[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
המתנדבים בקיבוץ ואני

ספור המתנדבים בקבוצים היה סיפור אהבה ממושך למדי.
  לפי הידוע לי, הדבר החל בטפטוף, אחרי מלחמת ששת הימים, עת
שגברים רבים מהקיבוץ היו מגוייסים עדיין לצבא לשמור על מרחבי
הארץ שגדלה פתאום וכללה שטחים רחבים מאוכלסים בערבים  שקודם
נתונים תחת משטר צבאי.
  בקיבוצים נוצר מחסור בכח אדם, ואיני יודעת איך נודע הדבר
בארצות אירופה ודרום אמריקה, אבל צעירים רבים בגילים 18 ועד
בכלל, התנדבו לבוא ולקחת את מקומם של החברים בענפי הקיבוץ,
והבונוס שלהם  היה כמובן מגורים, מזון, ביגוד מתאים לעבודה
(כמובן ללא תשלום) ובנוסף-סכום כסף חדשי, לא גדול, אבל מספיק
כדי לקנות מצרכים בכלבו, סיגריות, לטייל קצת בארץ...מדינת
ישראל היתה עדיין בשיא הפופולריות שלה, ברוב ארצות העולם - הלא
מוסלמי, כמובן: דויד שרק ניצל מצפרניו של גליית המוסלמי, והיתה
המון סימפתיה למדינה הצעירה שהצליחה להניס את האויב.   צעירי
כל העולם כבשו את הקיבוצים, ובני הקיבוצים כבשו-בתורם-את לב
הזרים ובעיקר זרות הבלונדיניות הצפוניות. מתנדבים באו להמון
קיבוצים, מהצפון ועד הדרום.
במהרה גילו שני הצדדים את ההטבות שכרוכות בסידור הזה-הקיבוצים
קיבלו עבודה זולה, חבר'ה סימפתיים (כשאינם שיכורים, כי לגבי
המתנדבים זה היה כמו חופשה אחת גדולה, וכנהוג משתכרים בזמן
הפנוי...)
  עבור המתנדבים הצעירים היה זה מקום אכזוטי, מסביר פנים, שבו
גם הרבה שמש וים בזמן שבאירופה בכלל וסקנדינביה בפרט שורר חורף
מקפיא, אתר תיירות מועדף וזול, וגם נקודת מוצא לעבור ממנה את
הגבול, ולטייל בארצות שמנועות מאיתנו-למשל מצריים, ירדן.
  הרבה סיפורי אהבה נולדו וגוועו בין המתנדבים והמתנדבות,
לבין בני ובנות הקיבוצים. למעשה זו היתה תקופה שכל הארץ  קינאה
בקיבוצניקים ש'זכו מן ההפקר'.
  במהרה נוצרו גם בתק''ם וגם בחלק מארצות המוצא של הצעירים
ארגונים שהסדירו את העניין בתקנונים וחוקים: פינקיב (פינלנד)
סווקיב (שוודיה) נורקיב (נורבגיה), דקיב (דנמרק) ואולי עוד.
בבית התק''מ הוקמה ועדה מיוחדת לשם כך ונקבעו הזכויות והחובות
של כל מתנדב. זה כלל בתמורה לעבודתם בקיבוץ תקציב, מגורים,
מזון, ביגוד (שהיה בדרך כלל בגדים ישנים שחברים החזירו למחסן,
נקיים אמנם. נעליים. למתנדבים לא היה אכפת במיוחד הביגוד בו הם
עובדים).
בגרמניה, בנוסף למתנדבים הרגילים,  נוצר קשר עם ארגון דתי -
כידוע לכל בני מפלסים - שמביא מתנדבים לקיבוצים וגם להתנדב
בבתי אבות של ניצולי שואה וכדומה, ארגון שהקים מרכז בישראל
ומתנדבים שלו שהו כאן במשך כל השנה.
הסידור לכלל המתנדבים כלל גם טיול בארץ של שלושה ימים לאחר כל
3 חדשי שהות בקיבוץ,  עם רכב, ונהג, מדריך והדרכה, מזון ולינה
מסודרת, בדרך כלל באכסניות נוער או במוסדות דתיים נוצרים זולים
עם לינה וארוחה-כל זה על חשבון הקיבוץ. לא מעט מצעירי הקיבוץ
העדיפו לצאת כמדריכים ולטייל כך עם המתנדבים החמודים מאשר
לעבוד כל הזמן ברפת, בשדה, בנוי
  חוץ מזה כלל התקנון 3 ימי חופש שהיו מגיעים לכל מתנדב, לכל
חודש עבודה, בנוסף על השבתות והחגים.
  צעירי הקיבוץ חגגו: הפנים הצעירות שהסתובבו פתאום בקיבוצים,
השפות הזרות, המסיבות שנערכו במגורי המתנדבים, עם נרות,
מוזיקה, אלכוהול. אלה  היוו כח משיכה עצום לצעירי הקיבוצים שלא
הכירו הרבה זרים, והאופי השונה כל כך של המסיבות, ושל יוצאי
המדינות הזרות-שוודים, פינים, צרפתים, אנגלים, דרום אמריקאים
מארצות שונות, העולם הגדול שהגיע פתאום לקיבוץ, כל זה שידרג את
הנעורים בקיבוצים בכמה רמות. צעירי הקיבוץ נעדרו בערבים מבתי
הוריהם לשעות ארוכות, רומנים פרחו, חלקם הפכו גם לקשר קבוע
ואפילו נישואים, שמהם שנשארו בארץ  והפכו לימים להיות אזרחי
ישראל, אחרים גררו את בן או בת הקיבוץ לארץ המוצא. עד היום יש
לנו נציגות בשוודיה, בארגנטינה, ועוד...
  גם זמן השהות בקיבוץ היה שונה ממתנדב למשנהו, ומקבוצה
לרעותה. מהם שבאו לחודש ונשארו שנה או 3 חודשים, מהם שבאו לזמן
קצוב-למשל בגמר לימודי התיכון ועד תחילת האוניברסיטה. ועוד
  אני יודעת על מתנדבים ששמרו ושומרים קשר שנים רבות עם בני
המשק.
  עבורי החל הסיפור אחרי כמה שנים בה היו כבר מתנדבים
בקיבוצנו. חלקם עבדו אתי בחדר האוכל כתף אל כתף, והיוו משב רוח
רעננה בחדר האוכל. לא אשכח את המתנדבת הבלונדית והחטובה שלגופה
גופיה-רחבה וממורטטת, שנשמטה תדיר מכתפיה וחשפה טפח וגם
טפחיים, שעבדה בחדר האוכל, ולה מכנסיים קצרות מאד שחשפו זוג
רגליים שזופות וארוכות; כל פעם שהתכופפה לנגב שולחן, להזיז
כיסא, עיני כל הזכרים שבחדר האוכל, מבני 12 עד  77 היו יוצאות
מחוריהן, וראשם סובב ימינה ושמאלה בעקבותיה, למראה הגוף הצעיר
והרענן. לדעתי עלה מספר האוכלים בחדר האוכל  פלאים בעת  ההיא,
על אף שכמה מהנשים הכבודות, אמהות ורעיות, התלוננו לפני
האקונום על כך ש'לא יעלה על הדעת, שבחורה תעבוד ערומה כמעט
בחדר האוכל. שומו שמיים! מעולם לא קרה כדבר הזה! זה אסור על פי
חוקי הקיבוץ! לעבוד בגוף כל כך חשוף, נעולה בקושי בסנדלי אצבע,
לא ייאמן, ההפקרות שנוהגים בחדר האוכל במשק...'
