב אצלנו בכל יום שישי בשעה היעודה, וריח "האקווה
ולווה" נודף ממנו לכל עבר. כשאות הפתיחה לסרט נוגן, בין אם
הייתה זו טרגדיה או קומדיה, היה משה מתנתק מאיתנו ומתחבר מיד
למנגינות - מסמן לאבי בנענועי ראש ובתנועות אצבע קצביות -
"אינת עומרי" ("אתה חיי")!  
גם השכן יעקב אפל, יליד פולין מהקומה השנייה, היה מגיע בליווי
מקס החתול שלו- ותמיד באמצע הסרט. משה כבר היה שקוע בעלילת
הסרט, ורק מלמל לעבר יעקב "שלום" שבקושי נשמע. הוא גם לא הגיב
למשפט הקבוע, הציני-משהו, של יעקב: "עוד פעם סרט של האויבים?
זה מקלקל ומבלבל את הילדים". משה "לא שמע" ואבא שלי לא ענה, אך
אמי הייתה צועקת מן המטבח, "אתה צודק יעקב, זו בושה".
אותי עניינה יותר דלת הכניסה. הייתי רץ לוודא שהיא אכן סגורה
ושצלילי המוזיקה והטעמות השפה הערבית אינם מגיעים חלילה
לאוזניה של קרן. משה היה בשלו: מעשן ושר, חוזר על משפטים של
השחקנים ומשבח: "יא-סלאם יא עבד, איזה שחקן, איזה זמר! לא ככה,
שַבִּי?" "וחבל על אמהאן (זמרת) שככה הלכה. שמה את אחיה (פריד
אל-אטרש) בכיס הקטן".
ואני צפיתי מהצד וחשבתי: איזה טקס מביש, מדורת שבט דפוקה. איך
נפטרים ממנה כשברקע "אנא בחבכ...ואינתי כל אלבי". לא רציתי אף
שיכולתי  להתחבר ל"מוהנדס" ול"דוקטור" שהפגינו אומץ לב גברי
ונלחמו ב"רעים" עד "לסוף הטוב". ולא בגלל שהייתי (ועודני)
ישראלי-יהודי הצופה בסרט ערבי שהופק בארץ אויב אלא בגלל יעקב
ושאר השכנים האשכנזים.
אבל צפיתי ו...נהניתי, והכחשתי שנהניתי. וכשנתקלתי בפאתן חמאמה
- התמכרתי, נשביתי ביופייה ודמיונה לקרן! התקשיתי ליישב את
הסתירה - שחקנית ערבייה הדומה לקרן האשכנזייה?! ואולם "נטרלתי"
את הסתירות וספגתי בשקיקה את דמותה, כך הרגשתי שקרן לידי גם
ביום שישי, בואכה שבת, נטולת בית ספר ומפגש עם קרן בכיתה.
בגמר הסרט התחברתי מיד למבקר שבי והסתייגתי מהדרמות המוגזמות,
מהעלילה ההזויה ומהאישה "הפרחה" בעלת השדיים הגדולים שהפליאה
בריקודי הבטן אל מול גברים "שטופי זימה", כשמאחוריה להקת נגנים
האוחזים בכינורות, עוּד, דרבוקות ותופי מרים. ביקרתי את הגבר
המסוקס, שיופיו, השכלתו וכוחו עוררו בי קנאה, על ש"פגש במקרה"
בפאתן היפה, התאהב בה והיא בו עד לסוף הטוב: "אנת עומרי" (אתה
חיי).
תוך כדי צפייה הבחנתי בדמעה שעלתה לעיתים בזווית עינו של משה.
בתום הסרט הוא היה נשען לאחור בכיסאו. בתוך כך היה מסיים את
כוסית הערק "עלית" וממלמל: "איזה סרט, יא רבי", ואינו שומע את
הפנייה של יעקב שלוותה בחצי חיוך: "נו מוישה איך היה הסרט"?
לפתע היה מזדקף, מסדר את הפדחת, מהדק את החגורה, מיישר את
חולצתו, מחליק ידו על השפם המטופח ואומר: "שבת, אִנעַל העולם.
חייב לזוז. נתראה מחר, שַבִּי, כל טוב". ונעלם.
