היה לי חלום אחד. בו אני מצוי בחשיכה מוחלטת. אני יכול ללכת,
אני יכול להרגיש שאני מזיז את הידיים, אך אני לא שומע אף את
צעדיי - ואיני מרגיש דבר, לא משנה כמה אני הולך ומגושש את ידיי
הלאה. כמו אדם עיוור, בדיוק כמו אדם עיוור, שאינו מוצא שום
אחיזה, ללא יכותת מגע, דרך להבין צורה. וכמו אדם חירש, היכול
להאזין רק לרחשי ליבו. וכך אני הולך, שנים על גבי שנים. ללא
הפסקה.
לא שומע דבר, לא נוגע בדבר, לא חושב דבר
מלבד אפילה
אפילה עצומה
החלום הזה נמשך נצח
נצח!

וכשהתעוררתי שכחתי שהייתי בכלל חי. שכחתי שהייתה לי אישיות.
שכחתי נשמה. התקשיתי לקבל את היכולת לגעת בדבר מה, בעצם כלשהו.
לשמוע דבר נוסף מלבד את רחשי ליבי. כה רבות הסתגלתי לאפילה,
שכעת אני עיוור באור. כה רבות הסתגלתי לבדידותי, שכעת אני בודד
יותר מהכל.

אבל עדיין נותר בי דבר אחד. דבר אשר מאוחר יותר הבנתי נקרא בשם
'זכרונות'.
והיו שם תמונות מטושטשות של אישה, וחיוכה, קטעי שיחות. שמשום
מה נמשכתי ללא הרף לניסיונות לשנותם. כל העניין הזה שאב אותי
והפך למשאלתי היחידה. זה גם היה הדבר היחיד שהיה לי. וזה הזכיר
לי גם הרבה מן האפילה. אז לילות רבות ישבתי ונזכרתי, וככל
שנזכרתי כך הרגשתי חזרה את נשמתי. וככל שנשמתי חזרה כך הרגשתי
יותר בבית, באפילה.

ולחלום, אני יודע, הרי יש המשך. הכל יהיה שחור, שוב.
אני אהיה כעיוור. אהיה ללא אישיות. אאבד שוב את עצמי.
אך הפעם כשידיי ישוטו קדימה הם יאחזו בידה של אותה אישה מן
הזכרונות. הרעש היחיד היחדור מבעד למעטפת הדממה יהיה מגופינו
המתגוששים וגונחים. האפילה כה גדולה והיא תהיה לנצח.