  לענינינו: עקב נסיעתה של קודמתי לג'וב, החברה שהיתה ממונה
על המתנדבים-וותיקה ממני ב15 שנה לפחות ועבדה שם כבר זמן לא
קצר (אני עדיין הייתי בחזקת הדור הצעיר של הקבוץ)-נתבקשתי
לעסוק זמנית-עד שהחברה ההיא תחזור מביקור מולדת בן כמה חדשים,
לקחת את מקומה. התפקיד כלל לדאוג לביטוח שלהם כשהם באים
לקיבוץ, כך שהקיבוץ-והם-יהיו מכוסים למקרה הצורך וגם שלא יהיו
הפתעות לא נעימות לקבוץ כמו צו מאסר למישהו, מחלות מסוכנות או
בעיות רציניות שלא הוצהרו בטופס הביטוח; לטפל בנושאים שונים
שצצים בקשר איתם, לפתוח את המחסן של המתנדבים, ששכן בשולי
הקיבוץ וסמוך למגוריהם בצריפי אזבסט מוזנחים, ישנים, שהיו
בנויים בצורת חית ובמרכזו היה דשא; לדאוג להם לבגדים נקיים,
להחלפה,  לנעליים, למפתחות לחדרים-הם גרו 2 או 3 בחדר, לטפל
באחזקת המקלחת והשירותים, במצב החדרים, במחסן, במטבח הקטן שהיה
להם-שיהיו מצוידים, נקיים ותקינים: לדאוג שיקבלו את התקציב
בזמן, וכן לטפל בעניין הטיול: מדריך, מזון, נהג-בעניינים אלה
דווקא לא היתה בעיה ותמיד היו הרבה קופצים על הג'וב מצעירי
הקיבוץ-כאמור היו הרבה בנות מתנדבות נאות וצעירות. גם בנות
הקיבוץ באו לבקר באגף המתנדבים. יש להניח שהרבה רומנטיקה
התרחשה באיזור מגורי המתנדבים.
  תפקידי כלל גם גם לפתוח את המשרד-מחסן, לפחות פעמיים בשבוע
בשעות אחר הצהרים ואחרי העבודה כדי שיוכלו לבוא ולקחת בגדים
וציוד נקיים, ולהשאיר את אלה המלוכלכים בעגלה שאקח למחרת
לכביסה, וכן להעלות טענות או בעיות שצצו, או לבקש דברים
שונים-למשל אפילו ללמוד עברית (ובאמת התחלנו בשיעורים אלא
שלראשון באו 5, לשני 3 שמהם רק אחד היה בשיעור הראשון
ולשלישי...בקיצור העניין התבטל מהר מאד).
  ה'משרד' הזה-שהיה בעצם צריף ישן, בעל דפנות כפולות, שעכברים
השתכנו ברווחה ובשפע בין דפנותיו וגם במחסן עצמו-לא אשכח איך,
אחוזת זוועה הרמתי פעם אחת - בהתחלת העבודה שם-חבית ריקה
ותחתיה, מצפצפים ומייללים, היתה קבוצת גורי עכברים ורודה,
רוחשת ומגעילה, מלחמה מתמדת היתה לי עם אלה, שכן המשרד שכן לא
רחוק מהרפת והיה מלא בביגוד, שמיכות סדינים, כריות ממולאות
בצמר סינטטי שהעכברים כרסמו ויצא מתוך הכריות בצורת גושי צמר
דמויי תולעים  שתן עכברים היה ספוג בצורת כתמים צהובים, וגם
צואת עכברים, על הסדינים החדשים ששכבו בארונות העץ שהיו לכל
אורך ורוחב המחסן, והיו נעולים  בהגיעי-האחראית הקודמת ציפתה
לחזור לג'וב הקודם שלה, ולקחה את.המפתחות איתה. זה לא קרה.
  גם דבורים השתקעו פעם בכותל העץ, והצריכו טיפול מיוחד. ועוד
מרעין בישין.איזור צריפי המתנדבים היה בשולי הקיבוץ וסמוך מאד
לרפת וללולים שהם מקום מועדף לעכברים, חולדות, זבובים...
  את התקופה הראשונה עברתי בהשלכת כמעט כל הציוד לכביסה, וחלק
ממנו לפח האשפה. היתה שם כמות אדירה של ציוד כגון סדינים שהיו
סגורים במפתח-שלי לא היה, שמיכות ישנות, שמיכות צמר, כריות,
מעילים, בגדים ונעליים מכל סוג, גם מעט רהיטים-רזרבה עבור
החדרים, ועוד. על חלק מאלה היה כאמור שתן וצואת עכברים ואף
עכברים למשפחותיהם. התקופה ההיא היתה זוועתית עבורי, ובשכבי
לישון, בעיניים עצומות, הייתי רואה בסיוטי הלילה עכברים
מצייצים...לא יכולתי להרדם מרוב גועל.
  בעיית העכברים נמשכה על אף כל הטיפולים שנעשו בצריף הזה, עד
יומי האחרון כאחראית מתנדבים, על אף שאלה פחתו באופן משמעותי,
עקב הטיפול השוטף שניהלתי ביד רמה.
  במשך הזמן גיליתי מעין שביל-שכוסה כולו בעשבי בר גבוהים
ולכן לא נראה בהתחלה-מהצריף הזה לאחד נוסף שבתחילה נראה לי
נטוש, אחרי עבודה קשה בעישוב גיליתי שלצריף השני יש דלת שאפשר
לפתוח ומאוחסנים בו מזוודות, ארגזים סגורים. ציוד-זה היה שייך
לקבוצה הגרמנית שבאה מדי שנה וראשיה היו בידידות ובקשרים עם
יוצאי גרמניה, בקיבוץ וזכו עקב כך לקשר מתמשך עם קיבוצנו,
הקבוצה הגרמנית הזו היתה קבוצה מיוחדת במינה, רצינית,
דתית-לפחות ראשיה, אף שלא תמיד כל חבריה הצעירים.
  הם היו מאד מסורים בעבודתם, עשו גם דברים לטובת הקיבוץ שלא
תלויים בתקנון-למשל שיפצו את אחד הצריפים הישנים שהיה אחר כך
למשרד  לסידור העבודה. זה כלל הכל-תיקון נגרות, צביעה, נקיון,
סלילת דרך חדשה למשרד זה...הם הביאו לנו גם מתנות (כלומר
לקיבוץ וגם לילדים בבתי הילדים ומתנות קטנות אישיות למי שנוצר
איתו קשר כזה או אחר), ועל אף ההתנגדות הראשונית ליוצאי הארץ
הארורה ההיא, היו אהודים מאד. הם עשו גם קבלות שבת בקיבוצנו,
כולל שירת מקהלה על ידם, ערכו מסיבות מיוחדות עם מתקנים שדאגו
להם מראש לילדים, לפחות פעם אחת כל ביקור שלהם-שנמשך בד''כ רק
שלושה וחצי שבועות, (אף שראשיהם היו מבקרים גם בקיץ עם חברים
שהתידדו איתם כאן. נוצר קשר מיוחד עם הקבוצה הזו ) ו'החיו' את
הקיבוץ בתקופת שהייתם כאן. כתוצאה מהתמסדות הקשר בין השאר זכו
בני הנעורים  גומרי הי'ב לבקר ולהתארח במרכז שלהם בגרמניה,
בתור טיול סיום י''ב, כאשר הנסיעה לגרמניה ובחזרה היתה הדבר
היחיד ששולם על ידי צעירי הקיבוץ, וכן התארחו אצלם מספר חברים
שעברו בגרמניה מסיבות שונות וזכו לאירוח מכל הלב.
  התפקיד מצא חן בעיני, ומהר מאד מצאתי שפה משותפת עם
המתנדבים. הדיבור לא היווה מכשלה מיוחדת: אנגלית ידעתי לא רע.
ספרדית למדתי בכורח המציאות במשק. והיו גם מתנדבים מספרד
ודרום-אמריקה, אף שאלה באו בדרך כלל כבודדים, משם כפי הנראה רק
אנשים עם אמצעים יכלו להגיע שכן הכרטיס לישראל עלה הון. רובם
באמת היו מבוגרים מאלה האירופים שהרבה פעמים היו בוגרי תיכון
שחיפשו הרפתקאות..
  מי לא ביקר אצלנו: קבוצות מאורגנות של שוודים ושוודיות-הללו
היו בדרך כלל בהירי עור, עיניים ושיער, וזכו להצלחה הכי רבה
אצל הנוער הקיבוצי, עקב היותם פשוט חבר'ה מאד סימפטיים.