פתאום השתרר שקט ורק ריח ה"אקווה ולווה" של משה מהול בריח
הסיגריות הכלוא בסלון ביתנו, הזכירו את שהתרחש לפני רגע. וממש
בסמוך לכך בקע משפט הפתיחה המיתולוגי: "והרי החדשות מקול
ישראל... מצרים שבה ומאיימת....", ועליו  היה יעקב מגיב: "לא
הספיק למנוולים האלה ששת הימים...". בכך היה מטביע בי חותם של
בלבול: "איך הכנסנו לסלון את האויב ואיך זה שהתאהבתי בפאתן"?

וביום ראשון היה איתן התימני שואל: "ראית ת'הסרט, חזי?".
"איזה סרט"? הייתי מעמיד פנים, סורק את הסביבה ומתפלל שקרן לא
שמעה. "הסרט הערבי!, מה אתה גנוב"?
"תגיד, 'תה דפוק", הייתי מטיח לעברו. "ממתי רואים אצלנו סרט
ערבי"?!
" מה קרה לך? בשבוע שעבר ראינו אצלך..".
"זה היה במקרה", עניתי במבוכה. "אחי הדליק ת'טלוויזיה. ".
התיישבנו. הוא לידי ואני בעולמי. מריץ בראשי, כמו בכל יום
ראשון, את עלילת הסרט..."חזי...", עדה המחנכת הייתה אומרת,
ובאבחה אחת מחברת אותי מחדש לשבוע שהתחיל.  
ובמהלך השבוע נהגה צילה, שכנתנו הזקנה מהדירה ממול, להשאיר את
דלת דירתה פתוחה לקראת בואה של אמי שנהגה להיכנס אליה בכל ערב
ולסייע לה בדבר כזה או אחר. מדירתה בקעו צלילים מיצירותיהם של
בטהובן, שופן ומוצרט, שהובילו לתגובת נגד מצדנו: היינו שמים את
תקליט שיריו של ניסים סרוסי ואת צלילי העוד בקולי קולות. אימנו
הייתה נחרדת, עוזבת את עיסוקיה אצל צילה, ודוהרת פנימה דרך
המסדרון הקצר , ומטיחה בנו: "תנמיכו. בושות. כל השכנים
שומעים".
ואז פרצה מלחמת יום כיפור. כשהסתיימה חזר הסרט הערבי ועמו חזרו
משה ויעקב שלחם כקצין מילואים בסיני. הוא נראה מהורהר, והחל
לדבר על שלום בעודו לוגם מן התה ונוגס בעוגיות הביתיות. הסרט
התנגן ברקע, אבל יותר בשקט, ומשה היה שקוע בו, בדיוק כמו פעם,
למעט המהומים לעברו של יעקב: "איזה שלום, מה שלום? עם ערבים
ת'יכול לעשות שלום? איתם זה רק כוח. לזרוק לים. אחרת בר-מינן".

יעקב היה מנסה לענות, אבל כשדיבר היה משה מסיט מבטו למסך. לאחר
כמה דקות היה חוזר לדבר על השלום, אף שיעקב ואבא שלי כבר עברו
נושא. יעקב שוב ניסה להגיב, אבל משה שקע שוב לתוך הסרט. בסוף
הסרט הוא היה מתרומם, מסופק מהסרט שזה עתה הסתיים, ומטיח שוב
ביעקב: "מה שאני אומר זה שכל הערבים מבינים רק כוח". יעקב ניסה
שוב להגיב, אבל משה כבר סובב אליו את גבו ונעלם.  
באחד מימי השישי, בסיומו של הסרט, פתח משה את דלת הכניסה
לביתנו ונעמד. בדיוק באותו רגע הגיעה קרן לבקש כוס סוכר. צלילי
מוזיקה קלאסית בקעו מביתה של צילה השכנה, חדרו מחדר המדרגות
ונקלטו בחלל ביתנו, מתערבבים עם מוזיקת הסיום של הסרט הערבי.
"מה זה?" שאל משה בבהלה מהולה בהפתעה.
"צ'ייקובסקי", ענה יעקב.  
"יימח שמו ויימח שמם של כל האשכנזים והערבים!" ויצא.
יעקב צחק משועשע.
אבי הסמיק, אמי מלמלה "אוי ואבוי לי", ואני המהמתי "איזה
סיוט"!