כמה חודשים לפני תאריך חתונתי הנקוב
מתחילה משפחתה של הכלה המיועדת
להטיל ספקות במקדם הערך
של הציפור המוזרה שחדרה את רשת החרקים
לתוך מיטת נעוריה של בתם הקטנה.

אחיה נשלחים למשימות ריגול קטנות,
המוסתרות ממני ברישול
שאני מפרש כעוינות.
חברותיה מפשפשות בעברי המיני
וכל הצהרותיי כוזבות
אל מול הצורך העמוק והאנושי כל כך
להיות בטוח
במאת האחוזים
שלא נתת את בתך הרכה
לזאב בעור כבש
לאיש רחוב מפוקפק
שהרגליו רעים וידועים
לכל מי שעינו פקוחה.

אני מתעמת אתם
בדממה מתונה
ודמעות יונק חמות
ומצהיר שאין לי צורך
לא בבתם
ולא בחוות הפרחים שבבעלותם,
ונמלט מבתם ומביתם
ומשתקע שוב בעיר המקלט הצפונית
עד שאישה אחרת תגיע
ותשטה בי אחרת
ואותו הדבר.

אל מול תליינך התייצב
והנח לו לחוש אי נוחות
זמנו המועט ייקצב
כשהחרב תתיז את החוט

גשריך שרופים וקבורים
ולכל האויבים יש צורה
יעידו יודעי השירים
את מה שיודע כל סטרא

קום
ברח
שד אכזר

מום
רך
לב מוזר

בערב פורים
אני ממתין במורד סמטה חשובה
לגבר שאחז בישבנך בכוח במטבח ביתנו.
כשהוא חולף על פני מקום מחבואי
אני מגלה את עצמי והוא מנסה להימלט.

אני רודף אחריו עד פתח גן הילדים בו עבדתי עד לא מזמן
והוא נופל בשער
ומשתין בקיר
ובבוקר מוצאים ילדי הגן
סימנים דלים של דם על דלת העץ
ומספרים לעצמם אלף סיפורים
שיסבירו את הצבע והריח
שעה שאני חולף על פניהם ומנפנף לשלום.

אני מבלה את היום לבדי,
בין עדי בית המשפט לקלדניות
ומחזיק את אגרופי קרוב לגופי.

אינני מספר לך דבר ומחציתו
ואת יודעת
שעשיתי משהו
ואז את מחבקת אותי
ומניחה קרח על מפרקיי שעה ארוכה,
עד שארוחת הערב חולפת בלי שנאכל.

מעל גופו של נ. כותב אבידניוס שירת רחוב לא משוייפת:

הייתי צריך להביא אותך לכדי כריעה
כבר מזמן
נער אורוות שחצן שכמוך.

נהר הירדן כולו
על העמק שסביבו
מתבייש בך
ויודע מי אתה
גם אם אתה לא.

אני רוצה שתדע
שבכל פעם שתצא את ביתך מעכשיו
תצטרך לחפש אותי
ולקוות שלא תמצא אותי כלל.

דע שאני מבין את מעשיך
ומוכן לסייע לך לשלם את המחיר
בצורה הנוחה וההולמת את צרכיך
הבלתי חשובים.

כבודו יודע
שאין מספיק ראיות.
אין יותר רעיות
או מחסומי חברות.

כבודו מבין, כלאחר יד,
מדוע פעלתי כפי שפעלתי.
ידיי רעדו ואחר כך נפלתי.

ואני בטוח שכבודו יכול
אם רק ירצה
למצוא אותי אשם
שהרי אני רושם
ונושם

(ברוך השם)