דנים-גם הם חמודים, באו מתנדבים ומתנדבות מאנגליה, חלקם ממש
ילדים; לא אשכח איך ב בבוקר אחד ב8.30 צלצל אלי סדרן העבודה:
נו, איפה 3 החברה שהיו אמורים להגיע לפלחה?
מה, הם לא באו?
לא. תבדקי...
  ניגשתי לחדר של המתנדבים הצעירים. הם ישנו כמו מלאכים.
כשניסיתי להעיר מי מהם, הסתובב ופשוט המשיך לישון. נסיתי להזיז
את השני, נגעתי ברגל של השלישי. משכתי אותה. כלום. הוא לא זז.
הוא לא הרגיש בכלל.עם כל המאמצים לא עלה בידי להעירם. התברר
שאתמול בלילה היתה שתיה כיד המלך בצריף המתנדבים, חגיגה, וכולם
חבר'ה בני 18 שיצאו מביתם לראשונה, היו פשוט הלומי יין ואי
אפשר היה כלל להזיזם לעבודה באותו יום לא היו מתנדבים אנגלים
צעירים בפלחה.
  כמובן שלא היתה ברירה אלא להבהיר להם שתנאי להשארותם בקבוץ
הוא העבודה.
  באותה קבוצה הגיעו גם 3 אנגליות מקסימות, הן היו  חברות
טובות מאד, בוגרות בכמה שנים מחבריהן לקבוצה אחת מהן מעצבת
בגדים שאימצה את בגדי-העבודה הכחולים ולאחר ששבה לביתה הוציאה
דגם מעוצב של זה בארצה.
   ידוע לי לפחות על רומן אחד רציני שנוצר בין אחת  מהקבוצה
ובין בן משק, רומן שנמשך גם בתחילת הגיוס של אותו בן משק,
שחברתו האנגליה היתה בוגרת ממנו ב5 שנים, ובתחילה חיכתה לו,
לאחר מכן עברה לישוב אחר בישראל, כיוון שממש התאהבה בארץ,
נישאה לאיש ועד כמה שידוע לי הם חיו לפחות מספר שנים פה. אחד
מהמתנדבים האנגלים, ארוך שיער וגבוה ודק, חולמני, עבד ברפת,
מצא כאן בת זוג, והמון חברים, נשאר בארץ זמן רב ולבסוף, לאחר
שחזר לארצו למד כלכלה והפך לעתונאי כלכלי מהטובים והנחשבים
דוקא בארה''ב, אך מוסיף עד היום לשמור על קשר עם חברים טובים
בארץ. בת משק אחרת נישאה לבחור יפה תואר ואנגלי, והללו נדדו
בין כמה מדינות עד שנשתקעו בישראל.
  היו כאן בודדים מקולומביה, מפרו, גם קבוצות גרמניות צעירות
שהגיעו לאו דוקא דרך הארגון ההוא.
  יום אחד הגיעו למשרד  2 חבר'ה צעירים, ואחד מהם הראה לי את
התעודות, הוא בא מאנדורה! איך הגיעו מהחור הזה בספרד לכאן,
שאלתי את עצמי. כשנסיתי לקרוא את שם המשפחה הארוך, שהיה כתוב
בהמון אותיות בלטינית הסתבכתי בתחילה עם אורך השם, אך אחרי
שביטאתי אותו בקול, נשארתי המומה: כל השם מרובה האותיות
האנגליות הסתכם ב:בן-שלוש?   כן, זה השם. אז אתה יהודי? כן,.
ואיך הגיעו הוריך לנקודה הרחוקה ההיא, אנדורה?: אה, זה סיפור.
במלחמת העולם השניה ברח אבי מאירופה, נקלע למקום הכי רחוק
מהישג ידם של הגרמנים-כך  נדמה,  הוא נשאר שם עד שנגמרה
המלחמה, ופיתח קשרים, התמסד, התחתן, והוליד אותי! ואני בא
לראות את ארץ היהודים!
  מטרינידד הגיעה לבד גם בחורה שלא הצלחתי להבין את שפתה. היא
דיברה בניב ספרדי שמעולם לא שמעתי-ובמפלסים שמעתי כל מיני
ניבים. היא היתה כבת 35, גיל מבוגר יחסית למתנדבת, אבל הסקרנות
בערה בה. כשדיברה היו  חסרים לה כביכול כל סופי המלים, כך
התפתחה הספרדית באי ההוא. שונה. גם בעלי דובר הספרדית לא יכול
היה להבין אותה. אבל היא היתה סימפתית ועל אף שהיתה מבוגרת
יחסית לשאר, נקלטה היטב במקומות העבודה ובין שאר החבר'ה.
  דרום האמריקאים, במיוחד פול קבסס, אהבו לערוך מסיבות
מיוחדות, והיו מדליקים נרות, מה שיצר אפקט מיוחד ואווירה
מיוחדת. מפעם לפעם, כשהייתי מגיעה  לשם בערב מסיבה זו או אחרת,
הוזמנתי תמיד לחגוג איתם. כמובן שהשיבותי בחיוך ובברכה אבל
מתנצלת-הילדים מחכים בבית, מה שהיה נכון רק בחלקו, שכן 2
משלושת ילדי כבר היו בגיל שהיו מגיעים בעצמם למגורי-המתנדבים .
עלי להודות שלכל אחד מילדי היה רומן או לפחות עבר התנסות עם
מתנדב או מתנדבת. לאו דווקא בתקופת כהונתי כאחראית.
  בתחילה היה כל מתנדב מקבל מפתח לחדר, אך המפתחות, שנלקחו על
ידם בדרך כלל לעבודה, היו נאבדים שוב ושוב, מה שגרם להם לא פעם
פשוט לקרוע את הרשת של החלון ולהכנס דרכו, וזה הצריך תיקון
חוזר ונשנה של החלון, - טוב שהיה לנו נגר בקיבוץ שכן אחרת זה
היה עולה לנו הון תועפות.
  וכן נאלצנו לבצע שכפול חוזר ונשנה של המפתחות.
  פול קבסס הדרום אמריקאי-איני זוכרת אם הגיע מפרו-היה צייר,
בזמנו הפנוי היה מצייר בשחור על נייר לבן דגמים מסובכים
ואבסטרקטיים. הוא נתן גם לי לפני שעזב אחד מהדגמים הללו, על
נייר.
 שנים אחר כך, כמובן אחרי שעזב,  באחת המלחמות, קיבלתי פתאום
טלפון מחו''ל. מי מצלצל אלי מארץ זרה: זה היה הוא. הוא אמר
שהוא מאד דואג לנו ומה קורה אצלנו. הרגעתי אותו, כמובן שאני
מאד שמחה לשוחח אתך, אנחנו בסדר.
 דרך הבחור האנגלי, העתונאי, ששמר איתו על קשר, ויש לו חברים
גם כאן. נודע לי שהוא באמת הפך לצייר מפורסם בארה''ב.
  מקולומביה הגיע אלינו יום אחד בחור כבן 30, שהיה כבר מספר
פעמים בישראל, רק בקבוץ אחר. הבחור הזה נשאר זמן רב יותר, חזר
לקולומביה וכשחזר הביא איתו גם את אחותו בת ה23, חברתה ועוד
ידיד. הם נשארו בקבוץ חדשים. הסתבר לי ממה שסיפר, שיש סיכוי
שבמקור הם מצאצאי יהודים-כל מי שבשם משפחתו יש פרז, חוארז,
הרננדז וכו כלומר הטיה לס או ז בסוף המילה, בדרך כלל מעיד הדבר
על היותו  מצאצאי האנוסים שהמירו דתם. הוא הלך וחזר כך ארצה
מספר פעמים, לקיבוץ מפלסים דובר הספרדית. היה קורא לי תמיד
בגוף שלישי-כך נהוג כנראה בגלל הכבוד לבוגרים ממך או מכובדים.
סיפר לי שיש לו ארוסה בארצו שמחכה לו וגם נסע לשם במטרה אולי
להתחתן-כנראה שהעניין לא צלח, שכן חזר שוב לכאן, והפעם החל
רומן עם בחורה גרמניה צעירה ממנו בלא מעט שנים. הרומן הזה נשא
פרי, הוא, שהתגייר ואחריו היא, הביאו 2 ילדים לעולם כחברי
קבוץ, אך לבסוף קבעו בכל זאת מגוריהם בגרמניה הולדתה ושם הם
גרים עד היום-כיהודים דתיים, דווקא. אחותו לעומת זה מצאה כאן
בחור, התחתנה, וחיה אצלנו עם בעלה וילדיה שנים רבות, עד היום.
כל זה אף שחבלי הקליטה שלה היו קשים.
  כשבחורה זו באה לקיבוץ, ביום הראשון, ובאה למשרד המתנדבים
להרשם, במבט ראשון חשבתי: זאת לא תחזיק כאן יומיים: הבחורה
היתה לבושה בצורה מתוקתקת, נעלי עקב, גרבי רשת, חצאית צרה,
כפנים 'מסודרות' בצבע והשיער, קישוט לצוואר, יפהפיה, כל צעד על
העקבים הגבוהים מדוד, אלגנטית כמו היתה יוצאת למסיבה. איך היא
תעבוד בכלל, חשבתי. אבל היא נשארה ותפקדה יפה מאד. הסתבר שכל
החבורה הם כבר בוגרי אוניברסיטה-כנראה מעמד בינוני ומעלה. במשך
הזמן באה אמה לבקר מספר פעמים. הבחורה היתה 'חולת נקיון' וזה
גרם לה לעבור חבלי קליטה קשים במיוחד: כדי לחטא את המקלחת של
המתנדבים-מה שהיא עשתה. היתה לוקחת דליי מיים רותחים ושופכת על
הקיר. באחת הפעמים המיים נתזו חזרה-עליה. היא קבלה כוויות קשות
על זרוע, החזה, בצוואר, בפנים...הזעיקו אותי ואמבולנס, ונסענו
לבית החולים. בדרך לא הוציאה הגה-אף שכנראה היו לה כאבים קשים.
בדרך חזרה, באמבולנס, היתה ידה אחת קשורה באלכסון הצידה עם סד
כדי שהבשר לא יידבק בין היד לצדי הגוף, וצמר גפן מבצבץ מכמה
חבישות שעשו לה. באמצע הנסיעה נהג האמבולנס קיבל פתאום
קריאת-שריפה והוריד אותנו בנתיבות, בתחנה מרכזית שנחזור
באוטובוס. תארו לכם את מה שהיא עברה. רתחתי, הלכתי למרפאת
הקיבוץ להתלונן... האמת היא שלא שמעתי סיפור  כזה על נהג
אמבולנס עד אז ומאז.
  הטיפול בכוויות שלה כלל החלפה יומיומית של החבישה, רחיצה
וחיטוי של הכוויות; תארתי לי את ייסורי אותה בחורה. אך כל זה
לא גרם לה לעזוב את הקבוץ ולחזור לביתה. הטיפול הזה נמשך
חדשים.
  במשך הזמן נוצר רומן בינה ובין בחור צעיר, חבר משק, והשניים
נישאו, הביאו ילדים והם בקבוצנו עד היום, ולאחר שהביאה בשלב
מסוים גם אח נוסף לארץ, והלה נשאר גם הוא וחי בישראל עם אשתו
שנשא בינתיים. אך לא בקיבוצנו.
 שנים אחר כך יצא לי לספר לה על כך שלא האמנתי שתישאר בקיבוץ,
כיוון שהיתה כל כך 'עירונית' בהופעתה, ביום שהופיעה, וגם אחר
כך, כשעבדה בלול, מטבח, חקלאות, תמיד נראתה מלובשת ומסודרת הכי
טוב: שיער, בגדים, שפתיים. היא אמרה: בקולומביה שום בחורה לא
יוצאת מהבית כשאיננה לבושה כהלכה. אני, כדי ללכת לאוניברסיטה,
הייתי קמה בחמש בבוקר על מנת לבצע את כל מה שכרוך בהופעה
המושלמת ליציאה.
  כמובן שבארצה הם גרו בבית ההורים. לפיה, שום בחורה, הגונה,
גם בגיל שלושים, לא תשכור ולא תגור בדירה מחוץ לבית הוריה עד
שתינשא לאיש. בבל ייראה ובבל יימצא, גם העשירות, המשכילות
שבהן. אין דבר כזה! ( האמת היא שלא ביררתי לגבי הבנים
שבמשפחה).

  סיפור אחר קרה לי עם ראש המועצה שלנו.
  עד אז לא היה לי שום מגע עם מוסדות קונבנציונליים. הטפסים
החתומים לביטוח המועצה לכל מתנדב שמגיע היו טפסים סטנדרטיים,
שהראשונים הגיעו מהמועצה, ואחרי כן פשוט שיכפלתי אותם שוב
ושוב, כמו שנאמר לי לעשות עם כניסתי לתפקיד. כשהגיע מתנדב
הייתי ממלאת את הטופס לפי הנדרש ושולחת אותו לחתימה במועצה,
הוא היה חוזר חתום  וכך היה ביטוח למתנדב, בתנאי שעמד בתנאים
הרשומים בטופס.
.   במשך הזמן מחמת השכפולים החוזרים ונשנים דהה קצת הדיו בחלק
מאחת אותיות החתימה של ראש המועצה-שלא היה לי שום קשר איתו,
וחיזקתי במעט בעפרון  את הקטע המחוק.
  כשבועיים לאחר מכן אני מקבלת טלפון מהמועצה. זו היתה
המזכירה של ראש המועצה:
  את זייפת את החתימה של ראש המועצה!
  אני? איזה זיוף, איפה?
  המזכירה הסבירה לי שתיקנתי אות אחת בחתימת ראש המועצה.
  הייתי מבועתת. מעולם לא הסתבכתי עם שום חוק. מה פתאום זה?
  הסברתי לה ש'הצניחו' אותי לתפקיד, אין לי שום מושג על דברים
רשמיים ולא רשמיים ועשיתי מה שאמרו לי לעשות.
  לא ידעתי, מלמלתי בטלפון, שביצעתי עבירה חמורה כל כך
שחיזקתי קצת חלק מאות שנמחתה מעט...
  כנראה שהבחורה בצד השני של הטלפון קלטה את המצוקה שלי.
ואמרה לי. לא תחזרי על כך, כן!
  כמובן. לא היה לי מושג  ש...
  איזו רווחה הרגשתי לאחר שניצלתי מבירור במשטרה...רק זה חסר
לי, להסתבך עם ראש המועצה על לא עוול בכפי!
  המתנדבים והפועלים הערבים: כפי שצעירי הקיבוץ היו שמחים
להציץ במתנדבות הבהירות, ששכבו לא פעם, בימי שמש בהירים ושמש
מלטפת, חצי עירומות על הדשא של המתנדבים, והשתזפו. הייתי בטוחה
שגם העובדים הערבים בקיבוץ, למשל ג'מיל, מוחמד, סובחי, בטח
ינסו תוך כדי עבודתם להסתובב בסביבה כדי לחטוף הצצה במה שברגיל
נמנע מהם במיוחד: לראות אשה חשופה.
  יום אחד שכבה נערה בלונדינית בדשא והשתזפה כשחצי גופה
העליון חשוף, ומוחמד עבר בסביבה. ראיתי אותו כאשר הבחין בה,
חזר על עקבותיו ועשה עיקוף מסביב לכל ה'חית' של צריפי
המתנדבים. שאלתי אותו אחר כך: תגיד, לא יפה, הבנות האלה
הבהירות, ערומות? הוא שם אצבע על הפה כאומר אסור, והניע את
ראשו בשלילה: לא אסור לנו. אסור מהקוראן!
האמנתי לו. זו הסיבה אם כן שהם אף פעם לא מסתובבים שם-שכן
עבודת הערבים בקבוצנו היתה בכל רחבי הקיבוץ ויכלו לארגן
ש'יגיעו במיוחד' לאיזור, אם רצו. אבל לא.  הם כלל לא 'ניצלו את
ההזדמנות' . נראה לי גם  שאיש מהם לא ניצל את ההזדמנות לפצוח
ברומן קטן עם מי מהבנות, אף שכמה מהן נחשבו 'קלות להשגה'.

  במשך הזמן פיתחתי בטחון במה שאני עושה, והגעתי לכמה מסקנות.
הכי חשובה-מבחינתי: המתנדבים הם שגרירי רצון טוב של ישראל, אם
הם יוצאים 'מבסוטים' מהחוויה הישראלית, ישראל תהיה לנצח חוויה
טובה וארץ מקסימה, שקשורה  לזכרונות טובים לכל החיים.  והאמת
היא שהמתנדבים באו בלא דרישות מיוחדות. הספיקו להם המגורים
באזבסטונים הישנים, מיטות הברזל עם הקפיצים העתיקים, מזרונים
שהצהיבו מרוב זמן, ועליהם כתמים מוזרים למראה וצבע, שלא רציתי
לחשוב על מקורם, אבל דאגתי שיהיו מכוסים היטב בסדינים כאשר
מגיעה קבוצה חדשה, שלא יזדעזעו מהרגע הראשון. האמת היא גם:
המתנדבים-לפחות בתקופתי-נהנו בקיבוצנו, והיו כנראה מאד שמחים
על החוויה הייחודית הזו- העובדה היא שבאו, חזרו ובאו, והיה
ביקוש גדול להתנדב בקבוצים בקרב הדור הצעיר האירופי-אמריקאי.
  כדי ליצור תחושה טובה כבר מהתחלה, לקבוצה שהגיעה באחת
בלילה, זכורתני, ציפיתי ליד מגורי המתנדבים, באחת בלילה,
בחושך, כשירדו מהמכונית, עם חיוך, מגשי סנדוויצ'ים, מיטות
מוצעות, שתיה חמה, הסבר קצר וראשוני. כל זה כדי ליצור רושם
ראשוני חיובי על אף התנאים הגרועים מאד שהיו להם בקיבוץ. למחרת
בבוקר, לא לפני 8-שעת הארוחה בחדר האוכל, באתי  לקחתם לסעודת
בוקר ראשונה, ואחרי כן עשיתי להם  להם סיור בכל רחבי הקיבוץ
והסברתי להם את ההתנהלות והדברים הבסיסיים שעליהם לדעת. כן
ציידתי אותם במפתחות עם שרוך שייקחו או יסתירו בצאתם לעבודה,
הנחיות ראשונות, ביגוד, נעליים והסדר לגבי סידור העבודה ימים
הראשונים.
  באחד מספרי המתנדבים - היו כאלה באנגליה  נרשם על ידי מתנדב
מתקופתי  - (כך דיווח לי מישהו אחרי זמן שראה כתוב:)  : הייתי
בקיבוץ בשם מפלסים ועברתי שגעון של תקופה.
  נסיתי לעזור לחדשים על ידי כך, שאספתי מידע במשך הזמן: בדרך
כלל שאלתי את המתנדבים שחזרו מסיורים בארץ על חוויותיהם
(בסיורי סופ -שבוע שהיו לוקחים כל שבועיים שלושה לאחר שצברו
מספר ימים חפשיים,) מה כדאי לראות, בין אם נסעו לצפון, לגולן,
לאילת, או אפילו לסיני, לירושלים  שתמיד היתה מעניינת, לטבריה-
אספתי ורשמתי כמה מקומות מומלצים שכדאי לדעתם לראות, וכן
המלצות על מקומות לינה זולים-מנזר או כנסיה בירושלים שזולה
במיוחד, אכסנית-נוער נחמדה במקום אחר, רשמתי את הדברים והעברתי
למתנדבים החדשים שידעתי שתכננו להסתובב בארץ.
  טבריה וירושלים במיוחד היו מומלצות לדתיים שבהם בגין
הכנסיות ואתרים ייחודיים שישו עבר בהם ועניינו אותם במיוחד.
למשל הקבוצה הגרמנית של פרידגארד ומרטין, קבוצת-הכפרה שהיתה
באה כל שנה, רק עם מתנדבים אחרים.
  בנוסף, למדתי מהם שמקשים על מתנדבים שיצאו למצרים מישראל
ורוצים לחזור, ועושים להם הרבה בעיות בכניסה חזרה לישראל.
(אולי מחשש לסמים, נשקים ריגול או טיפוסים מפוקפקים),  נתתי
לכמה מהמתנדבים הבאים שתכננו לעבור לכיוון מצרים או סיני מכתב
המלצה על מנת שיתנו לשוטרים במעבר הגבול ובו נכתב על ידי,
בעברית: חבר'ה, אל תטרטרו אותם. הם אחלה, עובדים בקיבוץ וחבר'ה
טובים. המתנדבים לא ידעו מה כתוב, אבל ידעו שאלו המלצות. אחד
החוזרים הללו סיפר לי לאחר מכן שכאשר נתן פתק זה למשטרה בגבול
בחזרה מסיני (או ממצרים), בזמן שהערימו קשיים על מתנדבים
אחרים, כשקראו פתק זה צחקו ונתנו להם לעבור במהירות.
     רומנים  התרחשו כמובן גם בין המתנדבים והמתנדבות עצמם.
אחד מהם בחור חמוד, קצת חולמני, גבוה ארך שיער כנהוג בשנות
הששים העליזות, לבן עור ורזה וארוך במיוחד, התאהב בבת הקיבוץ
והיה חבר שלה לתקופה, עד שהיא עזבה אותו, שבור לב. הוא נשאר
בקיבוץ תקופה ארוכה, ולהפתעתי נודע לי לאחר זמן שהיה לו גם
רומן עם בחורה אירופית נכה במקצת-כנראה בגלל התלידומיד, מה שלא
הפריע לה לעבוד ברפת, ולהיות מושא הערצתו של הבחור החמוד
והמקסים ההוא. לאחר זמן דוקא היא, בחורה מסוגרת ומתבודדת למדי,
(שהסתבר לי שאביה כומר-מה שהסביר את היותה רצינית במיוחד, מלבד
נכותה,) אף היא האריכה בזמן רב את שהייתה בקבוץ לאחר שכל חבריה
לקבוצה עזבו, התאהבה  ואף נישאה לבחור מארץ דרום אמריקנית-
מתנדב גם הוא;
   יום אחד, בדרך מקרה לא צפוי-לא פיללתי כלל שיש לה בן זוג
ופתחתי את דלת חדרה כדי לבקש את הכביסה המלוכלכת-הפתעתי את
הזוג החדש בשעת מעשה. כמובן שמלמלתי סליחה, סגרתי את הדלת בשקט
ופשוט הלכתי משם.  הזוג הזה המשיך לאחר שעזב את ישראל לאירופה,
נישא לאחר זמן והוא הפך לפילוסוף ידוע בארצו.
  הגיעו לכאן קבוצות ובודדים ממדינות רבות בעולם. היתה קבוצה
אמריקאית, שבסוף התקופה - כמדומתני 3 שבועות או חודש נראו
כאילו עברו עליהם במכבש. הסיבה-רובם כלל לא היו מורגלים בעבודת
כפיים, ועוד בשדה, או ברפת או בגינון, והייתי אומרת שהם הגיעו
לסוף התקופה 'על גחונם'. אבל לא ויתרו. הגיעו  מספרד שתי
קבוצות, במשך השנים שאני עבדתי כ- volunteers leader'. לשניה
צירפנו בחור ספרדי שהגיע לבדו אלינו אישית ועבד כמתנדב, דרך
היכרות שאמו שהתנדבה גם היא כאן, מעל 20 שנה קודם, כשבאה
כנערה, מהמפלגה הסוציאליסטית, עם עוד כמהבני  פליטים מספרד.
הסיפור היה שהם והוריהם  חיו שנים ארוכות בגלות, וכמה מהם, בני
הפליטי-פרנקו בגלות, בני 20, באו להתנדב וחיפשו קיבוץ של דוברי
ספרדית-מפלסים, הללו אומצו בחום על ידי צעירי הקיבוץ של אותה
עת, ביניהם בעלי ואחותו, ואחרים,
  כשנפטר פרנקו והמפלגה הסוציאליסטית הספרדית חזרה לשלטון
חזרו לספרד, אחד מהצעירים ההם עשה במשך הזמן חייל והיה לנציג
המפלגה הסוציאליסטית של ארצות דרום אמריקה וגם ספרד בא'ום או
באיחוד הסוציאליסטי-לא זוכרת בדיוק, בכל מקרה, איש מרכזי.
ידידתו הספרדיה שהיתה גם ידידתו של בעלי, מהתקופה ההתנדבותית
שלהם שלחה כעת את בנה בן ה18 לחוות חיי קיבוץ, כשם שהיא חוותה
בנעוריה והיתה זו חוויה טובה ואהובה. הבחור הגיע  ימים אחדים
לפני הקבוצה, ומאד שמח להסתפח אליהם. אחרי הכל אנחנו היינו
מהדור של הוריו ו'לא בא לו ' להיות מצורף אלינו ה'קשישים'
ולישון בביתנו. הוא בא לחוות חוויות נעורים.
  לימים נעשה חוקר צפרים. ואילו אנחנו הוזמנו וגם ביקרנו בבית
ידידתו של בעלי,  בספרד, וגם זכינו לקבלת פנים בבית האיש
ה'גדול' ידידה מאז וידידו של בעלי. הגיעה גם קבוצה צרפתית,
וכמובן הגרמנים שחזרו ובאו כל שנה-נוצר קשר חזק בין מזכירת
הקבוץ באותה עת, שמוצאה בגרמניה, ובין מנהלי הקבוצה הגרמנית
הבוגרים גם ממנה שבעצם היו בגיל הוריה; הקבוצה הגרמנית באה כל
שנה כשהצעירים מתחלפים כל שנה אבל בהנהגת 2 המבוגרים שהקימו את
הארגון-'הנובר' וניהלו אותו וגרמו לכך שהיו בו תמיד אנשים
צעירים במרכז שלהם בהנובר, שעשו פעולות למען ישראל, אספו כסף
בגרמניה ובאו להכיר כמתנדבים מקרוב את ישראל. זה כלל מלבד
העבודה היומיומית במשך מעל 3 שבועות גם סדר יום מיוחד: כל יום
אחרי העבודה ואחה''צ: תפילה ואח'כ הרצאה וסיור-כל יום לכיוון
אחר-בקבוץ ובאיזור, הם ארגנו מסיבות ועם חמרים ומתקנים שהביאו
מגרמניה לילדי הקבוץ, ומסיבות ב'רמה' גם למבוגרים, וזה כלל גם
קבלת שבת עם הופעת מקהלה-שלהם- כל יום ששי. הם היו מאד
ידידותיים אבל מאד רציניים-בשונה משאר המתנדבים שבאו בעיקר
'לעשות חיים' אחרי גמר התיכון ולפני האוניברסיטה, או הבוגרים
יותר-מתוך סקרנות, האמת היא שגם בין הגרמנים הצעירים והרציניים
מאד הללו נוצרו רומנים, אבל לא רבים.
  חלק מהצעירים הגרמנים נשארו בארץ והלכו לעבוד כמטפלים-לחצי
שנה או שנה-בהתנדבות במוסדות לניצולי שואה קשישים, שאם איני
טועה הוקמו ומומנו גם הם על ידי הארגון הזה.  במשך כל השנה
עבדו צעירים גרמנים בהתנדבות באחד המוסדות הללו. היה להם גם
מרכז בירושלים, בו ישבה תמיד, לפחות שנה או יותר, משפחה בוגרת
שניהלה את כל העניינים הקשורים בקבוצת 'הנובר' בישראל.. אך זה
לא היה גוף מיסיונרי אלא לצרכי 'כפרה': נדיבים, היו מחלקים
מתנות לקיבוץ לילדים וגם לי הביא כמה דברים נחמדים-לא שוחד
חו''ח-סבון, מפית מצוירת בכל חדשי השנה שנמצאת אצלי עד היום,
בולים לבקשת בעלי...
באחת הפעמים של ביקור קבוצת הנובר, הגיע זמן הטיול ולא היה לי
מדריך לקבוצה. בלית ברירה פניתי לבני שיהיה המדריך. הוא הסכים.
בני בן ה17, שהיה ידען גדול בידיעת הארץ וסיפורים הסטוריים
וארכיאולוגיים, מה שעניין אותו בצורה יוצאת דופן, כיוון שגמר
את לימודיו, הסכים בשמחה.
- לא תמיד נסעתי עם הקבוצות אך עם זו נסעתי כמלווה גם אני-תמיד
היה מלווה מטעם הקיבוץ, מלבד מרטין ופרידגרד מארגני הקבוצה עוד
מגרמניה. כמובן, שהם דאגו להביא את החבר'ה למקומות שקדושים
לנוצרים-כנסיות בי-ם, טבריה, והיו כאריות מבחינת כושר הטיול
שלהם-אנשים בני למעלה מ60, שהלכו לכל מקום ולא ויתרו על מטר,
וגם כשהצעירים 'שבקו' בגלל אורך הטיול של אותו יום, או בגלל
היום החם והמתיש, שניים אלה לא הראו סימן שבירה או עייפות.
בספרדית אומרים  fresca como una lechuga כלומר 'רענן כמו עלה
חסה'. הם גם היו הראשונים שדחפו את הקמת המחנה ללילה בטיולים
הארוכים עם שינה. והכנת האוכל בחניות, היו הראשונים להוציא את
הסירים, ארגזי המצרכים, לקלף מלפפונים, בקיצור לא רק לארגן אלא
לעשות את הדברים בפועל ממש, בעת שהצעירים כמעט  'נשפכו'
מעייפות מהטיול שלא היו רגילים לתנאיו הקשים.. ממש מדהימים היו
הם, לגבי.
בכל אופן, בני הפתיע אפילו אותי ברוחב הידע שלו לגבי ממש כל
נקודה וכביש, שביל ואתר, שעברנו. כמעט הייתי אומרת, שמרוב
הסברים כמעט הגיעו למצב שיותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה
להיניק...אף שכמובן מלכתחילה אני היא זו שדחפה אותו להסביר.
כמובן שמלבד ההסבר הישראלי והארכיאולוגי, וסיפורים הסטוריים על
מלחמות, מלכים, כיבושים, היה גם מרטין, אחד ממארגני הקבוצה,
שהסביר בכל מקום שהיה קשור לנצרות כל מה שקשור לאתר-והיו רבים
כאלה. בכל זאת, הטיול היה מוקדש בעיקר להכרת אתרים קדושים
לנצרות. אבל גם אנחנו נהנינו ממנו.

  באחת הפעמים נשארו במגורי המתנדבים 3 מצעירי קבוצת הכפרה של
הנובר, מעט יותר מבוגרים מהשאר. אחד מהם היה נגר אקדמאי-כן יש
דבר כזה בגרמניה-נגרות כמקצוע אקדמאי, ואכן, אף שעבד בתחילה
ברפת, היה מבצע כאן גם דברי נגרות מאד מעודנים ומקצועיים. בחור
זה הפך לחבר של אחת מבנות המשק, ועקב כך גם 'אומץ' על ידי
משפחתה המורחבת שהיתה בזמנו כמעט חמולה. הוא נשאר כמדומתני
כשנה בקיבוץ, אך גם כשהחברות הזו התפוגגה, אחרי נסיעות -
ביקורים שלו ארצה כל שנה, שמר על קשר עם המשפחה שהמשיכה לארח
אותו כאשר היה מגיע, וגם הזמין לארצו נציגים מהמשפחה. אני
יודעת אל אם לאחת מבנות המשפחה -לא חברתו-שהוזמנה לביקור אצלו
בגרמניה שהוא אירח, וגם טייל איתה  בהיותה שם.
  אחת מבנות הקיבוץ הצעירות, בת 17,התידדה-ליתר דיוק, נעשתה
חברה של בחור גרמני שהגיע איכשהו-הוא היה לפחות בן 30- לקבוצנו
אחר מסע ארוך באופנוע, של שנים מספר, סביב העולם. הוא הגיע
באופנוע הזה שלו אפילו לארצות ערב. לא יהודי. בלונדי, גבוה,
שרירי;  זה היה הנסיון הראשון של אותה נערה עם בחור ובפרט-עם
מתנדב. כיון שאותה נערה היתה קרובה ללבי, כעבור כחודש, כאשר
עמד כבר לעזוב, באחד הערבים האחרונים התכוננו לנסוע לתל אביב,
על מנת להשאר לילה שם.  אמרתי לה: מה שלא יהיה, מה שלא קרה עם
הבחור במשך החודש הזה, אל תעשי דוקא ביום האחרון הזה.-לא
הסברתי לה למה, אך לעצמי חשבתי-אם זה אמור להיות הנסיון המיני
הראשון שלה, והבחור ממשיך במסעותיו סביב העולם, לך וחפש את
הרוח, אם היא נכנסת להריון...(מה שלא קרה.) לאחר נסיעתו, זמן
מה עוד המשיכו השניים להתכתב ונדמה לי שהוא אף הציע לה לבוא
ולגור בקבוץ-עד כדי כך נשאה חן בעיניו.זה לא קרה.
  הקיבוץ שלי הוא כנראה שהיו בה הרבה במיוחד זוגות רציניים.
אחת מהמתנדבות, שהפכה לחברתו של בן משק ואחר כך לאשתו. היתה
למבשלת  לזמן מה, ואף הכניסה למטבחנו כמה חידושים קולינאריים
מקסימים, פשטידות צמחוניות מושקעות, אם איני טועה היא למדה
להיות 'שף' בארצה-אנגליה. הזוג הזה היה בקבוצנו כמה שנים אך
לבסוף  עברו לאנגליה. כך גם זוג אחר, בן לאחד מה'שבטים'
הגדולים במשק ובחורה אנגליה-שמצא את אשרו דווקא שם. מישהו אחר
הביא את אשתו לחיים חלוציים-כפריים בערבה, ועד היום הם נמצאים
שם. בן העדה התימנית שגדל מנעוריו בקבוצנו, כהה עור מאד-מה
שגרם לבנות הבלונדיות כמעט 'לעמוד בתור' לפני דלתו בקבוץ, נישא
לסקנדינבית בהירה כירח, והזוג הזה נמצא אצלנו עד היום הזה.
מתנדבת ארגנטינאית נישאה לבן המשק, חיתה איתו כאן כמה שנים ואף
היתה דמות אהודה בין צעירי המשק אך לבסוף מצאו דרכם חזרה
לארצה, וההיפך: בחור יהודי ארגנטיני מצא כבת זוג את אחת מהבנות
היפות ביותר בקיבוץ, הם נישאו וגם חיו זמן רב למדי במשקנו אך
לבסוף חזרו לארגנטינה, כאשר ביתם משמש מקלט לימים ואפילו
שבועות לכל מי שנקלע לאזורם בארגנטינה, ויהי זה אפילו חבר של
הוריה, כלומר מבוגר בשנים רבות. דלתם תמיד פתוחה ליוצאי
קיבוצנו. והם עשו חייל שם, בארץ הרחוקה.
  היו מקרים של גניבות, בעיקר בתקופה האחרונה של נכחות
המתנדבים בקיבוץ. היה קל מאד להכנס לחדרים האלה נעלמו מגפיים
יפות שמתנדב דרום אמריקאי נחמד התהדר בהן ויום אחד לא היו,
גניבות שקרו בין אם כיוון שבעל הבית שהלך להתקלח לא נעל את דלת
העץ, בין אם הטרנזיסטור שנגנב היה מונח על המיטה, הדלת פתוחה
במקצת ותוך שניה הוא כבר לא היה. בין אם קרבת חדרי המתנדבים
לשביל שהוביל לרפת למטע וללולים עם כל הפועלים בני עמנו ושלא,
שעברו באותה דרך, כל יום.  באחד המקרים נסעתי למשטרת שדרות, עם
רכב ונהג מהקיבוץ, השוטרים הגיעו לבדוק ואמרו שבכלל אין צ'אנס
שיש עקבות, ושימצאו משהו. הרשת של החדר קרועה (המתנדבים פרצו
אותה לילה קודם כי שכחו את המפתח), הדלת לא היתה נעולה,
בקיצור, אין סיכוי למצוא את הגנב. בלחישה לאזני הוסיפו השוטרים
שהגניבות הללו מתבצעות כנראה בין המתנדבים לבין עצמם.-החומר
האנושי שהגיע כבר לא היה הטוב ביותר, אז.
  בקבוצה האמריקאית היה בחור מעורער בנפשו. מהר מאד החל לעשות
דברים מוזרים, לצעוק, לפתוח כל ברז מים שפגש, היה ברור שהוא לא
בסדר. היתה סכנה שיקרה לו משהו רע-בין אם יצא לטייל לכיוון
עזה, או יקפוץ ממקום גבוה. היה לי מוזר שהוא סופח לקבוצה-איזה
מין הורים נותנים לבן עם בעיות לנסוע בלי השגחה לארץ זרה.
חשבתי: אולי הם שמחים לחופש הפתאומי בביתם כאשר הוא איננו, או
אולי חשבו שבארץ הקודש יבוא מזור לכל בעיותיו. היה צריך להשגיח
עליו ואכן, דאגתי וחזרתי ובאתי לאיזור המתנדבים כל פעם, קצת
לוקחת אותו תחת חסותי, מעסיקה אותו מה שהיה קשה כי תשומת לבו
נדדה כל פעם והיה בלתי צפוי. המתנדבים שבאו איתו אמרו לי שיש
לו קרובים בארץ, ומהר מאד שכנעתי אותו בדרכי נועם לתת לי את
כתבתם. התקשרתי אליהם, הם להוריו. ותוך יומיים באו ולקחו אותו
אליהם. אי אפשר היה להשאירו כאן-הוא היה מסוכן לעצמו, בהחלט
היה צריך טיפול ואולי אשפוז.
  בחור אחר, מהקבוצה ספרדית, התנהג באופן מוזר קצת. זימנו
אותו יע למרפאה. לקחו לו בדיקות דם, , ותוך מספר ימים. נקראתי
למרפאה באופן מיוחד, והאחות אמרה לי: יש לו צהבת. צריך שהוא
יהיה מבודד באופן אבסולוטי-לא לאכול בחדר האוכל, כלים מיוחדים
שלא תשטפו עם שאר הכלים, עליו להשאר בחדרו ולא לבוא במגע עם
אחרים. מתנדבים ואחרים
צהבת זו מחלה מסוכנת מאד אבל קורה...
-לא! יש לו צהבת של מסוממים! הבחור הזה הוא מסומם או מסומם
לשעבר!
זה הסביר לי את העצבנות שלו, התגובה המוזרה וההתנגדות, המחאה
על כל דבר. הוא בודד, נשאר כל היום באיזור המתנדבים. היו לו
כלים משלו שהוא שטף בברז שבחוץ ליד החדר-לא בכיור. הבאתי לו
אוכל כל יום והעברתי לכלים שלו. הוא היה כל היום שם, בסביבת
חדרו תוך שנאמר לו בפירוש לא להתקרב לשום מתנדב., נאמר לו וגם
לי שאינו יכול להשאר בקיבוץ-זה חלק מהחוזה עליו חתם בכניסתו
לקיבוץ: אין סמים ולא מחלות מידבקות. לקח כחודש עד שנסע -אי
אפשר היה לשלחו הביתה במצב האקוטי שהיה בהתחלה.
  -בטיולים שלנו באותן שנים בעולם תהיתי, איך זה שאיננו
פוגשים פה או שם מישהו שהיה פעם במפלסים. אבל זה קרה. באוטובוס
שלקח את כל קבוצת-המטיילים בדרום אמריקה, בצ'ילה, ניגש אלינו
בחור ואמר: אתם ממפלסים?אתם מוכרים לי.
כן.
  אני הייתי מתנדב אצלכם!
  הוא טייל כאן עם משפחתו,. הוא הציג אותנו-את בעלי ואותי
לפני אמו ואביו. וזה היה עבורי כמו למצוא מחט בערימת שחת.
  מתנדבים אחרים שלחו לבקשתי מכתבים ותמונות מביקורם בארצנו.
-שכן הייתי מעוניינת לשמור על קשר עם מי מהם. אבל הם היו מאות,
אולי אלפים. וכולם עברו בביתי כאורחים: עשיתי לי מנהג להזמין
כל מתנדב, בין בקבוצה של כמה  לארוחת ארבע, או שניים, או
בודדים. אבל שכל אחד יעבור ב'בית קיבוצי'-שהיה הבית שלי. לבעלי
לא היתה התנגדות-אחרי הכל גם עבורו היה זה מסקרן לפגוש אנשים
צעירים מארצות אחרות שסיפרו על חייהם, המדינה, על הפוליטיקה,
על תכניותיהם, ואנחנו סיפרנו קצת על מה שקורה כאן. אהבתי את
הפגישות הללו ושמחתי עליהן.הן יצרו קשר יותר קרוב ואמון ביניהם
לביני ואני גם חושבת שהגבירו את הסיכוי שהחוויה הקיבוצית שלהם
היתה טובה. כמובן שלא הייתי היחידה שהזמינה אותם-גם בני ובנות
המשק יצרו קשרים עם חלק מהם, והזמינו אותם אליהם ובעיקר אהבו
להתארח אצלם. אצל המתנדבים-תמיד היה שמח.
  התרחשות מיוחדת שקשורה בביקור המתנדבים האמריקאים בארצנו
היה קשור דווקא למשפחתנו. ומעשה שהיה כך היה:
  לפי הזמנת קרובי משפחה באמריקה, נסענו והתארחנו אצל אחת
מנציגות המשפחה, קרובים של בעלי. הם ערכו לנו פגישה עם נציגים
נוספים של המשפחה-שהסתעפה ובניה גרו במקומות שונים ברחבי
ארה''ב,הפגישה היתה  במסעדה אליה באו רבים מבוגרים וצעירים.
בעת הסעודה, אחד הבחורים-הצעיר שבחבורה, שנראה כבן 35, קם
לפתע, פתח את החולצה לרווחה וחשף גופייה  ירוקה שעליה מודפס
השם: מפלסים.
מה זה. מהיכן יש לך את הגופיה הזו? איך הגיעה לידיך?
-הגופיות הללו היו ניתנות עם סיום התקופה למתנדבים כשי.
הייתי מתנדב במפלסים!
מתי?
אז עם הקבוצה האמריקאית.
לא יכול להיות....
ועבדתי במדגרה!
!!!!!!
  בעלי עבד במדגרה שנים רבות. הוא לא זכר בתחילה שום דבר.  
שניהם היו מופתעים ושמחים מאד. דודי זכר משהו-איזה בחור צעיר
שעבד איתו,,,אבל עבדו במשך השנים כל כך הרבה במדגרה. איזה
פספוס! ובכל זאת, נפגשנו!
  הסתבר שהבחור היה בקבוצה האמריקאית, ועבד עם בעלי יומיים
במדגרה אך כיוון שאז לא חודשו עדיין הקשרים עם האגף הזה של
המשפחה, שניהם לא ידעו זה על זה. האמריקאי לא ידע שהבוס שלו
בעבודה  במפלסים, הוא אחד מבני המשפחה, בן דוד.
  בפעם הבאה שתבוא לישראל כמובן שתבוא בשמך המלא ותבקר
אצלנו!
  בטוח

  בשלב מסוים חשבנו שחסר למתנדבים מועדון. המסיבות שלהם נערכו
בחוץ ליד החדרים שלהם.לא היה חדר גדול שבו יוכלו להסתופף
רבים.
  בן משק שהתקשר אליהם במיוחד והיו לו ידי זהב, לקח את המשימה
על עצמו. מצריף ישן ומתמוטט הוא יצר מועדון מקסים, מצויר כולו,
ובו קישוטים וצעיפים תלויים,כוסות בירה, פנת מוזיקה, פינה
למוזג. אורות צבעוניים-ממש חלום. זה היה יופי של מועדון שראה
באמת ימים טובים והרבה אלכוהול ומסיבות.
  אחד המתנדבים-בחור גבוה, רזה, חצי הולנדי וחצי יהודי, ששערו
צבוע בבלונד ומראהו מוזר למראה, היה בין אחרוני המתנדבים
בקבוצנו.
  לילה אחד קראו לי בדחיפות לאזור המתנדבים: המטבח נשרף!
הבחור, שחדרו היה סמוך למטבח, שם נר דלוק ליד בקבוק של ספרי
דליק, ונרדם. הבקבוק ניצת. האש התפשטה  וחיסלה רהיטים, את
המטבח, בגדים; למזלו הטוב הוא התעורר איכשהו, כשהתקרה קרסה.
מחצית החדר היתה שרופה לגמרי, והתקרה התמוטטה אל תוך החדר. ממש
מילימטרים מהמיטה שלו, אבל הוא-בנס-לא נפגע ויצא מזה ללא פגע.
  המטבח היה שרוף כולו. הכלים מנירוסטה-מפוחמים. כל איזור
המטבח יצא משימוש  לפחות לשבועיים עד ששיפצוהו
  הסיפור של המתנדב הזה היה מיוחד: כשרק הגיע בלונדי, גבוה
ואמר לי שהוא יהודי הייתי מאד מופתעת הוא סיפר לי: בהולנד,
במלחמת העולם השניה ברחו יהודים רבים לכפרים והוסתרו שם בידי
הולנדים כפריים. זה גם מה שקרה לאמו (או לאביו) של הבחור..
במשך הזמן הזה נוצר קשר בין המסתתר ובין אמו של הבחור, והתוצאה
היתה הוא.  

  גמר הרומן של מפלסים עם המתנדבים היתה עם הבודדים האלה-והוא
ביניהם-כחמישה שישה מתנדבים שעוד שהו בקבוצנו. מלחמת המפרץ
עמדה בפתח, בעלי היה המ'אז (מפקד איזורי של הקיבוץ כלומר
האחראי הצבאי על מה שקורה) והיה מתח גדול לפני פריצת מלחמה שלא
ידענו איך תתנהל. לא רציתי להיות אחראית על 'הילדים היתומים
האלה' בזמן מלחמה כשאני עצמי לא יודעת מה יקרה, כשלמעשה מלבדי
הם באמת כבר לא עניינו איש. וכיוון שכל אחד מאיתנו היה 'מסודר'
עם ברדס לראשו ומקום שבו יסתתר, ולמתנדבים בצריפים הרעועים לא
היה פתרון,לא אבא ולא אמא-ראשית-הם לא יצאו לעבודה. היכן ישהו?
לא יהיה חדר אוכל, אסור להסתובב בחוץ, הצריפים לא מוגנים
מפצצות והעיקר לא ידעתי מה הולך לקרות.
  כינסתי את הבודדים שהסתובבו כמיותמים  ואמרתי להם פשוט:
חבר'ה אני לא רוצה לסכן אתכם. אם יש אזעקה היכן תהיו-אין מקום
בטוח עבורכם בקבוץ; חזרו לבתיכם. הולכת להיות כאן מלחמה!  
  תוך יום נעלמו המתנדבים-התפזרו, חזרו לארצותיהם ובזה נסתיים
פרק מפואר ונחמד לדעתי, פרק של כעשרים שנות התנדבות בישראל, או
בכל אופן בקבוץ שלי.


המתנדבים ואני  5.3.2018







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קרביים זה הכי
אכיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/3/18 16:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה