שנתיים באפגניסטן- Two years in Afghanistan
מאת נפתלי אברהמוף, ז"ל- Naftaly Abrahamoff
סדרה והכינה בתו, ליאורה ברנשטיין
© Liora S. Bernstein -
Original Travel log, first published in 1935
מאת נפתלי אברהמוף, ז"ל
סדרה והכינה בתו, ליאורה ברנשטיין
מבוא
יומן מסע זה התפרסם בשנת 1935, עוד טרם היוולדי, בעיתון
"הירדן". הפרק הראשון הופיע בגיליון 234 בתאריך 14.2.1935 תחת
השם שנתיים באפגניסטן, מאת נפתלי אברהמוף, כל הזכויות שמורות.
גזירים של היומן הודבקו בחוברת שנשארה בביתנו ומשם הפרטים.
ובנוסף, לפני כ-20 שנה פנה אלי החוקר והסופר בן-ציון יהושע
וביקש ממני לחפש ניירות של אבי ז"ל. ומצאתי והבאתי לו. בן
ציון כתב מונוגרפיה בה נזכר אבי, וכתב גם ספר מחקר, מנדחי
ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן (מחקר). הוצאת מוסד
ביאליק, ירושלים תשנ"ב. 579 עמ'+ 64 עמ' לוחות. באותו ספר
השתמש גם בחומר שהעברתי לו ותודתי נתונה לו. בספר זה, המכובד
עד מאוד, הוא תיעד ובנה והתקין בתוך מסגרת עדה שלמה של
יהודים, שנראה לי שעד אז לא היה להם קיום מסודר בהיסטוריה באות
ובספר.
אבי הציג את עצמו כבן לעדה הבוכרית. החוקר בן ציון יהושע עמד
על כך שמבחינת החוק אבי אינו בוכרי אלא אפגאני, כיוון שבדרכון
שלו נכתב שנולד בעיר הראט - HERAT - זו העיר שהפכה למעוז
הטליבאן וליעד ההפצצות של האמריקנים לפני שנים לא רבות. בן
ציון מצטט ממנו בהרחבה ואולם הוא שינה בציטוטיו את השם
ל"אברהמוב" כך שהקשר בין אברהמוף לאברהמוב מנותק במדיה
המודרנית ובגוגל.
לאחרונה עלה בדעתי להדפיס את יומן המסע במחשב ולהתקין אותו
באתר.
התיאורים ביומן המסע גרמו לי להרהורים רבים. עלה בדעתי, כי
רבים מהנוער נוסעים היום למזרח הרחוק ולדרום אמריקה, מסעות שהם
כטקסי מעבר, ואילו רבים אחרים מהמבוגרים נוסעים היום לחפש את
מקורותיהם במקומות לידתם. והנה אבא שלי, שעל פי דרכונו נולד
בהרט בשנת -1905, עשה את מסע המקורות שלו יחדיו ובמשולב עם טקס
המעבר שלו כבר ב-1928 כשהיה רק כבן 23, ומי יודע מה חשב לעצמו
ומה עלה בדעתו כששב לאפגניסטן הארץ בה נולד. על כך לא סיפר לי.
ובכלל, לא נהוג היה בביתנו ללוש ברגשות ולדון בהם. אותי היום
מפליאים חוסר הפחד, וגם הארץ ללא גבולות שנסע בה במכונית-מונית
חבוטה במשך שלושה שבועות לכיוון מזרח בשבילים וכבישים ללא דרך
ללא הפרעה, ובוודאי שלא במטוס כבימינו, וחצה ארצות מוסלמיות
שהיום הן ארצות החיזבאללה והטליבן והטרור הפונדמנטליסטי עד
שהגיע למחוז חפצו ללא פגע, כשהשקפת עולמו המתקדמת המודרנית
שקיבל בחינוך בירושלים עיר הקודש בידו. צעיר כל כך היה אז וחי
בעולם כה שונה מעולמנו היום עד שמקווה אני שייסלח לו אם יהיו
בין הקוראים כאלה שאולי לא יאהבו את המשתקף בתיאוריו ...
ואולם ההבדל שהתממש בחיי עם ישראל באותן תשעים שנה הוא כה עצום
ובלתי נתפש עד שהחלטתי להביא זאת לאור. וכל יום ויום עלינו
לברך על חיינו כאן. למרות הכול.
טוב שם טוב משמן טוב
אבא, שהשמש שלך תזרח.
שנתיים באפגניסטן
צעיר בימים וחסר ניסיונות גרם לי מזלי בחיפושי אחרי עבודה
להתקשר בשנת 1928 עם ממשלת אמאן אללה, מלך אפגניסטן המתקדם,
לשמש מורה לנתיניו היהודים. חציתי את פרס הגדולה לכל רחבה
ולבסוף, לאחר שלושה שבועות של נסיעה מפרכת ופרוק עצמות, הגעתי
בערב חג הסוכות לגבול הצפון של מחוז חפצי, לפתחו של "איסלאם
קלעה", מבצר האיסלאם.
מבצר זה הוא אחד מתשע מאות תשעים ותשעה המבצרים שנבנו לכל אורך
גבולותיה של פרס במאה החמש עשרה, בפקודתו של המלך המפואר שח
אבאס הגדול. המבצרים הנ"ל נועדו בשעתם להגן על גבולות האימפריה
הפרסית, וכיום משמשים שרידיהם מקום לינה לעוברי אורח ולבהמתם,
יגעים מעמל הדרך הקשה, השורצת שודדי דרכים בלילות.
חבריי לנסיעה בדרך פרס היו; אפגאני זקן עולה רגל החוזר ממכה
הקדושה, שני סוחרים עשירים הנוסעים בעסקיהם ויהודי אחד מגלות
אפגניסטן. לפי חשבוננו היינו צריכים להגיע עוד באותו היום לעיר
הראט, רחוקה כמאה ועשרים ק"מ מהגבול, אך זקוקים היינו לאישור
ממושל הספר. לאחר שחכינו עד לערב למושל שיצא לצוד צייד, חזר
הנ"ל עייף ורוגז מן הצייד שלא עלה יפה, ודחה את בקשתנו לבדוק
מייד את הדרכונים כדי שנוכל להמשיך בדרכנו בבוקר השכם.
רוגז הייתי ורטנתי, שלא די שבלינו זמננו לשווא במקום נידח זה,
עלינו להוציא כאן גם את חצי היום השני. "לא אירופה כאן", הייתה
תשובת המושל, "ולעתיד בחור, שמור על לשונך פן תתחרט ..."
קבלת פנים אדיבה זאת בגבול הארץ שהתחייבתי לעשות בה חמש שנות
חיים עשתה עלי רושם מדכא, ולולי השינוי הפתאומי שחל במושל
הגבול כשראה את דרכוני הבריטי, דומני שהייתי חוזר מדעתי להמשיך
ליסוע בארץ מתקדמת זו. אך כאמור, שינה המושל את טעמו לחלוטין
בראותו את דרכוני, ואף פטרני בלא לבדוק את חפציי כמקובל.
נסעתי איפה הלאה . מפני קלקול המנוע, הגענו להראט רק עם ערוב
השמש .
כיוון שנתינים זרים אסורים בכניסה בלילה, ביליתי את הערב
בנדודי שינה ורעב על גבי חבילות שטיחים ועורות כבשים מעלי צחנה
בתחנת המכס. השכם בבוקר, עזבתי את המלון הנאה בברכת הגומל,
ובלוויית שומר יצאתי לבית הרב. בבית הרב חשבתני הרבנית לאיזה
גוי טרדן והסבירה לי בפחד שחג היום, הרב נמצא בבית הכנסת ואי
אפשר לראותו. בקושי עלה בידי להסביר לה שיהודי אני ובאתי לבלות
את החג בסביבתם. כשתפשו את העניין הוליכוני מייד בשמחה לבית
הכנסת.
אחר התפילה הארוכה הלכתי עם הרב לביתו, נכנסנו לסוכה גדולה
מקושטת בשטיחים ותמונות מארץ הקודש. ישבנו על הארץ ורק פתחו
בקידוש והנה נמלאה הסוכה אנשים שבאו לבקר את הרב ביום החג.
אני, שמטלטולי הנסיעה הממושכת של שלושה ימים בשיממון הדרכים
נחלשתי מאוד, הרגשתי עייף וחולה. ההמון הרב והמשונה שנתקהל
פתאום בבית הרב שהקיפני בשאלות מרובות בעת ובעונה אחת ייגעני
עד מוות. שמחתי אפוא לקבל את הצעתו של ראש העדה והלכתי עמו
לביתו המרווח.
כמעט לא נחתי כהוגן ולא החלפתי כוח ושוב תקפוני בשאלות. מדוע
באת ? ויהודי מירושלים מדוע מגולח זקן הוא ? איך זה נכנסתי
לבית הכנסת במגפיים, ואיך זה יושב אני בגילוי ראש ? ומדוע אין
אני אוכל בשר (מיגיעת הדרך חליתי בבטני) או שמא חושד אני
בשחיטתם חס וחלילה ? והם הלא מן המהדרים הם ושחיטתם כשרה אפילו
לרבני ארץ ישראל וכו...
נפטרתי משאלותיהם הודות להופעתם של שני שוטרים מזוינים ברובה
ובשוט, שבאו בתלונה לראש העדה וציוו להביא למשטרה את הנתין הזר
שבא לעיר ולא בא להראות לפני ראש המשטרה כמקובל.
למוד ניסיון מן הגבול, סירבתי ללכת למשטרה ביום החג ומסרתי את
דרכוני בהודעה שזה יספיק. ואמנם עשה הדבר את פעולתו. לאחר חצי
שעה הופיע ראש המשטרה בעצמו באמתלה של ביקור אצל הרב ואורחו.
הוא הוכיחני בנימוס שביום הראשון לבואי היה עלי להודיה שהריני
אחד מן המורים המוזמנים, וחוץ מזה, מחובתי להראות לפני המושל
בהזדמנות ראשונה.
ראש העדה ויועציו חשבוני מתחילה לעובר דרך סתם. משראו שאחד
ממורי הממשלה אני פחד ורחב ליבם משמחה, ולאות חסד ואהבה ראו
לנכון לתת לי לקח בנימוס ובדרך ארץ, כיאות לביקור חשוב כזה.
כיצד אשתחווה לנסיך המושל, ומתי אנשק לו בידו, ושאעמוד בפינה
בידיים שלובות כעבד לפני מלכו, ושאם אתכבד במקרה בשתייה או
בישיבה אסרב בעדינות.
מנהגים משונים אלה נשתרשו בליבות היהודים בארץ זו דרך הכנעה
שלמה לנסיך ושריו.
בלוויית הרב וראש העדה נכנסתי לבית המושל, איברהים חאן, דודו
של המלך היושב בארמון המלכות ומושל כל גליל אפגניסטן הצפונית
עם שלושת מיליוני תושביה. למורת רוחם של מוריי ומדריכיי לאתיקה
עברתי על כל חוקי הנימוס שפיטמוני בהם, צעדתי ישר אל המושל.
הוא פשט לי את ידו ולתימהונם הגדול לא נשקתי את "היד הגדולה"
וישבתי על הכיסא שהורה לי לשבת עליו. הוד נסיכותו התעניין
בנסיעתי ושאל אם חסר אני דבר מה וכיצד אני מרגיש את עצמי בארץ
החדשה. במשך דבריו הביע את רצונו; אקווה שבעזרת המורים החדשים
יתקדמו בנינו ובנותינו. אמנם יושבי חושך וצלמוות התרבות אנו
מפני מושלינו הרוחניים המכבידים את עולם הקשה, אך בעזרת האל
ובן אחי המלך נקווה שנצליח בתוכניתנו."
כשיצאתי מעל פניו הוסיף; "אמנם ידעתי שאתה יהודי ומפתנו אפשר
שלא תאכל, אך למשתה ודאי תבוא."
בדרכנו הביתה גילה הרב את אי שביעת רצונו מהתנהגותי המחפירה
בבית המושל. שעברתי על נימוסי החצר המקובלים וחיללתי כביכול את
כבוד המושל הרם. מה שאין כן ראש העדה הבריא והעשיר. הלה דן
אותי לכף זכות ואף נתפעל והתגאה ביהודי ארץ ישראל שלא טעם טעם
גלות והוא עומד לפני שרים וגדולים בקומה זקופה ...
ועוד באותו לילה זכיתי לראות פרק במנהגים. ביתו של ראש העדה
היה כמרקחה. לאחר שלוש בנות (אפס) במזרח, ילדה לו אשתו בן.
תלמידי חכמים רבים מלאו את הבית וקראו בספרי המשנה והזהר כדי
לשמור את היולדת ותינוקה מפני לילית האורבת לילד לגזלו קודם
שיובא בבריתו של אברהם אבינו.
חדרה של היולדת הוצף בספרים קדושים. את מיטתה קישטו בסכינים,
מזלגות, מספריים, מסמרים ופרסות סוסים. בלחשים ובהשבעות התווה
זקן החכמים בסכינו קו מסביב למשכב כדי להרחיק את לילית יימח
שמה.
בסעודת הערב הביאו את התינוק והניחוהו בחיקי. נדרשתי לשים רוק
בפיו כסגולה לעין הרע. הקטן שבשבילו טרחו את כל הטרחה הזאת היה
מחותל ולבוש בחיתולים ומקושט כאמו בסכינים ומספריים, בצלים
ושומים, כדי לגרש את הסטרא אחרא.
היולדות בנות השלוש עשרה מקיימות את הפסוק בעצב תלדי בנים
במלואו. בצירים ובחבלי לידה הן יושבות על האבניים הפרימיטיביות
יום יומיים ויותר. כשהן מתקשות ללדת משקות אותן המיילדות שמן
חם ואחר כך נחפזות הזקנות לבית הקברות כדי למדוד את קברי
הצדיקים בחוטים שכורכים בהם את בטן היולדת שבע פעמים בלחשים
והשבעות. ... ואם לא הועילו כל התרופות הללו, כופפת המיילדת את
זרועות היולדת אחורנית ובברכה היא דוחפת אותה בגבה, והילד יוצא
בבחינת על כורחך אתה נולד.
נערות קטנות בנות שתים עשרה ושלוש עשרה נישאות לגברים בני 25
שנה ומעלה, ולא אחת מהן זוכה להיות סבתא בגיל 26 ולגדל נין על
ברכיה בגיל ארבעים. המצב ההיגייני בשעת הלידה נותן סימניו
והתמותה בין התינוקות והמבכירות נוראה. לאחר הלידה מוכרחה
המבכירה לשתות בקבוק שלם יי"ש חריף מהול בסוכר כסגולה להחלמה.
הילוד הישן במיטת אמו נתון להשגחה מעולה בלילות. עד לשלושה
חודשים אם במקרה זעק התינוק בשנתו מפרידים אותו מאמו מייד
ושמים אותו בקיץ בחצר ובחורף במרתף כשהוא מכוסה בסל גדול למחסה
מחתולים ועופות. אחת לשעתיים משקות אותו הנשים במים חמים
מתוקים. הסברו של מנהג זה הוא: הקטן עלול להיפגע על ידי לילית
או עושיי רצונה. מפחד שמא תעבור הרעה גם לאם, יש להפרידו
מעליה. ואם מיילל המסכן בלילות מרעב ומקור הרי זה סימן ברור
שהשד פגע בו ומחבל בגופו ויש להיוואש ממנו ולהפקירו לחסדי
אלהים. המת ימות והמתגבר יישאר בחיים. אבל ילד כזה לצנינים הוא
בחברה וההורים בוחרים במתתו מאשר החרפה להיקרא אב לבן שהיה
נגוע בשדים.
במקרה זה שהייתי בו לא פגעו השדים בילד וביום השמיני קיימו בו
את המצווה הראשונה. המון גדול של גברים נצטופפו מסביב לסנדק
והמוהל ואיני יודע אם באשמת ידו הרועדת של הזקן או באשמת
הדוחק מסביבו חתך התער החד את ערלת הילד ביד רחבה עד לכיס. הדם
שתת ושום תרופה לא נמצאה לו חוץ מאפר עצים שרופים.
בערב שמחת תורה הייתה שמחה של חג שרויה בקהילה. מצווה לרקוד
ולעלוז בעליצות. וכדי להרבות את המשתה קשטו הצעירים את בית
הכנסת בשטיחים מן המסד ועד הטפחות, ועל הארון ערוכים ספרי
התורה בשש קומות ספר למעלה מספר, קשורים בחבלי בוץ וארגמן
ועטורים בזרי פרחים ושושנים. בערב זה מביא עמו כל בעל בית
למשפחה את סעודתו השמנה לבית הכנסת ואחרי כל הקפה והקפה,
נפתחים השקים והמטפחות המלאים וגדושים בשר עוף, דגים, בקבוקי
יי"ש ופירות, ובהקפה השמינית כל הרצפה מכוסה ומתנוססת במרבד
של אשפה, קליפות ועצמות.
הצעירים המודרניים ששמעו על הנוער המתקדם ברוסיה השכנה ונפגעו
מביטים על שמחה זו כעל ספורט והוללות של קלות דעת, וכשעולה
הרצון לפניהם הם תופשים את הארי שבחבורת הזקנים הרציניים
ומרימים אותו על כתפיהם בהקפת ריקודים משונה המזכירה לו את
חיבוטי הקבר.
מזלי הרע גרם לי שהייתי אורח וירושלמי, וכל אחד ואחד דרש ממני
ובמפגיע שאהיה אורחו ואתכבד בסעודתו. וכך אחזוני ומשכוני מאיש
לאיש, מחבורה לחבורה, והתחילו מפטמים. זה ביי"ש ודגים, זה
ביי"ש ועוף, השלישי ביי"ש וביצים. הצד השווה - יי"ש - עד שראשי
וקרבי המו לי. לבסוף, לאחר שעברתי מיד ליד, כמעט עד האחרון,
ואמרתי בנפשי גמרתי, התפטרתי, בא לפתע ראש העדה ולקחני אחר
כבוד לשולחנו לשתות כוס של ידידות. כל טענותיי שאין בכוחי
להריק את הכוס כי מלא אני ואיני רגיל במשקה זה לא הועילו. "כוס
לכבוד משה בן עמרם נותן תורתנו הקדושה!" "כוס לכבוד החג ושמחת
ירושלים לבניין בית המקדש!" אני מסרב והוא מפציר - "הערב חג
שמחת תורה, צריך לשמוח, ואין שמחה בלי יין, כמו שנאמר 'ויין
ישמח לבב אנוש'. אל תקרא יין אלא יי"ש." ועוד פסוקים מן המדרש,
מן הזהר, מן התורה ומאמרי חז"ל עד שנצחני. שתיתי והקיאותי ...
את הפירות והאתרוגים המסודרים על ס"ת קונה הקהל במיטב כספו.
בטוח הוא בפירות קדושים אלו שהוקפו בשבע הקפות שסגולה בהם לרפא
כל מחלה וכל חולי ודווי והם מבטיחים פרנסה שלמה ומזל טוב לכל
השנה.
-- סוף פרק ראשון -
-- פרק שני -
זמן קצר לאחר חג הסוכות בשעה שהייתי מתכונן לנסוע לכבול, עיר
הבירה, קיבלתי מברק ממיניסטריון החינוך האפגאני שלפי דרישתו של
מושל הראט אשאר בעיר זו ואנהל בה את בית הספר החדש ליהודים.
לשמחתם של היהודים המתקדמים לא היה גבול.
שאלת בחירתו של המקום לבית הספר הייתה קשה ביותר. הממשלה מסרה
לרשותי בניין טוב ומתאים לבית ספר מודרני מחוץ לעיר, אבל
היהודים עמדו במִרְיָם שלא ישלחו את בניהם אל מחוץ לגטו ויהי
מה. בלית ברירה קבעתי לי מקום בבית הכנסת הגדול והמרווח על
ארבעת חדריו המלאים אוויר ושמש.
עוד בשבוע הראשון נתן לי הנסיך המושל ייפוי כוח מלא לסגור את
כל החדרים הקיימים ולפתוח רק בית ספר מודרני אחד. ברם אני לא
הוצאתי פקודה זו לפועל, שכן חפצתי שמרצונם הטוב יביאו ההורים
את בניהם אלי. היהודים פחדו שמא תכפה הממשלה המתקדמת על בניהם
ללמוד את לשון המדינה ואח"כ תשתמש בבנים ל"שרות המולדת", כמו
בבתי הספר המוסלמים . ואילו המלמדים הזקנים שראו את פרנסתם
מתקפחת ואת תלמידיהם עוזבים אותם נמלאו חמה ופילגו את העדה
לפלגות; מתקדמים ושמרנים. האחרונים טכסו עצות כיצד להכשילני
ולהבאישני בעיני הממשלה ולעיני ההורים. לאחדים מן המלמדים אמנם
הצעתי משרה עם משכורת טובה בבית הספר אבל הללו סרבו לקבל את
ההצעה בתואנה שאין ברצונם להכשיל את רוחם של הנערים הרכים
והזכים ולהביאם בבריתם של "מתקדמים אפיקורסיים". הם הלכו אפילו
למושל, הודו לו על הכבוד הגדול שהממשלה חולקת ליהודים בזה שהיא
מסייעת להם בפתיחתו של בית הספר החדש, אבל במקומי - אמרו - הם
מציעים לבחור איש בא בימים, יהודי חסיד, או לפחות שיגבילו את
חופש פעולותיי, שלא אקרא מנהל בית ספר אלא סגן לרב, והרב הוא
שיהא המנהל.
הערה. אבי ז"ל סיפר לי שסבי, יעקב, שימש בהתנדבות בבית הכנסת
כי לא נולדו לו בנים. ואכן, היה הפרש של כעשרים שנה בינו ושני
אחיו שנולדו אחר כך לבין אחותו הבכורה.
יום אחד הגיע לבית הכנסת בחור שנראה כמו גוי אבל היה יהודי.
קראו לו נפתלי והוא כרת את האגודל של אצבעו כדי לא לשרת בצבא
הרוסי. וכעת היה בדרכו לביתו לאחר ששוחרר. סבי הזמין אותו
לביתו ואמר שאם ייוולד לו בן הוא יקרא לו על שמו של הבחור.
ואכן אבי נולד לאחר כעשרים שנות עקרות של סבתי שרה, וקראו לו
נפתלי על שם היהודי שלא רצה לשרת בצבא הגויים של רוסיה.
אפשר לומר ששמו של אדם קובע הרבה מאוד את התנהגותו ודעתו על
עצמו בעתיד. כמעט איני יודעת דבר על משפחתי זו אך את הסיפור
הזה סיפר לי אבי, ומכאן שהייתה בכך משמעות לגביו.
המושל החכם הראה התעניינות גדולה בהצעתם למראית עיין ולאחר
שסיפר לי על המתרחש מאחורי גבי בין אחי היהודים. הוא נתן בידי
את הברירה: או להשתמש בכוח או להשאיר את העניין בידיי לעשות
כרצוני וכטוב בעיניי.
עם פתיחתו של בית הספר והרשמת התלמידים ראיתי את מצבי הקשה
בתור מורה מארגן ומחנך. כל אב הביא אתו את בנו בלוויית עצות
וטענות שונות ומשונות. זה לא שבע רצון מבנו השובב, המזיק
והרשע, והריהו מביא אותו אלי שאעשה אותו בן אדם והוא מייעץ לי
לתת לבנו הקטן, הרזה והצנום מכות, ומכות ממש דווקא; אין דבר,
רגיל הילד בכך, אלא שמוריו הראשונים לא הלקוהו אלא בשוטים ואני
צריך שאשבר את עצמותיו.
האב השני טוען את ההיפך; בני זה הממזר - הוא אומר - נולד לי
אחרי שנים רבות. יחיד, בן זקונים הוא לי. אמנם שד הוא מזרעו של
עמלק, אך אלך נא אתו ברוך כי רך הוא הנער. האב השלישי נותן לי
כסף כדי שאמסור לבנו כל יום פרוטה אחת וכך ארכוש לי את ליבו.
הרביעי בא בדרישה שבנו ילך אתי להתפלל בכל יום. החמישי מסכים
שבנו יבקר בבית הספר בתנאי שאבוא לביתם יום יום ללמוד פרק
בהלכות שחיטה עם בנו. שישי מתנה שאעשה את בנו לחזן, השביעי
ללמדן, התשיעי לבן תורה והעשירי בא וחוזה בידו - נכון הוא לשלם
לי למפרע שכר לימוד לשישה חודשים בתנאי מפורש שאלמד את בנו
שבעה מינים של כתב ולשון. וכן הלאה.
העניין סודר, התלמידים חולקו לכיתות ואני סוקר אותם. רובם
נגועי הקדחת הממארת בראשם ו"פצעי המזרח" (מן ספחת העשויה
לתקוף גם את האירופאים בפנים ובגוף ועומדת במשך שנה תמימה קודם
שתתרפא, ואז נשארת צלקת נוראה לזיכרון לכל החיים. בזמן האחרון
היה מכון פסטר שבפרס מרפא את הפצעים הללו בשלושה חודשים). היו
שם מלוכלכים, קרועי בגדים, יחפים, פרועי שיער, כאילו לא נגעה
בהם יד אם מעולם ואין הבדל בין בן עניים לבן עשירים.
לאחר חודש של עבודת יום שלם בתור מחנך, רופא ... אב, ובכוח
המאמצים המרובים, רכשתי לי את לב רוב בני העדה והתלמידים
המסכנים, שהיו רגילים למכות במקלות ובעיטות מידי מלמדיהם עד
כדי איבוד החושים וחבלות ומומים בגוף. כאן מצאו עצמם כבגן עדן,
יחס ישר, אדיב, בלא הפליה בין בני עשירים לבני עניים. הפסקות
לסירוגין, המשחקים בחצר עם המורה, שמעולם איני משתמש במקל, כל
אלו מצאו חן בעיניהם. העונש הגדול ביותר לתלמידים היה שלילת
החופש בהפסקות. ובשעה שנטלתי מתלמיד את חופשתו ואת זכות המשחק
שלו ראיתי בו שהיה בוחר לקבל מאה מלקות ורק שלא להפסיד את חסדי
מורו ואהבתו.
ההורים היו טוענים שאין זה מן הנאות והמנומס, שהמורה ישחק עם
התלמידים כאחד הנערים. טענו; "מורא רבך כמורא שמיים כתוב",
ונמצא שהילדים אינם פוחדים ממני מאומה. עניתי שמטרתי שיצייתו
לי מאהבה ולא מפחד המקל, וכך היה. למרות ההערות חשו אף הורי
התלמידים בשינוי לטובה שחל בבניהם והרבה הורים מן השמרנים
נמצאו במצב בלתי נעים בהחלט כאשר בניהם מיררו את חייהם , גם הם
רוצים ללכת לבית הספר החדש.
נער פיקח, עני ויתום, בן שבע עשרה, נקרא בפי התלמידים בשם "ראש
ערל". שאלתי לסיבת הדבר והשיבוני שהנער טיפש מכדי לקרוא במשנה
או בחומש למרות שבע עשרה שנותיו. בשני שעורים פרטיים בכיתה
ראיתי שהוא מהיר תפישה יותר מן האחרים, אולם בבית רבו הקודם
היה עלוב זה ממלא תפקיד של שליח, משרת, סופג מכות, וברור שלא
יכול היה להתקדם בלימודים. לא עברו חודשים מועטים ואני העלתיו
לכיתה של לומדי תנ"ך. אכן זו הייתה סנסציה בעיר; "ראש ערל"
קורא בתנ"ך, ובשבת יקרא הפטרה לנשמת הוריו. רבים לא האמינו
לשמועה. לשביעות רצונו הגמורה של הקהל שנתאסף אותה שבת בהמוניו
בבית הכנסת קרא הנער את פרקו בהצלחה ורבו הקודם שהיה תמה על
הדבר כעל מעשה נסים היה אחד מן המלמדים הראשונים שבא ללמד בבית
הספר החדש.
יום אחד הופתעתי בראותי שקרוביו של החד מתלמידי מלאו את חצר
בית הספר ובידיהם קערות וצלחות מלאות פירות, מגדנות, ועופות
צלויים. הסבירו לי שהואיל ובנם עלה מחלקה אחת, הרי הם נותנים
כמנהג הארץ ובאו לכבד את כל התלמידים בסעודה קטנה, ולמורה מתנה
מיוחדת בידם, וגדול היה כעסם בשעה שראו שגם את חלקי אני מחלק
לתלמידים. אגב, לא מועטים הם המלמדים בין היהודים וגם בין
המוסלמים שעיקר פרנסתם על מתנות כאלו. ובשבילן הם מעלים כל
שבוע אחד מן התלמידים ממחלקה למחלקה ולאחר שקבלו את המתנות,
ומהן אף את חלקם של התלמידים, הם חוזרים ומורידים את התלמיד
למחלקתו הראשונה בטענה שהניסיון לא עלה יפה.
פעם נמשכה סקרנותי בבית הכנסת אחר אחד מתלמידיי שהיה מחזיק
בידו קומקום מלא מים ומעביר אותו אגב לחישות מתלמיד לתלמיד לפי
התור. שאלתי לפשר הדבר והוא הסביר לי בבכי שאמו חולה קשה ולכם
משקים אותה "מי תפילה" לרפואה. משיצאתי מבית הכנסת ראיתי את
אביו של התלמיד, איש בא בימים, מניח על יד פתח ביתו לבנה
משורטטת קווים בפחם שחור, ובכל ריבוע וריבוע מונח לחם צמוק,
בצל, בוטנים ומטבע בת פרוטה. דברים אלו נוהגים לערוך לפעמים
קרובות על יד הפתח בשעת מחלת פתאום של מישהו, שהרי מן הסתם פגע
בו "אחד מההם" ובמנחה כזאת מכפרים את פני השד הזועף ובטוחים הם
למפרע שכל מי שייקח את המטבע מייד תעבור המחלה מהחולה אליו.
כדי לבטל אמונה תפלה זו הייתי נוהג לאסוף במשך כל החודש את כל
המטבעות שבכל הפתחים, לקנות בהן פירות ולאכול את הפירות
לפניהם. לתימהונם הגדול לא פצפצוני השדים ולא אונה לי רע. ברם
לעקירתה של אמונת הבל זו לא הועלתי. לתימהוני הגדול עבר קול
בשכונה שלשדים אין שליטה עלי, הואיל ואני מארץ ישראל הקדושה.
בית המרחץ בהראט הוא "חם" כל כך בחורף העז והקשה של אפגניסטן
עד שכל אחד מביא אתו מביתו כד של מים חמים להתרחץ בהם. ולא
מעטים הנופלים קרבן לדלקת הריאות, יש היוצאים בשלום לאחר מחלה
ממושכת, אבל סיבתה של המחלה בעיניהם אינה הצטננות, חס וחלילה,
אלא שוב שדים ... בטוחים הם שהחולה שפך בשגיה מים קרים על איזה
שד או בן שדים, והאם בכעסה נוקמת ופוגעת בו. ואין תרופה אלא
להביא בלילה שולחן מלא מעדנים לבית המרחץ, מנחה לאם הזועפת.
למחרתו בודקים אם חסר דבר מה (לפעמים הבלן המוסלמי מנצל את
ההזדמנות) ואם חסר סימן שנרצה השד מן המתנה והחולה יקום מחליו
בכוח אמונתו הגדולה. ברם, אם במקרה חשש גם הבלן לשלוח ידו
במעדנים מפחד השדים נוקטים אמצעי אחרון ופונים לאשמדאי שר
השדים בהשבעות ובלחשים ...
לפי המסורת המקומית נחלקים השדים לארבע כיתות; שד טמא, שד
טהור, שד יהודי ושד מושלמי . השדים הטמאים משכנם; בחרבות,
מרחצאות ובתי קברות, ומפני כך משתדלים שלא להימצא במקומות אלה
ביחידות ובפרט בלילה. השדים היהודים הטהורים משכנם בבתי כנסת,
והמוסלמים בבתי מסגד, ובחשיכה לא יעז איש להיכנס יחידי במקומות
אלה בשום הון שבעולם.
נגד פגיעת שד מוסלמי משתמשים בלחשים מפסוקי קוראן באמצעותם של
שייכים. נגד פגיעת שד יהודי מלחשים מפסוקי התורה, המשנה וספר
הזהר.
-- סוף פרק שני -
-- פרק שלישי -
חולה שנפל למשכב ולא קם שבוע ימים ממשכבו למרות רפואות הבית,
מיד מבהילים את זקני העדה ואת הנבחרים שבלחשניה ומשביעיה
להעלות לו ארוכה; ואם לא הצליחו גם הללו מביאים סופרי סת"ם
לכתוב קמיעות קדושים בטהרה ובקדושה. הללו קושרים את הקמיעות
בחיל וברעדה עם ספר תהילים. לאחר טקס של קריאת מזמורים בלחש
במקהלה נישאות הידיים בבת אחת בפקודתו של הזקן שבחבורה למעלה
מעל לראש, העיניים נהפכות בחוריהן מהתפעלות דתית חזקה, והנשמה
עפה והולכת בעולם הטמירים והרזים ומשוטטת עד לפני כיסא רפאל
המלאך והלאה מזה עד לפני כסאו של הקב"ה בעצמו ובכבודו.
ובתפילתם ולחישתם הסודית בפסוק קדוש מלא רזים ומסתורין הידוע
רק ליחידי סגולה מבקשים, מתחננים, מעתירים על האלהים שישלח את
רפואתו לחולה.
משגמרו את הלחשים הם מורידים את ידיהם על זקנם הארוך, יורדים
לאט לאט מהתרוממות הנפש הגדולה וחוזרים ונכנסים לעולם
המציאותי, הגשמי והגס ...
ולפעמים לא הועילו כל התרופות והלחשים הקדושים, ומשכלו כל
הקיצים פונים לחרטומים ואשפים מושלמים שכוחם אתם להתגרות
בכוחות האפלים והטמירים.
אישה בת שלושים שנפגעה במחלת השיתוק בשעה ששלושת בניה נשרפו
חיים לעיניה, לא נתרפאה למרות התפילות והלחשים של מבחר העדה.
הבעל שמע לעצת הזקנות ה"חכמות" היודעות-כל, הלך והזמין אשף
ידוע לגרש את הרוח הרעה מאשתו. האשף הערום הושיב את החולה
עצומת עיניים בחדר אפל, מסביב לה ערך לשונות פשתן טבולים בנפט
והתחיל בעבודתו המסתורית כביכול; התיך עופרת באש ובשעת העבודה
היה רוקד, מתנודד ומשתולל, מלחש, מתפלל, ותאום - בבת אחת -
הצית את הפשתן באש, יצק את העופרת הרותחת במים והסיר את הצעיף
מעל פני החולה. מרעש העופרת ובלהות הלהבה קפצה האישה כמוכת
רעם, רצה החוצה ותתעלף. הזעזוע החזק הוצאה מקיפאון השיתוק ולאט
לאט נתרפאה.
הכישוף הועיל. בעיני העם גדל שמו של האשף מאוד מאוד, כי שרה עם
השד ויוכל. כל דברי היהודים שמעשים כאלה אסורים הם אף מן התורה
לא הועילו. הם בשלהם; הרי תודה שסוף סוף הוא הוא שריפא אותה.
פיקוח נפש דוחה שב כתוב, ונמצא שהדבר מותר ....
וכך, באמונות אלו עשו את הנוער שלהם ואת עצמם כשפנים מוגי לב.
כל ילד חולה וחלש היה רואה בדמיונו שדים ורוחות בכל מקום
ומקום. ופעם בשעה שהסברתי לתלמידיי שאין לפחוד מפני שדים
ורוחות כיוון שאינם בנמצא, נתקפתי בזעף על ידי השמרנים ככופר
בתורה ובעיקר; הרי "יזבחו לשדים לא אלוה". כתוב. ונמצא שהשדים
קיימים. כדי לבטל את השפעתם אחת ולתמיד הלכתי יחיד בבית
הקברות, היהודי והמוסלמי בלילה, נכנסתי לבית הכנסת ומדרש כשאני
יחיד ובלא אור, אכלתי את מנחת השדים בבתי המרחץ, אולם לדאבוני
גם כאן היו התוצאות הפוכות מאותן שנתכוונתי להן. בשדים הוסיפו
להאמין, ואני נעשיתי חצי קדוש בעיני החולים והזקנים שהביטו עלי
כעל איש יחיד-כוח שאין לשדים שליטה עליו.
באותו השבוע הביאו אלי קבוצה של נשים חסידות לבית הספר חולה בת
שבע עשרה שנה שכבר הספיקה ללדת ארבעה ילדים והיא מוחזקת בתור
מוכת לילית. החולה רזה כשלד ומוכת שחפת מריבוי הריון בשנותיה
הרכות, מלוכלכת ופרועת שיער, יושבת על הארץ בוכה ומתרפסת,
"אדוני, זה שלוש שנים רץ אחרי כלב שחור בעל קרניים ולא נותן לי
מנוחה לא ביום ולא בלילה. אנא הצילנו מידו פן ארד שאולה."
גערתי בה בכעס: "אין אני מרפא חולים. את, גבירתי החולה, לכי לך
הביתה, ישני במנוחה, אכלי כראוי וייטב לך. שדים נמצאים רק
בדמיונך כי אינם במציאות."
אך היא עמדה על שלה ובכייהּ בכי אישה מתחננת ומתרפסת. נצחתני
קבוצת הזקנות ולמרות רצוני לחשתי על ראשה; "שניים אוחזים
בטלית, זה אומר כולה שלי וכו'"... ופתאום רואה אני את פני
החולה והנה הם קורנים מאמונה ומהתפעלות, והחסידות העומדות
מסביבה מתאמצות להתחזק בכוח איתנים ולראות כיצד ומהיכן יצא השד
מגוף החולה, ובחדר מסביב מחנק וסירחון. סוף סוף, משנתפטרתי
מהן, ראיתי את עצמי נדכא ועצוב על המסכנות והבורות. ולהגדיש את
הסאה, נמלא ביתי בערב בקרוביה של האישה, הוריה ובעלה שבאו
להודות לי על החולה שמרגישה את עצמה בטוב.
לאחר אותו מקרה, היה עלי להשתמש בזכותי שחייל משרת ילווני
תמיד לבית ולבית הספר. לולא הגנתו בטוחני שהייתי נהפך ונשאר
לחשן מושבע ומרפא חולים כל ימי חיי ...
---------
בשלוש הערים הגדולות באפגניסטן, כאבול, קנדהאר והראט, הבנויות
כמעט בתכנית אחת, מתקבצים מימי הגשמים בבריכות פתוחות גדולות,
כ-30 מטר לאורך ולרוחב. בכל אחת משלוש הערים נמצאות מעשר עד 12
בריכות כאלה המספקות מי שתייה ומקור למלריה ולקדחת. בקיץ
שורצות בהן צפרדעים לאלפים ומהנות בערבים את התושבים בקונצרטים
משונים האהובים על האפגאנים מאוד.
תושבי הראט מתקנאים מאוד בצפרדעים שקנו לעצמן שם תפארת. לפני
ששים שנה אגר עבדול רחמן חאן, מלך אפגניסטן, צפרדעים בכדים
לבירתו כדי להנות בקולן את נתיניו הנאמנים.
המים מובאים לבתים על ידי שואבי מים בנאדות עור מלוכלכים,
מלאים מיקרובים, ורוב הילדים חולים במחלות שונות אשר בריפויין
עוסקות נשים זקנות המקרבות את יום המיתה בתרופותיהן.
מחלת האדמת והאבעבועות עושה בילדים שמות לאלפים. אמנם מרכיבים
הם אבעבועות לילדים אולם בנוסח פרימיטיבי ואכזרי מאוד. לוקחים
פצע של חולה אבעבועות ומרכיבים. וזו דרך ההרכבה; חותכים את בשר
זרועות התינוק הרך והבריא בסכין פשוטה ובחתך זה מכניסים את
הפצע הלקוח מגופו של חולה. שמים עליו צימוק וסיד והאבעבועה
המורכבת נקלטת בגוף הבריא. ששים אחוז מהילדים שזכו להרכבה זו
מתים מהרעלת דם. השאר, אותם שזוכים לצאת בשלום, נשארים בגוף
מלא צלקות של אבעבועות ולפעמים עיוורים לכל ימי חייהם.
בדרך כלל גורמים אי הניקיון ואי הזהירות של ההורים לריבוי
המחלות. הנשים מבקרות בבית רעותיהן בלוויית בניהן החולים
באדמת, והגברים היושבים צפופים בביהכנ"ס ובתי מסגד מעבירים
לבניהם מיקרובים שדבקו בהם משכניהם החולים.
ביום אחד בשנת 1929 מתו בעיר הראט המונה כחמישים אלף נפש יותר
מארבע מאות ילדים.
המושל, שהתעניין בתזכירי, הזמין עוד באותו חודש שני רופאים
מהודו להרכבת אבעבועות, חינם, בין התושבים. כיוון שהיהודים
פחדו וסירבו ללכת לרופא זר שלא מעדתם, הרכבתי אני את
האבעבועות, לפי ההוראות שקיבלתי והניסיון שרכשתי במכון פסטר
בירושלים קודם נסיעתי.
תחילה התנגדו ההורים להרכבה מודרנית זו והצטרכתי להוציא מידי
המושל חוק, המחייב את היהודים בהרכבת אבעבועות. אחד משכניי
היהודים, ששלושה מבניו מתו במחלה זו, סירב לחסן את בנו הרביעי
וגמר אומר לתתו ביד הגורל. ניצלתי את אמונו בי בהבטחה שלא
ארכיב לילד שלא ברצון ההורים ובהזדמנות, כשלא היה איש בבית,
הרכבתי את האבעבועות לקטן. המעניין הוא, שלאחר שלושה שבועות,
כשנודע הדבר להורים, לא היה גבול לשמחתם.
פרק רביעי
אמאן אללה חאן
בשעה שעלה אמאן אללה על כס המלכות, מצא את ארצו במצב של תוהו
ובוהו במובן פוליטי, כלכלי וכספי. אנרכיה גמורה בלי דין ודיין.
כל דאלים גבר שלט במרחבי אפגניסטן. מנהיגי העם ושליטיו היו
עיניהם לבצע ולהוללות. לילה לילה התפרעו בזרועות יפות תואר
מתורכיה, קווקז, פרס והודו. כל ענייני הממלכה הוזנחו והרקדניות
הערומות מלאו את הגנים וההרמונות. במנגינות חלילים ותופי הודו
ופרס הוציאו השרים את זמנם באש תאוות פרא גועשות. האופיום
והחשיש השכיחו מלב ההוללים את עמם המדוכא הכורע תחת העול הכבד
מנשוא. אדישותה של המשטרה הוסיפה על השחיתות. השודדים פרצו
וגדלו בארץ. השייכים, מנהיגיהם הרוחניים של העם עשו עצמם
קרניים באנרכיה השלטת ורדו בעמם בשלטון ללא מצרים עד שפעמים
היו גם שרים ומלכים נתונים לחסדם.
כשנרצח אביו של אמאן אללה על ידי הודי בן בנרס, סוכן צעיר
ממשלה אימפריאליסטית אשר ניסה להתנקש גם בחייו של מוסטפה קמל
פחה, תפש אמאן אללה את הגה השלטון בידיו ובכוחות עצומים של מרץ
וכוח רצון ניסה להפוך את סדרי המדינה וחייה ולעשותה ארץ
תרבותית ונאורה.
בעזרת חותנו, מחמד טרזי חאן התורכי, שהיה תלמידו המובהק של
אתתורק, נושא לפיד המרד במזרח, הוציא אמאן אללה פקודות דחופות
להבראתם של העם והארץ. בשנת 1919 הוציא תקנות מודרניות בענף
המטבעות והאוצר, שווזירי הכספים היו ממלאים את כיסיהם ממנו. את
כל הפקידים החליף בחדשים, מתקדמים, מחסידי נשיאה של תורכיה
החדישה. שלוש שנים לאחר כך הכריז על חובת צבא כללית, והזמין
קצינים למאות מתורכיה ומגרמניה לאמן את צבאו החדש. כן פתח רשת
בתי ספר בכל הארץ, הזמין מורים מהודו, תורכיה, מצריים והכריז
על חובת לימוד.
ולסוף שנה שנייה הגיע עד גולת הכותרת. אמאן אללה, הדיקטטור
הדמוקראט, נצר למשפחת מוחמד נביא האישלאם, נתן קונסטיטוציה לעם
שלא הבין את ערכה. בתוקף צו מלכות אסף נבחרים מכל הערים
והושיבם בבירתו כבאי כוח העם. עִם זה ביטל מנהגים משונים
שנשארו בירושה מתקופת האלילים, הנהיג שיטה מודרנית בענייני
מכס, סייע לתוצרת המדינה, ולבסוף עמד והכריז על חופש גמור לכל
נתיניו בלא הבדל דת וגזע.
היהודים והשיעים המוסלמים, חסידי עלי שהיו נרדפים על דתם
באפגניסטן הסונית, שאפו לרווחה. בתנופה אחת, כמוסטפה קמאל רבו,
הרחיק המלך הצעיר את השייכים, מנהיגי העם ומושליו הרוחניים
מיום בוא אפגאן בכנפי האיסלאם.
בשיכים, שלא יכלו לראות כמובן בירידה זו של כוחם והשפעתם
ולעבור עליה בשתיקה נראו סימניו של מרד עולה. אבל המלך הצעיר
ריסן אותם ביד חזקה וחנק את המרד בדם מנהיגיו. נגד דברי הרעל
של השייכים הציף את הארץ בנאומים ומנשרים ועורר את העם להשתחרר
ממנהיגיו הרוחניים שעיניהם להנאתם בלבד.
אחיי ועמי ! בני מוחמד והאשלאם! הרעים אמאן אללה באחד ממנשריו
- מלכיכם הקודמים הזניחו את הממלכה בידי השייכים בתקווה שבאי
כוח הנביא יתנו בכם את עינם לטובה; אך הביטו וראו עד אנה
הביאונו, עניים אנו בכסף וברוח, חלשים בכוח ונתונים בין שיני
הכופרים מצפון ומדרום ... השיכים רועינו שמנו ועבו על חשבונכם,
להם הכסף, החוק, השלטון והנשים היפות. אתם עובדים בפרך ואוכלים
לחם עוני וגרים במרתפים ואילו אישה אחת לעבודת בית אין לכם
(באפגניסטן גדול אחוז הגברים ובני דלת העם שאינם יכולים לקחת
נשים מפני המוהר הגדול), ואף למושלמים טובים לא עשאוכם
השייכים. "דין מוחמד בסיף" כתוב בקוראן הקדוש. ואיה גבורתכם
וכוחכם. לשועלים דמינו בעיני שכנינו, תורכיה, פרס, המתעוררות
ומתקדמות. עמי, שליט פרס והודו לשעבר, איכה ? התעורר וזקוף
ראשך בגאון. קח בידך את השלטון, כי לך הוא.
בתעמולות אספות עם גדולות הבאיש את השייכים בעיני עמו עד
לזוועה ולאפס. והשייכים חרקו שן וחיכו במסתרים ליום עברה,
לסוכני ממשלה זרה ... הללו רעד תקפם בשעה שקראו את המנשרים של
המלך לכבוש את הודו. במשך זמן קצר שונתה אפגניסטן מקצה אל קצה.
רבעים חדשים, ערים חדשות נבנו מחוץ לכל עיר. בתי ספר,
קסרקטינים, בתי חולים, מכס, דואר, דפוס וגנים ורחובות מרהיבי
עין צצו לתפארה. הנוער כבש בהתלהבותו את מפלגת הזקנים הוריהם
אוהבי הישן. אף אלו, הרבה מהם עמדו בראש הנוער והאצילו על
התנועה מתפארתם.
ימי העוני עברו חלפו, למרות המסים הכבדים נשאר גם לאיכרים במה
להחיות את נפשם ואף כסף צברו. הסוחרים עשו חייל בכוח הביטחון
הטוב במדינה, הצבא גדל מספרו ומדריכיו האירופיים זיינוהו בנשק
מודרני חדיש והדריכוהו בשיטה צבאית חדישה. הנספחים הזרים
בצירויות השונות של אירופה רגזו, אבל העם הלך ועלה ושירת דרור
וחופש רעמה בכל הארץ.
היהודים שיצאו פתאום לשוויון זכויות התקדמו בצעדי און ובפרט
שאמאן אללה הביט עליהם באהדה ודרש טובתם בכל עת. היהודי מוסה
גול העשיר היה הראשון שאסף תרומות בין אחיו והגיש למלך אווירון
במתנה. למרות התנגדותם והתמרמרותם של רבנים אחדים שבקרו את
המצב הקודם, שכן חינוך והשכלה עשויים להרחיק את לב הנוער מעל
תורתו ועמו, חנן המלך גם אותם ופטרם מחובת הצבא ואף מלימוד
החובה הממשלתי לבניהם. ולא עוד שהניח בידם את הנהלת ענייניהם.
ואם אמנם מסר בידי איברהים חאן, מושל הראט, ייפוי כוח מלא
לעשות בבתי הספר כרצוני ואף להשתמש בכוח כפייה בשעת הצורך, לא
שכח לומר לי את כוונתו של המלך הטובה ליהודים ובעצותיו הטובות
הצילני לא פעם ממצבים קשים בהנהלת ענייני היהודים.
הצעירים היהודים שחזרו מערי אירופה ורוסיה ראו כמה גדולה
הבערות בקרב עדתם ובאו אף בדרישה מלאה להכניס שינויים יסודיים
ברשת החינוך, לסגור בבת אחת את כל שאר בתי"ס וכן להביא קצין
צבאי ללמד את התלמידים התעמלות. את הבקשה האחרונה מלאתי בעצמי
לשביעות רצונם הגמורה של התלמידים ולמורת רוחם של ההורים שבאו
למחרתו בתלונה; מה העבודה הזאת ? הרוצה כבודו לעשות מבנינו
מוקיונים או רקדנים ? מה התנועות ידיים למעלה, למטה, לצדדים ?
רוצים אנו קול יעקב ולא ידי עשיו. וכל הסברותיי שההתעמלות יפה
לבריאות ושאף בירושלים עיר הקודש עוסקים בהתעמלות לא הועילו.
התלמידים - טוענים הם - הזניחו את תלמודיהם מפני תרגילי הצבא
ובשבתות הם עוסקים בתמרונים ובתרגילי התעמלות, מחללים את השבת
ועוברים על ל"ט מלאכות האסורות מן התורה. ובייחוד המלמדים הללו
מצאו להם מקום לגבות את חובם והחלו רוגנים במחנה נגד חילול שבת
והזנחת התורה שפשו במחנה הנוער בהשפעתו של המורה מגולח הזקן
העובר על בל תשחית, וכדי לשכך את זעפם ולהשכין שלום בישראל
התחלתי מגלח את זקני במכונה במקום תער, מה שעורר את צחוקו המלא
של המושל, ובמשתה אחד התלוצץ על המורה ה"עובר" ממפלגת
המתקדמים למפלגת השמרנים.
ברם, לא הונח לי. הצעירים המתקדמים מצד אחד והשמרנים מצד שני
הכוני בלשון. הראשונים על שאינני ממלא את תפקידי כראוי
והאחרונים להיפך, טוענים שכבר הפכתי את התלמידים מכבשות תמות
לשדים ארורים. המושל פטר מלפניו גם את אלו וגם את אלו באמרו
שאין זה מעניינם, והמורה רשאי ורשות מלאה לעשות כטוב בעיניו,
אבל האינטריגות השפלות והאוויליות הללו הדאיבו את ליבי.
המושל הטוב ביקש לעודדני בעצות, דברים, ובבירור הדעת. "דע לך,"
היה אומר לי, "כמוני עובד אתה לטובת אחיך, והרי עם קשה עורף
אתם, כך כתוב בתורה, לא כן ? אין דבר, אל תתעצב, גם בני עמי
מכים איש את רעהו בלשון ובסתר, לא אשמתם היא אלא אשמת הבערות.
ובפרט שאתה מתבודד יותר מדי שם בגטו, מן היום והלאה תבוא אלי
בכל יום רביעי ושישי ונצא לצוד ולשוח." לדאבוני לא יכולתי לקבל
את הצעתו במלואה, ואף הוא הודה שהצדק אתי. האלהים יודע מה היו
היהודים חושבים אילו הייתי נמצא יום שלם עם המושלמים. ודאי היו
חושדים בי במאכלי טרף וחזיר ... ובמצב אווילי זה הוכרחתי אפוא
לשבת ישיבת קבע בין אנשים מן "הימים ההם". בלילות החורף
הארוכים הייתי אתם בשעורי הקודש והרש"י, בלילה פעמים קראתי
לפניהם שעורים בהיסטוריה עברית מאחרי הרבן הראשון, מה שמשך את
לבם ונתן לי סיפוק רוחני ונפשי. וביום המשכתי בעבודתי בין
תלמידי המלוכלכים עד לזוועה. מובן שלא במעט נהניתי מנשפי
היהודים. כמעט בכל אחד משבעת ימי השבוע. משתה חתונה, או ברית,
הנחת תפילין, חג לצמיחת שיניים לילד, גזיזת שיער, לידה,
קידושים, אירוסים וכיוצא בזה.
ברכת הקידושין וטקס החתונה ערוכים כך שבשעת שבעת הברכות לא
יימצא אף צל של אדם זר בחדר של החתן והכלה. הקהל עומד מבחוץ,
שומע את הרב המברך על סף הדלת ויוצא ידי חובתו בשמיעה, מחמת
הפחד. כך חוששים הם שמא יימצא שונא שיכשף את החתן בשעת הטקס
והחתן האומלל לא יוכל לצאת ידי חובת בעל כלפי אשתו, ובפרט
שמעשה הכישוף פשוט ביותר וכל אחד יכול לעשותו. אם רק ילחש שונא
קללות בשעת הברכות ובשעת מעשה יקשור קשרים בחוט יבוצע זממו.
ולא מעטים היו החתנים שקללו את חייהם משהגיעו לידי כך,
והתוצאות חמורות. איני יודע אם בא הדבר בכוח האמונה או מתוך
חולשה, אבל גדול הוא הפחד ומקפידים להרחיק מן הטקס כל זה שאינו
מן המשפחה. אותי לא הפלו לטובה חוץ מפעם אחת.
החתן אמנם יכול לשוב לאיתנו אם יפתחו הקשרים, רבני העדה נידו
והחרימו את עושי העוולה, ואף כל פי כן היה קול יוצא מזמן לזמן
חתן פלוני בן פלוני כושף, ודי ביזיון וקצף בכל המשפחה.
והכלה מקושטת לתפארת, תאווה לעיניים, ואין קישוטיה נופלים
מקישוטיהן של כלות אפריקה ומדגסקר. בערב החתונה נתלשות שערות
הקודקוד שלה אחת אחת בידי המיילדת ובידי קרוביה בשיעור של שתי
אצבעות מעל למצח ומדביקים בדבק את קשקשי כסף וזהב לכל שבעת ימי
המשתה. ואם גדולים מכאוביה של הכלה ואם המצח צבה והקדקוד מתנפח
אין בכך כלום, שהרי קישוט זה הוא הנותן לה חן בעיני בעלה
ומחבבה עליו והיא מקבלת אפוא את הייסורין באהבה.
הצמות קלועות רצועות רצועות כנחשים קטנים מרוחות בשמן מור
ודבוקות בדבק של עצי אפרסקים המקשה אותן כקרניים. במשך כל זמן
המשתה משעה שש בערב עד שעה שתים עשרה יושבת הכלה שלובת ידיים
ומקופלת רגליים ועיניה עצומות, לא תאכל ולא תשתה, לא תניד
עפעף, פן תאמרנה הנשים האורחות חצופה היא הכלה חס ושלום. ורק
בשעה שהקהל מתחיל להתפזר מעבירים את הכלה מעל למדורת אש גדולה,
לשרוף מאחוריה את הקשרים עם בית הוריה ולהידבק בבעלה כל ימי
חייה.
הקהל בכל המשתאות יושב בנימוס ומעביר את זמנו בעדינות. איש לא
ירים את קולו מחברו, דברי חכמים בנחת נשמעים, ובני הראט כולם
חכמים ונבונים.
הם יושבים מקטנם ועד גדולם כשהם שותים יי"ש ביד רחבה (יי"ש
אפגניסטן מן המשובחים הוא בכל המזרח, 90 מעלות אלכוהול),
ונהנים משירי הבחורים או הזקנים. זה פותח וזה גומר והשלישי
ממשיך בשירי הלל לחתן ולמשפחתו.
כדי י"ש שלמים מתרוקנים במשתאות, ואף פעם לא ראיתי איש משתכר
ומתהולל. השתייה במקרים אלו חובה, וכן תרופה בדוקה לכל מיני
מחלות - למלריה, לקדחת, לכאב בטן, כאב שיניים, לכל מכל כל,
ואסור לסרב, חייבים לשתות לכבוד החתן, לכבוד הכלה, ההורים,
והרבנים, ואחר כך לכבוד שלושת האבות ושבעת הנביאים ועוד ידם
נטויה, וערב אחד כמעט הלכתי לעולם האלכוהול מכאבים נוראים של
משקה-חיים זה.
לנגן בכלי מלאכה בזויה ושפלה היא בעיני היהודים ולפיכך הם
שוכרים לעצמם מנגנים מושלמים להנות את הקרואים בקולם ונגינתם.
המנגינות האפגניות פרימיטיביות הן חד גוניות, חיקוי בלתי מוצלח
למנגינות הודו ופרס, ורובם של כלי הזמר הם מבני פרס הפורטים על
כינור ונבל, "מחיים מתים" במנגינותיהם העליזות, מלאות החיים,
ו"ממיתים" את החיים בשירי התוגה השקטים, המלטפים והמיישנים.
אצל המושלמים באסיה אסור כידוע לגברים להיכנס להרמון וכמעט בכל
בית חדר הנשים לחוד וחדר הגברים לחוד. היהודים במדינות אלו לא
יצאו מכלל השפעה זו. הרבה פעמים כשהוזמנתי בשבתות ובחגים
לבתים יהודים מצאתי את הנשים יושבות בפינת הבית ופניהן הרעולות
מופנות אל הקיר. וכדי שלא להשבית את שמחת שבתם הייתי מסרב
להיענות להזמנותיהם. נענה הייתי רק בתנאי מפורש שאחשב בביתם
כאחד מבני הבית, כלומר שהנשים לא תשבנה כמנודות מחוץ למחנה.
המתקדמים שמחו על כך והסכימו ברצון ומעט מעט נעשה דבר זה מקובל
והחומרות וההבדלות על הנשים הוקלו. ובכל זאת אף פעם לא הניחו
בבית בלא השגחת הזקנות בנות התשעים, העוורות למחצה, החוששות
להשאיר את נכדותיהן בנות התשע ועשר בחברת גבר זר בלבד ....
אם קרה ורציתי דבר מה היו מוסרות לי הנשים או הבנות את הכוס או
דבר מה אחר ביד עטופה ובפנים רעולים. פעם בשעה שנועזתי לשאול
שיראוני את הכלה המקושטת שהרבו כל כך הרבה לספר עליה כשהיא
יושבת בחברת רעותיה, כמעט גרשוני הזקנות מפתח הבית בשערורייה
גדולה, ורק הודות ליהודי אחד שעשה הרבה שנים ברוסיה זכיתי
לראות כלה בחברת רעותיה, את בתו.
אמאן אללה בשעה שחזר מאירופה שלח כמאתיים בנות יפות ממשפחת
המלוכה וממשפחות השרים לתורכיה ואף למרות רצונן כדי שתתחנכנה
שם למורות ותחזורנה לארץ לפתח את החינוך בין הנשים בארצו.
בנות אלו שאחדות מהן חזרו מייד משום שלא יכלו להסתגל לאקלים
תורכיה חוללו נפלאות למרות הזמן המצער שהיו בחו"ל; בקנאותן
הגדולה בקשו לשרש מעמן את האמונות הטפלות ואחדות מהן הרחיקו
ללכת עד שההורים היו מוכרחים לאחוז ב"אמצעים חינוכיים יסודיים"
במשפחה פן תצאנה לתרבות רעה. ודוגמות אחרות מבנות אלה הכריחו
את השרים ושאר משפחת המלכות לבקש מן המלך שימהר להחזיר את כל
המורות מתורכיה קודם שנשחתו לגמרי מן ההתקדמות והציביליזציה של
אירופה.
בייחוד גדלה התרעומת בין הזקנים ואחדים מהם הזכירו למלך את
הנשים בסין שפעם משלו בארצן והכניעו לרגלן את כל הגברים, וטענו
לפני אמאן אללה שיישמע לעצתם וימהר להחזירן, כי טוב להם המוות
מאשר להיות נתונים לממשלת נשים, שכן ודאי תלמדנה הבנות שם
בתורכיה החדישה את כל התורות החדשות ובבואן לארץ תהפוכנה את
המדינה כל סדריה על פיה..
תם פרק רביעי
-- פרק ד'
אמאן אללה [המשך]
[הירדן גיליון 244 26.2.35 ]
מטעמים פוליטיים הידועים לו לעצמו נטה אמאן אללה חאן ממסורת
סבו עבדול רחמאן חאן - שעלה למלוכה בשנת 1881 בעזרתה של אנגליה
- ושמר אמונים ויחסים טובים עם שכנתו אנגליה המושלת בדרום
ארצו. הנכד הגה אהדה לממשלת רוסיה שכנתו מצפון, שמתוך כוונותיה
המדיניות הביטה כאוהדת על ההתקדמות באפגניסטן.
אמנם ידועות היו לאמאן אללה תוצאות פעולתו של הצבא הבריטי
בכאבול בשנת 1878 בשעה שנקמו ביד חזקה את נקמת הדם של הציר
הבריטי הנרצח; ואף על פי כן משראה את הצלחתו של מוסטפה קמל פחה
ניסה גם הוא את מזלו להפיק תועלת מצרופים פוליטיים שונים על
חשבונה של רוסיה הקרובה להודו (שהייתה מתמידה ללחוש הבטחות
באוזניו) ולנצל בזה כביכול את החששות של אנגליה לטובת ארצו,
כמו שעשה שכנו ריזה שח, מלך פרס.....
פוליטיקה זו באמת קרבה את רוסיה להודו הסמוכה ולאנגליה לא נעמה
ביותר שכנותו של הדוב הרוסי עוד מן המאה התשע עשרה, ובשנת
1928, בשעה שביקר אמאן אללה בבירות אירופה נשארה ארצו בידי
עוזרים שונים והללו מכרו את ארצם לאויב בכסף תועפות. בהיוודע
הדבר למלך, בשעה שהיה שוהה בלונדון לצורך משא ומתן פוליטי,
סיים את עסקיו המדיניים במהירות ומיהר לחזור לארצו דרך בירות
רוסיה, תורכיה ופרס. בתנופת יד עזה ונוקמת השקיט את המרד
בתריסר ראשים. אך באורח פלא מסתורי נפוצו מייד שמועות מוזרות
ורבות ורעות בכל מרחבי הודו, פרס, אפגניסטן והעולם המוסלמי:
אמאן אללה מלך אפגניסטן נגאל בפת-בגם ויינם של הנוצרים הכופרים
באירופה אוכלי בשר חזיר ועכבר, ואשתו המלכה רקדה בחצר המלכות
בלונדון גלוית פנים וחבוקה בזרועות זרים וכופרים. ... והשמועות
שנתאמתו הלהיבו את דמיונם של האפגאנים שראו בדמיון את מלכתם
גלוית פנים וחשופת חזה, בזרועות זרים רוקדת ...
אמאן אללה שחזר מאירופה מלא רשמים חדשים היה שקוע ראשו ורובו
בתיקונים יסודיים חדשים להבראת עמו. הוא חוקק חוקים, ואחד
מחוקים אלו שהיו בעוכריו הייתה פקודה להסיר את הצעיף מעל פני
הנשים, להחליף את המצנפת הדתית בכובע רגיל - שני מיני עטיפה
שהיו דבר שבקדושה בעיני העם הקנאי השמרני והפרימיטיבי.
העם המורעל והמשוסה בכוח השמועות על מעשי מלכו בחצרותיהם של
מלכי אירופה התנגד והתמרמר בליבו על חילול הקודש, ועל התערבותו
של המלך בעניינים פרטיים. השיכים הנרגנים והמשסים במחתרת
התפללו ליום נקם כי יבוא. חסרה הייתה רק ה"יד המסתורית"
המסייעת בחשאי ומתגלית בפומבי. ובשעת כושר אחת בהזדמנות מוצלחת
הופיע "בגה סקאו" המורד.
בגה סקאו, "בן שואב המים", חונך וגודל מקטנותו בחצר המלכות
והיה חבר שעשועים וצייד לאמאן אללה קודם שעלה על כיסא המלוכה.
בגה סקאו זה עבר פעם על נימוסי החצר המקובלים ונדון בפקודת
אמאן אללה שחזר מאירופה למלקות בפומבי בפני העם והשרים רואי
פני המלך. ארץ זו, כל גבר מגן בה על כבודו בחייו, ובפרט בגה
סקאו, בן עבדים שעלה לגדולה, נפגע בכבודו עד מעמקי הנשמה,
ומרוב חרפה ברח להרים. חסרונו לא הורגש לגמרי. אף מעשי העוולה
והפשע שלו הרחיקו מעליו את חבריו וכאילו נשכח מן החיים.
והנה, לאדם זה העזוב והמבודד, שנמלט להרים והתחבא מקלונו,
נמצאו "ידידים" שליבו בליבו את אש הנקמה במלך שפגע בכבודו.
ובכוחם של ידידים אלמונים אלו נהפך בגה סקאו הגרוע והמלא פשעים
לאיש דתי "שומר הגחלת" נגד אמאן אללה הכופר ההורס את האיסלאם
ובמשך חדשים מעטים נתלקטו מסביבו כל נקלה ופושע, כל אלו שגורשו
על ידי אמאן אללה משירות המדינה.
אמאן אללה, שהביט על כל אלו כעל משחק שובבות של עבד שסרח, שלח
לקרוא את בגה סקאו בחזרה, אבל ידידיו של זה הזהירו אותו: פח
טומן לו המלך. ושנאתו למלך גברה שבעתיים.
פלוגות צבא אחדות שנשלחו לקראתו נפלו לתימהון המלך למחנה האויב
שהציע להם משכורת משולשת, והתעמולה נגד אמאן אללה הכופר
המודרני נתפשטה בכל הארץ ובהצלחה מרובה כל כך עד שאי אפשר היה
שלא להסכים לדברי המלך שאמר בפרהסיה: יד מדינה זרה ומנוסה בדבר
הזה.
כאשר העיר דודו, איברהים חאן, את אוזנו של המלך הצעיר שהנה
הרחיק ללכת יותר על המידה בתיקונים להתקדמותו של העם, השיב
המלך: "דומני שסברה זו, שכל התקדמות נמהרת באסיה גוררת אחריה
מהומות ריאקציוניות היא סברה אימפריאליסטית טהורה, שבעלי
האימפריות הפיצו אותה בעולם לטובת עצמם. כי לצורך השאיפות
הפוליטיות והכלכליות שלהם הם בוחרים שאנשי המזרח יהיו בורים
ויישארו במצב פרימיטיבי, שאם לא כן לא יהא שום ממש באינטרסים
שלהם באסיה. חוץ מזה מפיצים שליטי הודו בעמם שמועות שווא
שבבירתו יושב לו ה"דוב" ומפתה את עמי בהבטחות עזרה בכסף ובזהב
להסתער על הודו ולכבשה. שטויות. מטרתי היא לעורר את עמי
מתרדמתו. ועד שנתעורר ונעשה עם בריא, תצעד הודו בצעדים קדימה
ותדע להשתחרר בכוח עצמה ולא בעזרת זרים. אין אנו רוצים אלא שלא
יפריעו אותנו בעבודתנו, שלא יכרו לנו מחתרת ולא ישסו."
כדי להשתיק את הארץ ולבלום את המרד בראשיתו שלח אמאן אללה את
מבחר צבאותיו נגד צבאו הקטן של בגה סגאו החונה בגבולות הודו.
אבל ראו זה פלא. במשך חמישה חודשים לא יכלו הצבאות המאומנים
והחמושים בנשק מודרני לערער את המחנה של בגה סקאו, הלוחם
כמצביא בעל ניסיון גדול וצבאותיו חמושים בנשק פעיל יותר ומשובח
יותר מנשקו של צבא המדינה.
צרותיו של המלך גברו יותר בראותו שלא מעטים הם השבטים מסביב
הנופלים יום יום למחנהו של בגה סקאו בכוח הכסף והנשק הניתן להם
בשפע וביחד רחבה כגמול לעזרתם. במשך מלחמה של חמישה חדשי החורף
הקשים של שנת 1929 נשמדו דיוויזיות שלמות של צבא משני הצדדים,
ובעזרת סוכניו של בגה סקאו הטילו שבטים שלמים מצפון הארץ מצור
על הבירה ונתקו אותה מן הכפרים סביב. נוסף לפגע המלחמה נוסף גם
אפוא הרעב שפרץ בעיר הבירה ועם הרעב נתרבו הפשעים.
אמאן אללה הצעיר, העז וקשה העורף, אפשר שהיה מצליח לדכא את
המרד לולא נתייאש פתאום מעמו ההפכפך, הנמכר בכסף אף לאויביו.
ופעם, בשעה שראה חלק מן הצבא והעם נרגנים בהשפעת הממון של
מסיתי הסתר אמר: "עד מתי נילחם באחינו המושלמים ונשפוך את דמם
לריק ?" . רגז ליבו בקרבו ובעצם היום ההוא קרא עצרת במחנהו
ונאם:
"בני ואחיי המאמינים! תמימים אתם מלהבין את הנעשה בארצנו על
ידי אויבינו הזרים הכופרים ולפיכך אין אתם אחראים על מעשיכם.
אומנם לא בכם האשמה אלא במנהיגיכם הרוחניים העומדים בקשר יחד
עם האויב הזר המניע אתכם לעשות את מעשיכם לטובת ענייניו הוא
... שמעתי את תלונת השייכים המתלוננים מגרונכם על חוק ביטולו
של צעיף הנשים. הן תודו שמלככם הוא אפגאני בדיוק כמוכם ואף
עולה עליכם בהיותו נצר מזרע הנביא, ובוודאי יודע הוא עד כמה
יתביישו עמיתיו ונתיניו להרשות לנשותיהם להראות לזרים בגילוי
פנים. אבל אם בא מלככם זה ולטובת החוק והקדמה הוא מסיר את צעיף
אשתו המלכה ונסיכות אחיותיו, דבר שלא אירע כמותו מיום היווסדה
של המדינה, הלא תסכימו שלא לרעתכם נעשה הדבר. ראשון באתי
והקרבתי את כבוד אשתי המלכה ואחיותיי הנסיכות על כבוד נשיכם
אתם, שלא תתביישנה ברבים.
"שנית, האישה הרעולה חופשייה היא להרבות פשעים כרצונה, בלא
שיוכל הבעל לדעת על הדבר, כי בצאתה מביתה ללכת לבית אהובה לא
יכירנה איש, והיא תמחה פיה ותאמר 'לא פעלתי אוון', ולהיפך -
אישה גלוית פנים נמצאת לעיני הרואים ושוב לא תוכל לרמות את
בעלה כמקובל ...
"רוטנים אתם על חוק עבודת הצבא; לטובתכם היה הדבר ולטובת
המדינה. צבא העובד את מולדתו לא בעד כסף אלא מחובתו הלאומית לא
יבגוד בה מעולם בעד כסף ... וישרת אותה עד טיפת דמו האחרונה.
וצבא כזה כבוד הוא לנו ולא נהא לחרפה בעיני עמים זרים שאת
צבאותינו יקנו בכסף.
אתם הרוכלים ברחובות לפנים, וכיום סוחרים הפכתם למעמד בריא
ואיתן, ואת טוב הארץ תסחרו, הודות למצב הביטחון במדינה.
האיכרים רעבי הלחם צברו בר ומזון ובתים להם בשדה. התלמידים
והנוער התקדמו ויפתחו את עיניהם וכל אלו בזמן קצר.
עכשיו רואה אני אתכם רוטנים ונרגנים. חלק מכם מכר את ארצו ועבר
לאויב, ולחרפתי הגדולה מתבייש אני כי בתקופתי היה הדבר. חלק
שני מכם חכם והתקדם, ושוב אין אתם זקוקים כפי הנראה לי
ולעזרתי."
ואחר הפסקה קצרה של מלחמת נפש קשה המשיך המלך הצעיר את דבריו:
"נתיניי ואחיי הנאמנים! דעו לכם שלפני כולכם, כל הנאספים כאן
היום, מחליט אני לוותר על כיסא המלכות ואני מוסר אותו לאחי,
ענית אללה חאן, ומקווה אני שתחת קורתו תיפסק מלחמת האחים העושה
בנו שמות והארץ תלך ותתקדם מחיל אל חיל.
-- פרק ה' -
[גיליון 247 1.3.1935]
קהל השומעים, השרים ואנשי הצבא, עמדו נדהמים כמוכי רעם. מששבה
רוחם התנפלו אפיים ארצה, מתחננים ובוכים: עד שערי מוות ילכו
אחריו, ובלבד שיחזור בו מהודעתו. ברם, אמאן אללה הדמוקראט,
שנמאסה עליו הדיקטטורה, והיה נאלץ לשמש תליין וגרדום מורדים כל
שנות שלטונו, בחל במלכות ועוד באותו יום עזב את עיר הבירה ויצא
לעיר קאנדהאר אל שבטיו הנאמנים לשבת ביניהם כאחד העם .
לבנה סקאו נודעו הדברים בשעתם ומייד עלה בראש צבאו על עיר
הבירה, בפלוגות שייחים ענובי מצנפות והולכי רגל ואוחזי קוראן
ביד כבשו את העיר כמעט באפס יד לאחר מלחמה של שלושה ימים בגדוד
הנאמן לאמאן אללה שבחר למות על שדה הקרב מאשר להכתים את דגלו
בבגד.
כל הנתינים והצירים הזרים יצאו את העיר באווירונים בריטיים
להודו. הציר הבריטי היה האחרון בצירים שעזב את עיר הבירה
ובצאתו לקח אתו את דגל המלוכה מעל בית הצירות . בעיר כאבול
השתוללה המהפכה ומלאך המוות שלט יחידי במלוא גבורתו.
כמעט כל המתקדמים וכל אוהביו של אמאן אללה הוכרעו לטבח. ענית
אללה, "המלך לשלושה ימים", נמלט על נפשו לקנדהאר לחסות בצל
אחיו ושתי אחיותיו של המלך, שלא הספיקו להימלט בעוד מועד, עמדו
על נפשן כלביאות, ארבעים חללים הפילו מצבאו של בגה סקאו שבא
לקחתן שבי - ולבסוף שלחו יד בנפשן. לא עלה בידי המורד המנצח
לחלל את כבוד משפחת המלוכה ...
תושבי שאר הערים בארץ שוסו על ידי השייחים והכריעו לטבח את
מפלגת המתקדמים, שלושים אלף שיעים מסכנים תושבי עיר פארה נשמדו
ביום אחד ודמם זרם לנחל (בשטף רחב). בתי ראינוע, "מעשי השטן",
מכוניות הנעות בלא סוסים אלא בכוח השטן ובתי הספר החדשים נהרסו
ונמחו מעל פני האדמה לבל יישאר זכר לשטן ולאמאן אללה המקולל,
שליחו.
רק בהראט, העיר הצפונית, ובאפגניסטן הרחוקה מן הבירה שמונה
מאות קילומטרים ויותר, שלט הסדר כרגיל. הידיעות על המתהווה
במדינה לא הספיקו להגיע לכאן. הנסיך הגדול, איברהים חאן, דוד
המלך, המושל בהראט שידע על כל הנעשה בבירה באמצעות הרדיו
מטשקנט הרוסית, שלט בעיר במלוא כוח המאמצים ובינתיים שלח
פלוגות צבא מדי שבוע לעזרת המלך בן אחיו.
אנשי הצבא שהיו רואים את חבריהם נשלחים שבוע בשבוע לדרום ארץ,
ואת אנשי העם מגויסים, דרשו ביאורים וסירבו להישמע. והשמועות
עשו להן כנפיים בין הסוכנים והגדילו את המבוכה בין השרים.
איברהים חאן הנאמן לעצמו ולדעותיו החזיר את חוקי העונשים
שביטלם אמאן אללה, מתוך תקווה שביד נוקמת וקשה יצליח להחזיק
ברסן השלטון. ארץ ענייה זו תושביה כולם מעריכים ביותר את ה"שלי
שלי ושלך שלך",. חוץ משודדים העוסקים בשוד לא לצורך פרנסה בלבד
אלא גם בתורת אבנטיורה וספורט משעשע. להקות אלה תלויות ברובן
בקפריסות של מנהלן ומנהיגן, השודד דוקא עשירים, ופעמים הוא
מחלק את הכסף הנשדד לעניים. והאדונים העשירים, מתוך שקצרה ידם
לנקום בשודדים אבירים אלה, שפכו את זעמם על גנבי העיר וחוקקו
חוקים ששערות אנוש תסמרנה לשמעם.
והמושל שביקש להטיל את מרותו על תושבי העיר, כיוון שראה שגנבים
ונרגנים הרימו ראש בזמן האחרון, עבד והחזיר לתוקף את העונשים
המבוטלים הללו.
פעם הלכתי אחר פלוגת שוטרים מזוינים, שהכריזו על הפושע הכבול
בשלשלאות והמובל לשער המשפט. "להווי ידוע לכם האזרחים - "
הכריז הכרוז ההולך לפני התהלוכה בראש חוצות - "אסיר זה מובל
למשפט על ששלח ידו ברכוש לא לו, ושם יקצצו את ידיו ורגליו כחוק
הדת. נתינים, פקחו עין וזכרו את העונש עת יעמוד השטן להטותכם
מדרך הטובה."
אחר האסיר והשוטרים נתקהל קהל גדול, רובו מתלמידי בתי ספר
וילדי רחוב, שלאחר הפסקה של ארבע שנים ארוכות ניתנו להם הזכות
והעונג לבדח את שעתם ולראות בעונשים. ואף אני הייתי בקהל הגדול
לראות במחזה מימי הביניים.
בכיכר הרחב מול שער המשפט הושיבו את הנידון על גבי האדמה, ושני
שוטרים החזיקו בזרועו וכרכוה בחבלים מעל למרפק עד שהפכה כולה
שחור-כחול. וכך נהגו גם בפרק היד לעצור בעד מרוץ הדם ולהקהות
את הכאב. בכוח הקיפאון, שהיד נקפאת מן הלחץ החזק בזרוע.
בינתיים עמד קצב אחר (קצב פשוט הנלקח לפעמים בכוח שלא ברצונו
להוצאת פסק הדין) והשחיז את סכינו לפני הנידון בשלוות נפש
גמורה. ומצד שני שפתו שנית שוטרים אחרים סיר על גבי אש והרתיחו
בו שמן. וכשהיה הכול מוכן אחז הקצב בכף היד ובשתי תנופות קטעה.
היתר תפשו בזרוע השותתת דם וטבלוה בשמן הרותח להפסיק את זרם
הדם. ריח בשר צלוי, בשר דם אדם, בשר אדם צעיר שנתפש בכישלונו
שנטל כיכר לחם מבית אדונו עלה באוויר. הקהל, הנוער, השוטרים,
באי כוח החוק, כולם עמדו וכמעט נהנו מייסורי הצעיר המתפתל
במכאוביו. ובלא לחבוש את היד הקטועה, הצלויה, המטוגנת, החזיקו
ברגל שמאלו של הנידון ועשו בה מה שעשו בזרוע הקטועה וצלוה גם
היא בשמן. ועל הפצעים זרו סיד וכְּרָכוּם במצנפתו המלוכלכת של
הנידון. אחר ה"עבודה" מתפזר ההמון איש לביתו. המסכן, אם אין לו
קרוב וגואל, נשאר בכיכר עזוב לנפשו ולרחמי העוברים וחסדיהם.
ודמי השמן, עצי ההסקה ושכר טרחת הקצב נפרעים למפרע על חשבונו
של הפושע אם יש כסף בכיסו ....
אחרי חודש אחד הורגלתי במחזות אלה שהדריכו את מנוחתי בלילות .
לא לחינם קשי לב ואכזריים הם האפגאנים. מילדותם נקשה ליבם,
ניטל מהם הפחד מפני כאבי הייסורים הבאים עם העונשים האכזריים.
גדמים וקטועי רגליים אלה נהפכים אחר שנים לשודדים ולמפלצות
המפילים את פחדם על המשטרה והצבא, וקשה היא נקמתם במשטרה
ובחוק, עד שגדוד צבא שלם נדרש לפעמים כדי להשמיד להקה קטנה אחת
הנהוגה ביד בעל מום נקמני ומר נפש ומי שנופל בידי החוק, ולא
מעטים הם הנופלים, נידון בכל חומר הדין, אם בדקירות רומח
איטיות בידי חיילים קשי-לב המשתדלים להרבות את מכאוביו, או
עושים לו "חריקירי" ותולים אותו חי ברגלו בלב השוק והוא מפרפר
שעות שלמות לשמחתם של הסקרנים היושבים למטה ועוסקים בהתערבויות
ובהמראות אם נפש קשה לו לשודד זה ומתי תצא רוחו, אם לפני עלות
השמש או אחר בואה.
וכדי שלא יהיו העונשים חדגוניים, משתדלים השופטים בחכמתם
הגדולה להמציא משפטים בל ידעום, שיעשו רושם בל יימחה על
התושבים. פעם קשרו איש ערום חי בזנב גמל וסחבוהו בבטן רטושה על
פני קוצים וברקנים. פעם אחרת קשרו את ברכיו של מורד אחר ביתדות
באדמה והעיפו אותו מאחוריו בתותח, בתותח ממש מלא חצץ וברזל
וחסל... החלק הנשאר לפליטה היו הרגליים הקשורות היטב ביתדות,
השאר עף באוויר וניתך ארצה, פירורי בשר צלוי.
לפי החוק אם אין עדים לא יומת הנדון. וכיוון שהשודדים זריזים
הם וחרוצים ואינם נוהגים להשאיר עד בחיים נאלצת המשטרה להכריחם
להודות במו פיהם על מעשיהם. פושטים אותם עירום עד למותניים,
ארבעה חיילים אוחזים בידיהם ורגליהם באוויר ושניים אחרים
מצליפים עליו בשוטי ברזל, אחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת
ועשרים, מאה, מאתיים. השוטרים שיגעה ידם מתחלפים בחדשים. מכים
ומכים עד שהבשר נהפך לדייסה תופחת, כולו מכה אחת. והשודד יסתום
את פיו, ישוך את לשונו ושפתיו ולא יודה, כי בנפשו הוא. שודד
אחד ספג חמש מאות מלקות, פעמיים בשבוע, קיבל אלפיים מלקות ולא
הודה. ולבסוף עזבוהו לנפשו והבריא.
ראש המשטרה החדש היה אינקוויזיטור מבטן ומלידה, מודרני ואנין
דעת, חונך בגרמניה ונפשו סלדה מעונשים ברבריים בפומבי. בשעה
שביקש לכפות על השודד שיודה במו פיו, האכילהו בשר, עוף, ממש
מעדנים, רק דבר קטן לא נתן לו; את השינה והישיבה. יעמוד לו כך
כל ימיו באמצע החדר ואם יישן יעוררו אותו בדקירת כידון. וביום
השלישי היה השודד, ואף החזק שבחזקים מודה ובוחר בתליה מהחיים.
נקמת הדם
החוק באפגניסטן מוסר את הרוצח בידי משפחת הנרצח, גואלי הדם,
לעשות בו כטוב בעיניהם, וגואלי הדם נקמניים הם. פעם הייתי עד
למקרה של רוצח אח שנתפס, ונמסר לאמו של הנרצח. קרוביו של
הרוצח בקשו לפדותו בכופר נפש בכסף מלא כמשקל גופו אבל האם עמדה
על שלה; דם תחת דם. היא הכריחה את המשטרה לקשרו בעמוד ובעצם
ידה דקרה את הדקירה הראשונה, סכין חדה בעינו של רוצח בנה. אחר
כך חתכה לו את הצוואר באכזריות שטנית נוקמת והרטיבה בדמו את
ליבה ושדיה להשקיט בו את ליבה הסוער מנקמה.
אותו דבר עשה זקן ערירי שגרם לו מזלו ולסוף שנים ארוכות נמצא
רוצחו של בן אחיו. הזקן עקד את הרוצח בביתו ובסכין קהה ופגומה
כמשור חתך באדישות את הצוואר עד שהשוטרים עצמם זרזו אותו לגמור
את המלאכה.
ביום שישי אחד בשעה שישבתי על כוס תה לפני המושל, בא איש רחב
כתפיים ובידו מגרפת ברזל מלוכלכת בדם קרוש ודבוקה בשערות
והודה: אדוני רב החסד, במגרפה זו הרגתי זה עתה את אחותי ואהובה
בראותי אותם מתגוללים במיטה בלא חופה וקידושים ועוברים על הדת,
ועל הנבלה הגדולה עשיתי מה שעשיתי. המושל בלא חקירה נוספת טפח
לו על כתפו ואמר: יפה עשית, בני, וציווה לעבדיו לתת לו "משאת"
כראוי לאיש השומר על כבוד משפחתו.
גדולה הנקמה בין שבטים אלה, ולא לחינם אמר סעדי, אחד מגדולי
המשוררים של פרס:
אם אלהים יופי וחוסן לתורכים נתן
מאכל ותלבושת לפרסים נתן,
כישוף, כוסף וגעגועים להודים נתן,
לאפגאנים את הכעס והנקמה נתן.
כזה היה העם שביקש אמאן אללה מלכו לעשותו לעם בעל תרבות. ואפשר
אף היה הדבר עולה בידו לולא בגד בו מזלו באמצע מפעלו הגדול.
-- פרק 7 -
[גיליון 255 11.3.1935]
איברהים חאן, מושל הראט, חשב שבזה שיחזיר את חוקי העונשים
הקשים והאכזריים לתוקפם יצליח להשתלט על המצב וטעה. אמנם הפחד
עשה את שלו אבל אלו שנהנו כמה שנים מן החופש שניתן על ידי המלך
שוב לא יכלו לראות מחזות עונשים אלה בשוויון רוח, ואף המצב
המדיני במדינה הנמצאת בידי בגה סקאו נודע לפקידים גבוהים אחדים
שהיה להם מקור ידיעות משלהם.
אבל איברהים חאן היה בטוח בכוחו. כל מטרתו הייתה לחזק את עמדת
המלך בן אחיו הנמצא מחוץ לבירה. הוא כינס את בניו ויועציו
למועצת מלחמה חשאית והחליט לשלוח את כל הצבא הנמצא בעיר לעזרת
המלך. בראש הגדודים העמיד את הנסיך בנו, כיוון שהטיל חשד וחשד
שווא בנאמנותו של המפקד. המפקד הנאמן ביקש לפקד בעצמו את צבא
מלכו והמושל דחה את בקשתו בתואנה שעזרתו דרושה בעיר יותר מבשדה
...
ראש הצבא הנאמן הבין את הרמז, נפגע בכבודו ולאות מחאה ביקש
להגיש את התפטרותו. בינתיים המפקד החדש, הנסיך הקפדן, ניהל את
הצבא בתמרונים מייגעים ודרש מהם משמעת ברזל, ולאחדים מן הצבא,
את העצים והנרפים, ציווה להלקות אותם בעקרבים כדי שיעבדו את
מלכם באמונה.
חלק מן הצבא האוהב את מפקדו הישן מרד על דעת עצמו וסרב לציית
לפקודות של המפקד החדש. הנסיך ביקש להשיב את המשמעת במחנה
ואיים באקדוחו. הגפרור הוצת והיה ללהבה ...
בתשובה לאיום ירה הצבא הנרגז במפקד והרגהו בו במקום, ומפחדם
הרב מידו הנוקמת של המושל התנפלו על ארמונו ביום האחרון לרמדאן
בצהרים והרגו אותו על בניו ובנותיו ...
בשני רגעים הפך המקום למהפכת סדום. כל העיר נסגרה על חנויותיה
וכל איש רץ לביתו.
הפחד הכפיל את המבוכה. הצבא שנתפכח משכרונו והתאבן מפחד על
האחריות על המעשה.
משנודע הדבר למפקד הצבא שהתפטר ירה במביא הבשורה הרעה והרגו על
מפתן ביתו. ואחרי הכול לולא הוא אבן על אבן לא הייתה נשארת
בעיר הראט.
במהירות קדחתנית וביד פלדה תפס את הגה השלטון בידיו, אסף את
צבאו וקציניו וייגע אותם עד מוות בתהלוכה צבאית ברחובות העיר
במשך כל היום. את החנוונים הכריח לפתוח את חנויותיהם ובסוף
שלושה ימים חזר הסדר על כנו.
ואת רוצחי המושל שלח לעולם האמת, עשרים ושניים איש במספר, כפי
שאומרים הרגם הוא באקדחו אחד אחד בלילה אחד.
המפקד חילק את צבאו לשבטים, הגדיל את מספר האנשים בגדוד בני
שבטו הנאמן לו וביד חזקה ועורמת שועלים ריסן את הצבא הפראי
המשתולל כסוס מלחמה ביום קרב.
על תושבי העיר נפלה אימה. הכול התחבאו במסתרים מפחד הצבא, שמא
ישלח ידו בביזה כנהוג במקרים כאלה. והיהודים על אחת כמה וכמה.
טעם הפרעות בעבר עדיין עמד בפיהם של זקני היהודים שזכרו את
תעלולי הצבא בשלחו ידו בביזה ברכוש ובנפש.
אשת המושל הנרצח בכתה תמרורים ובקשה שיוציאו את נבלת בעלה
המתגולל ברפש ויקברו אותו כראוי. חלק מן הצבא המזוין יפה התנגד
לכך. חלק שני רצה את הדבר בכל מאודו. מלחמת אחים עמדה להתפרץ
בין הגדודים. רק בכוחו של המפקד שלא איבד את עשתונותיו ביום
גורל זה עבר העניין בשלום, בלוויית שני קציניו הנאמנים שמר
במכונות ירייה על בית הנשק ולא נתן לצבא המורד לשדדו. בינתיים
קרא אליו את שבטו הנאמן מחוץ לעיר זיינס בחשאי, אבל כהלכה
צירפם לגדודו ושלח אותם בלילה אל מחוץ לעיר ולמדם מה שלמדם.
למחרת כינס סביבו את כל הצבא והמורדים ככלל, התחנן לפניהם
לחדול מריב אחים ולהגן על העיר מפני גדודי האויב הכופר הרוסי
העולה על העיר לכבשה. מפי מרגליו נודע לי - המשיך המפקד - שצבא
חזק נראה ממרחקים ופניהם מועדות לעבר הראט. הצבא האמין, יצא מן
העיר, וגדודי המורדים ראו את עצמם נתונים פתאום בין שני גדודים
נאמנים ונכנעו. פרקו מעליהם את נשקם ושלחו את האנשים איש
לביתו.
אנשים אחרים ששלחו ידם בביזה הולקו בשערי העיר עד מוות, את בני
מעיהם הוציאו מבטנם וחרזום לצווארם למען יראו ויראון.
פחד היהודים בשלושת הימים האלה היה נורא. הבתים הורקו. כל
החפצים משרוך ועד נעל החביאו במרתפים ובפרוסת לחם ביד רצו כולם
לחצר בית הכנסת למצוא סתר ותפילה. הנשים המבוהלות, הילדים,
הזקנים, הפכו את בית הכנסת לגיהנום, והרעישו את אמות הסיפים
בצעקותיהם אל האלהים. רבים היו המתעלפים מפחד. רבים היו
הפצועים מן המהומה והריצה ברחובות. ומשבאה השמועה שיהודים
אחדים נהרגו יחד עם המושל עלתה זעקת האומללים השמימה.
התינוקות והזקנים זעקו ללחם ואין, האימהות האומללות קיללו את
בניהם שישתקו. הזקנים עפרו ראשם בעפר והיכו על ליבם כעל סדן
והתוודו על עוונות הצעירים הרכים העוברים על "בל תשחית", עוון
טיולים בשבת בשדה, על עוון הזנחת התורה, על אוון ועל אוון ...
וקראו אל הצעירים הללו בקול חזק להתפלל לה' שישוב מחרון אפו
וירחמנו.
אודה על האמת שפחדם דבק גם בי, וכהוגן: הדבר קרה בשעת הצהריים,
בשעה שהייתי סועד את ארוחתי. ופתאום פרצו אנשים הביתה,לקחוני
בכוח לבית הכנסת, ואחדים יעצוני שאוציא את משקפיי ואחליף את
בגדיי וכל זה בלא שום ביאורים. הצבא מרד פתאום, ופתאום הייתה
העיר כמרקחה, ועד שהיגיע השמועה לגטו היהודי עברה כמחצית השעה.
בבית הכנסת ממש נטרפה עלי דעתי מן המחזה. ההמון הרב הבוכה
והצועק בהיסטריקה של פחד. בעיקר תקפני הפחד מפני הבשורות הרעות
והמוגזמות על חיילי העיר שהוכרעה לטבח ועל שאנו היהודים חסידי
המגן נתונים עכשיו לחסדי אלהים ומחכים למאכלת.
הצבא שהתפזר בעיר לשמור על הסדר מילא את תפקידו באמונה, ומפיו
של קצין אדיב נודע ליהודים מן הנעשה בעיר וכי לא "כצעקתה" היא,
ולאט לאט שבה המנוחה.
מרבית היהודים ונשותיהם בילו את הלילה בחצר בית הכנסת ואף אותי
הכריחו להוציא לילה ארוך אחד במרתף צר עם שישה פחדנים אחרים
כמוני, מרתף שלא היה בו מקום אף למתוח את הרגליים.
עלה מתנענע, צלצול כלי, הגבירו את הפחד והלהיבו את ההמון, ועם
כל קול וכל רחש התחילו זועקים אל האלהים ועד עלות השחר לא עצם
איש עין. העצבים נעשו חדודים חדודים עד שעדת גברים גדולה
התנפלה על בחור לץ שהפחידם ברעש קל והרביצה בו מכות נאמנות.
בין כל ארבע מאות המשפחות של יהודי העיר הלכו לישון לבתיהן רק
ארבע. אלה היה בידם במה לעמוד על נפשם. גדול הוא האלהים וגדול
כוחו של האקדח מתחת לכר ומגן על בעליו בשעת הצורך.
יהודי אחד, שמעון גד שקרה לו המקרה סמוך לארמון המושל בשעת
הרצח הוכה על ידי כמה אנשי צבא בקת הרובה בראשו, אך קצין אחד
הכירו וציווה לחייליו להוליך את היהודי הביתה ולא לשלוח בו את
ידם. ודבר זה המעיט את הפחד במקצת ונתן את התקווה בלב שהפעם
אולי יצאו בשלום מעניין ביש זה.
אחרי שלושה ימים הוזמנתי על ידי המשטרה לביתו של מפקד הצבא
ונתכבדתי בפקודה לעזוב את העיר תיכף ומייד כיוון שיש חשש לחיי.
נפוצה שמועה שידי מרגלים זרים היו במרד הזה. אמנם בטוח הוא
בניקיון כפיי אך מייעצנו לשם זהירות לעזוב את העיר במהירות
מפחד ההמון החושב עלי רעה, אם מחמת הנתינות הזרה שלי ואם מחמת
היותי אחד מן המורים.
אם כך - עניתי - חושש אני לחיי לנסוע במצבי זה ובייחוד בזמן
כזה עד גבול פרס מרחק גדול כל כך.
- לזאת אל תדאג - השיב המפקד - עד הגבול יביאוך בשלום. אקווה
לראותך בחזרה אחרי זמן קצר לאחר שישוב הסדר על כנו. להסביר לך
את המצב דומני שלא כדאי. או שאתה יודע כמוני ... או שייוודע לך
הכול בפרס. וכדי שלא תאמרו אתם הזרים שמגרשי אורחים אנו הריני
מודיעך שלמרות רצוני עושה אני את הדבר, וגם לטובתך הוא.
בינתיים שמור נא את אקדחי זה למזכרת, אפשר תצטרך לו ... ומאת
אחיך היהודים כסה נא גם את המזכרת וגם את דברי השיחה ...
וכבר למחרתו בערב הייתי בעיר משהד בארץ פרס הגדולה, בריא בגופי
אך כאוב בנפש ובעצבים. אחרי הכול דומני שחייב אני לשמוח שיצאתי
שלם בגופי מן הארץ הזאת. כפי שספרו לי נהרגו שני מורים כמוני
בחוצת כאבול עי ידי ההמון הפרוע... הלאה הלימודים המודרניים
הבאים מן המורים הזרים.
תוספת של בת המחבר
למרות האמור לעיל אבי נפגע מפציעת כדור בגבו, כנראה אקדח (כי
אם מכלי כבד יותר בוודאי היה מת). את הכדור חששו להוציא כי היה
קרוב ללבו. ובסופו של דבר עם התקדמות הרפואה הוציאו אותו, אלא
שאיני יודעת אם לפני שנולדתי או כשהייתי עוללה. אך זוכרת אני
שסיפר לי פעם (דבר המתקשר לפגיעה בגבו) כי היה עצוב מאוד
(כנראה בדיכאון) והרושם שלי הוא שמישהו שהאמין בו בגד בו וכך
נפצע, כשניסו להרגו וירו בו בגבו. הוא היה בדיכאון עד שהלך
למרפא מוסלמי, או הודי, מכל מקום לא ליהודי, ולכן מבינה אני
שקרה זה עוד טרם שב ארצה. אולי שכב שם בבית חולים או במרפאה עד
שבשרו החלים כשהכדור נותר בתוכו. הוא סיפר לי ששאל את החאקים
ההוא מדוע בגדו בו. איני זוכרת מה הייתה התשובה. אולי לא הייתה
תשובה ואולי לא יכול לספר לתינוקת. אך הוא סיפר דבר נוסף שאותו
אזכור. שאותו חאקים לקח בידו כד חרס ואמר לו - תסתכל. ואז
השליך את הכד על הרצפה. הוא הסתכל על השברים וראה אותם נאספים
לאט לאט ומתרוממים והופכים שוב לשלם. ואחר כך הם היו שוב
מנופצים על הרצפה. ולדעתי היפנט אותו החאקים וריפא אותו בכך,
ששבר לפניו כד, וחיבר אותו בפניו שוב בעיני רוחו. וכך גם חיבר
את רוחו השבורה העגומה של אבי.]
פרק 8
[גיליון 259 15.3.1935]
כשעזב את בירתו אמאן אללה לא נתקבל בקנדהאר כאחד מן העם כמו
שרצה. ראשי השבטים באו אליו גלויי ראש ויחפי רגל לאות הכנעה
ובקשה, שיחזור מויתוריו על כיסא המלוכה. שבטו הגדול עדיין לא
נכחד מעל פני האדמה ורצונו החזק להקים את כבוד מלכם מסקאו
השודד ולשפוך את דמם בעדו.
אמאן אללה סירב ואנשי השבטים העקשנים כרעו על יד ביתו בהמוניהם
שש שעות והכריזו שלא יזוזו ממקומם עד שיבטל את דעתו ויישאר
עליהם למלך. כשראה אמאן אללה שאחיו ענית אללה ברח מן הבירה
ושבקה סקאו כבש את העיר נכנע לרצון שבטו והתכונן למלחמה.
קולאם נבי חאן, ציר אפגניסטן ברוסיה, בא לעזרת מלכו בכסף ובחיל
רב מצפון הארץ והשמיד בלא רחמים את הצבא של סקאו. בתשובה על כך
הרג האחרון את בן נבי חאן שהיה בבירה. האב השכול בעל השפם
הכביר והגדול ביותר בכל מרחבי אפגניסטן והנטוי למעלה בגאון
הורידו למטה לאות אבל ונשבע שלא ירימו עד שישבע מדמם של רוצחי
בנו. ואמנם שמר וקיים את שבועתו. בנקמה פראית נוראה טרף והשמיד
את ששה הערים והכפרים והשבטים שנתנו את ידם לאויב. שמו לבד היה
לפחד ומגור לצבא בקה סקאו. בכל מקום שעבר השאיר אחריו עקבות
חורבן והרס. טבח והשמיד חמישים אלף נפש, הרים את שפמו האחד
למעלה ואמר: "עד חצי הנקמה רוויתי."
בקה סקאו הופתע, קולאם נבי חאן מצפון, אמאן אללה מדרום,
הדריכוהו מנוחה וכמעט גרשוהו מן העיר. ורק הודות לנשק חדש ורב
שהגיע לו בזמן עצר את ההתקפות מצפון, ואחר כך מדרום, ולאחר
שישה חודשים היכה את האויב אחור מעיר הבירה בעזרתם של
ה"קצינים" החדשים והמנוסים ממלחמת העולם.
כשראה אמאן אללה, הדימוקרט והאוהב באמת את עמו, את הדם הרב
הנשפך לשווא בגללו, וכשהבין שבלי נשק חדש וטוב לא יוכל להתגבר
על אויבו, ויתר שנית על כיסא מלכותו, עזב בחשאי את הארץ ונסע
לאיטליה, מקום מגורו עד היום.
בגה סקאו הומלך, ומשטר חדש קם במדינה. ממשלות רבות לא קבלו את
ציריו ולא ידעו איך להתייחס אל צירי אמאן אללה שלא הסכימו לקבל
את מרותו של בקה סקאו, השודד שכבש את הארץ בכוחות חוץ. דעת
העולם הייתה בעד בגה סקאו. הרוסים, הגרמנים, הפרסים והתורכים
האשימו את אנגליה במרד. והנה לאחר שבגה סקאו "הכושי עשה את
שלו" הופיע בהודו נאדיר חאן, צירו של אמאן אללה בעבר בברלין,
ודרש כיורש חוקי את כתר המלכות של אפגניסטן.
בהודו נתקבל נאדיר כראוי על ידי הממשלה. ההודים המושלמים לא
התייחסו אליו באהדה וכדי לקנות את לבם הצהיר נאדיר חאן, שהוא
בא לתבוע את המלכות לטובת אמאן אללה. לאחר שהתחזק והתבסס
בעזרתם של נאמני אמאן אללה כבש את המלכות בנקל.
מה שלא עלה בידו של אמאן אללה בכל כוח צבאותיו המחונכים
והחמושים יפה והרבים במספר עלה בידו של נאדיר חאן החולה הזקן.
"בגה סקאו" "מציל המדינה והדת" "נהפך" פתאום לחדל אישים ונשאר
בלא עזרה מידידיו שהנחילוהו את הניצחון בגירושו של אמאן אללה.
מכיוון שלא כדאי היה שבקה סקאו יישאר בשלטון, הפכוהו לשודד
וכופר בדת אבותיו ובמקומו "עלה" כוכבו של נאדיר חאן ו"בעזרת"
"ידידו" "יריבו" בקה סקאו ..
נאדיר חאן, הדיפלומט הערום והזקן המרכין את ראשו לכל גל וגל
בשעת הצורך הצליח לקחת שבי את בקה סקאו ותלהו בחוצות העיר על
מחרוזת נעלים בצווארו לאות חרפה וקלון. בתמיכתם של שבטיו, -
שבט נאדיר חאן הוא החזק והגיבור בכל אפגניסטן - הזמין אליו את
כל צירי אמאן אללה. רבים הסכימו ושרתוהו באמונה.
כשכר לכוחות שהעלוהו לשלטון הגדיל את כוחם של השייחים במדינה.
לאחר מלחמות רבות שקטה הארץ והחוקים הראשונים שבו לקדמותם. בתי
הספר, הראינוע וההתעמלות נהרסו ונכחדו מעל פני האדמה. חוקי
הענשין הפרימיטיביים שבו לתוקפם. והארץ נמקה בייסורים
האינקוויזיציה הפראית. השרים, השייחים והמוכתרים מוצצים את
לשד העם. הפיאודליות שבוטלה על ידי אמאן אללה הוחזרה על כנה
לטובת האפנדים. בקיצור, כל אדם מלך הוא בגבולו. המשפטים
והעונשים נשארו לעניים ולהודים החלשים. הכוח והצדק לחזקים.
מחמד השים חאן, שר השרים של אמאן אללה, שנמלט מידי בגה סקאו
לארץ פרס, סירב לחזור לארצו למרות הפצרותיו של נאדיר חאן. מחמד
השים חאן הייתה לו דעה משלו. הוא ראה מהפכה זו כולה כתוצאה
ישירה מביקורו של קולונל לורנס המפורסם שביקר את אפגניסטן תחת
המסווה של שיח דתי גדול מערב. הוא הוא שעזר לבגה סקאו להוציא
לפעולות את תכניותיו הפוליטיות ... וגם הוא הוא שהפיל את בגה
סקאו והביא את נאדיר חאן במקומו, על זה שהאחרון לא רצה או לא
היה מצליח להרים ידו במלכו אמאן אללה שהרחיקו ב-1925 מן הארץ
ועשאהו לציר בברלין. מחמד היה בטוח , למרות ההכחשות של שרים
ואחרים, שהשיח שהתפלל פעם במסגד והלהיב את ההמון נגד התיקונים
במדינה הוא לורנס דווקא ולא אחר, ושאמאן אללה עשה שגיאה גדולה
כשלא פקד מייד לתפוש אותו, כי לא האמין בדבר, וכשנתן את הפקודה
כבר היה מאוחר.
מחמד השים חאן לא פסק מללחוש יום ולילה באזני השרים של מלך פרס
שיזהרו מאדם זה, שאם יבוא חס וחלילה לפרס יביא עמו חורבן, הרס
ושיממון. וכתוצאה מפעילותו נשלחו הוראות ואזהרות בגבולות
להשגיח על לורנס ובמקרה שיבוא לפרס להודיע לשלטונות טלגרפית על
בואו.
קולונל לורנס רצה, כפי שאומרים, בסוף 1929 לבקר בפרס. הממשלה
הפרסית התכוננה לבואו ושמרה את הגבולות בערנות יוצאת מן הכלל.
נשלחו הוראות לשומרי הגבולות ללוותו עד העיר במשמר כבוד. אך
כפי שמספרים, נודע למשטרה על בואו של לורנס לפרס רק לאחר שכבר
שהה שלושה ימים בעיר הבירה. המשטרה עמדה אובדת עצות. רוב
הפקידים בגבולות הוחלפו ואחרים, צעירים יותר, באו במקומם.
והצעירים הללו, שרצו להראות את פעילותם וכישרונם ערכו חיפושים
יומם ולילה עד שסוף סוף האיר להם המזל ו"תפשו" את לורנס.
והמעשה שהיה כך היה.
ביום אחד בשנת 1930 הופיע בעיתונות ידיעה מרעשת שהמרד התורכי
הכורדי בגבולות תורכיה ופרס הוא פרי מעשיו של הקולונל לורנס,
והנה נתפס אדם זה בידי המשטרה והובא בשלשלאות לטהרן יחד עם
עוזרו, קצין רב פעלים כמוהו ... לאחר בדיקה וחקירה יסודית
והתערבותו של הקונסול הביטי נתברר שטעות בדבר, ושהנתפס אינו
קולונל לורנס אלא דר' פון וייזל שבא יחד עם הצייר בלום לבקר את
פרס.
אדיב סלטנה, ראש הממשלה, ושר השרים, בקשו את השח, ושחררום
באותו היום
מחמד השים חאן ועוזריו לא חלמו תחילה שיישאר נאדיר חאן מלך,
וכשראו שאמאן אללה ויתר לחלוטין על כיסא מלכותו, ואין בדעתו
כלל לחזור לארצו, הודו למראית עין בנאדיר חאן אך בכל זאת
הצליחו למרוד ולשלוח בו את ידם והרגוהו בשנת 1933.
ומכיוון שמלחמת האחים החדשה לא הייתה רצויה למעוניינים, מחשש
שמא תוגבר מפלגת מעריצי אמאן אללה ויושיבוהו בחזרה על כיסא
המלכות, הועלה על כיסא המלוכה בנו הצעיר של הנרצח, שנקם את
נקמת דם אביו בטבח גדול של מאתיים וחמישים איש מן השרים,
ובניהם גולאם נבי חאן המפורסם בנקמתו הגדולה לבגה סקאו ובאהבתו
העזה והנאמנה למלכו אמאן אללה בעבר ...
פרק 9 [על פי העיתון]
[גיליון 284, 14.4.35]
היהודים באפגניסטן
בטרם אכתוב על היהודים הנוכחים בארץ זו רוצה אני לתת שורות
אחדות על שבטים מושלמים ידועים שמנהגיהם נותנים לנו לחשוב שהם
שרידים מגזע יהודי של גלות בבל שהתפזרו לפרס והרחיקו נדוד
לאפגניסטן, הודו וסין ושנעלמו לאט לאט ונטמעו במשך אלפיים שנות
הגלות בין שכניהם וכך לא נשאר מהם שם בישראל.
בדרום אפגניסטן בין הרים נמצא שבט חזק ענקי ובריא השומר על
טהרת גזעו בקפדנות יתרה ויוצאת מהכלל והמתחתן בשבט אחר אחת דתו
לגירוש מהמחנה לעולם פן יחולל דמם בין שכיניהם מסביב.
שבט זה הוא שבט מושלמי מאמין במחמד נביא האישלאם. אך לו מנהגים
ידועים המזכירים לנו את מנהגינו היהודים ולכן לא מעטים המה
החוקרים המזרחיים המייחסים אותם לצאצאי עשרת השבטים שהוגלו ע"י
סנחריב מלך אשור בחורבן בית ראשון.
אחד המנהגים של אנשי השבט הוא, כי כל ראש בית אב במשפחה מדליק
מנורת שמן בכל ערב שבת ושמה בפינה מכובדת בבית ואיש לא ייגע בה
עד מוצאי שבת. שומרים עליה כעל דבר קדוש ונשגב, ואסורה היא
בנגיעה ושימוש במשך כל יום השבת.
הם מבארים סיבה זו שמנהג זה בא להם בירושה מראש שבטם לפני
שנים, שנים רבות ששכחו את טעמה אך את מנהג האבות אין לשנות, כי
נקדש הוא במשך הזמן הרב הזה.
פרופיסור גרלנד המזרחן האנגלי המנוח שבילה ארבעים שנות חייו
במזרח בתור חוקר ומיסיונר, חווה לי את דעתו ששבטים אלו הם,
כנראה, שרידים מעשרת השבטים ששמרו וקיימו את השבת. אך במרוצת
הזמן, בהיכנסם באונס תחת כנפי האישלאם, לא וויתרו על השבת,
ומתוך קדושה וזיכרון קידשו להם את המנורה הנדלקת לכבוד השבת
ולכן אסרו בנגיעתה מטעם "אל תבערו אש", ולאט לאט נעשה העניין
לטפל ונהיה למנהג פשוט שמקיימים אותו בתור פקודה וצוואה מראש
שבטם מלפני שנים רבות.
שבט כזה נמצא גם בפרס הדרומית בסביבות העיר העתיקה איספהאן. גם
שבט זה מדליק נר בערב השבת וטעמם עמם כי זו פקודת הסבתא הגדולה
והצדקת שמתה לפני אלף שנה שבקשתה האחרונה הייתה להדליק נר בכל
ערב שבת ושתמיד יזכרוה ולא ישכחוה.
שבט אפגאני זה מל את בניו בני שמונה ימים ולא נעשים גדולים
כמנהג המושלמים. וכמו כן אסורה להם כל שתייה משכרת ולו גם
משקאות פרות ועשבים המותרים לפי דתם המושלמית והם, יושבי
אוהלים כל ימי חייהם.
האם מבני רכב הם שהזמן והמרחק הגיאוגרפי מארצנו וישיבתם בין
הגויים במשך הזמן הרב הזה הביאם למצבם הנוכחי ? על המזרחנים
היהודים להתעניין ולהגיש פתרונים.
יהודי אפגניסטן כיום הם צאצאי היהודים מארץ מיודענו המן בן
המדתא, שאנשיה מיררו להם תמיד את חייהם, ובפרט אחרי כיבוש פרס
הצריאסטרית על ידי המושלמים השיעים - וברחו לארץ אפגניסטן
למצוא בה מקלט לדתם ואמונתם וכך נשארו בה עד היום. העיר
המאוכלסת ביותר ביהודים היא העיר הראט, שמספר יהודים היום בה
הוא ארבעת אלפים נפש בערך. העיר הראט עצמה לא עתיקה היא, נבנתה
לפני שבע מאות שנה על חורבות עיר שנהרסה על ידי שבטים נודדים
מסין הגדולה.
היהודים בהראט מתחלקים לשני סוגים: ליהודים שבאו מפרס לפני
מאות בשנים וליהודים שברחו ממשהאד הנמצאת מצפון לפרס מלפני
שבעים-שמונים שנה בעת השמד הגדול נגד היהודים. האחרונים יש להם
ניבון (דיאליקט) פרסי מיוחד שמדברים בו בניהם המורכב משרידי
שפת פרס העתיקה. אלה מרגישים עצמם למפותחים ואינטליגנטים ביותר
משאר אחיהם הנמצאים בהראט.
היהודים בעיר זאת חיים על מסחר בקטן, בגדול. בעלי מלאכה ואמנות
אין ביניהם חוץ מאופה וקצב. תמימים הם במאוד ומעשי אונאה
ותרמית בל יימצא ביניהם. מוצא שפתם קודש הוא ותקיעת כפם בטוחה
היא ביותר מעשרים חוזים מאושרים על ידי הממשלה. אדוקים הם
ביותר וישרים במסחרם ומעשיהם עד לידי קיצוניות. נקיים הם
בתלבושתם יותר מיהודי פרס הדרומית ומכניסי אורחים הם מאין
כמותם.
בעיר הראט נמצאים ארבעה בתי כנסת גדולים. שניים מהם עתיקים הם
ומצוירים בקישוטים של פתותי ציצים ופרחים בולטים בצבעים טובים
באמנות בעלת טעם יפה. החצר הגדולה, עזרת הנשים, האולם הגדול,
מרהיבים את העין ומושכים המונים לבית הכנסת לשפוך את שיחם לפני
אלוהיהם. הרצפה מקושטת בשטיחים יפים שעליהם יושבים האנשים
צפופים. ממול כל איש יושב לו בנו הקטן בן ארבע שנים עטוף בטלית
היושב ביראה והכנעה עם פרוסת לחם, ביד ... להשקיט בו את
רעבונו. בפרט בחגים ובשבתות כשהתפילה נגמרת בשעה מאוחרת.
הוותיקים משכימים לכת לתפילה בחצות הליל לתיקון חצות, לפני
עלות השחר מתחילת התפילה, ובהנץ החמה הם מתפללים בעמידה, ואחרי
התפילה הם גומרים את התהילים פעמיים, אומרים קדיש ויוצאים.
הזקנים והאדוקים יושבים להם וקוראים חוק לישראל, "זוהר",
נביאים ובשעה עשר וחצי הם יוצאים את בית הכנסת והולכים להם
לעבודה.
בשבתות ובחגים שרויה השמחה במעונם. הסעודה השמנה במעונם לכבוד
ה"נשמה היתרה" בשבת, היא תענוג גדול שבשבילו כמעט נברא השבת.
בשובם מבית הכנסת (יהודי אפגניסטן מכניסי אורחים טובים הם מאין
כמותם) מקדשים על היין, פותחים את הסעודה בדגים ופירות, ביצים
ויי"ש, פירות מבושלים, מעיים ממולאים ויי"ש, בשר עוף, ושירה,
ואחרי כל המנות הראשונות הללו מגישים את החמין. עיקר הסעודה
הוא, שהמלאך הממונה על מאכלי השבת מתבל אותם בתבלין כדי שיטעמו
לחיך האוכלים. חמין [ו]השבת הם הנותנים כוח להמשיך את קיום עול
הפרנסה והחיים קשים בימות החול עד יום השבת הבא, אכן מכבדים vם
במאוד את השבת בבשר ודגים אפילו העניים שבהם חוסכים מפיהם
בימות השבוע לכבוד השבת - מתנת האלהים לבניו.
שבת - נוטריקון - שינה בשבת תענוג; אחרי ארוחה שמנה זו, משתטח
לו כל איש על שטיחי הרצפה ויישן לו שעתיים לקיים "מצוות
השינה". אחרי שאשתו מעוררת אותו הוא שותה חמים ורץ לו לבית
האלהים לשמוע את פרשת השבוע מפי הרב, לרבות את האגדה, המדרש,
הזוהר והפילפול. עמי הארץ שלא יכלו לרכוש להם את חכמת התורה
בקטנותם מסיבות עול פרנסה בילדותם מהנים את נשמתם בזיו התורה
ופניהם קורנים ממש מהתפעלות רוחנית עילאית. אחרי גמר קריאת
סדרת השבוע הם מתפללים מנחה ושבים הביתה לסעוד את הסעודה
השלישית לכבוד יעקב אבינו ע"ה. בערב מתכנסים שוב בבית הכנסת,
שרים פזמונים, פרקי תהילים במקהלה בקצב ובהטעמה מתפללים ערבית
מבדילים על היין וחוזרים הביתה לסעודת "מלוה מלכה" המלווה
בשירים ובקשות לאליהו הנביא, התשבי הגלעדי, עושה הנסים, המעשיר
עניים, שיזכרם לטובה לימי החול הבאים.
שעשועים שונים, משחקים, קלפים והרפתקאות הנמצאים בעולם התרבותי
הם בלתי שכיחים בין יהודי אפגניסטן. הצעירים מעיזים לבלות את
יום השבת בטיול בשדה לא רחוק מתחום שבת. ומרווים את נשמתם
בעולם היפה שנברא על ידי הקב"ה ליהנות בהם את יצוריו הרצים
והנעים בששת ימי המעשה ומציאת הפרנסה הקשה כקריעת ים סוף. ורק
בשבת מרגישים הם את עצמם כבני חורין, כבני מלכים שאין להם על
מי לדאוג הן יום זה קדוש הוא לה' ולכן צריכים לשמוח בו.
יהודי אפגניסטן כמעט שלא נרדפו בארץ זו על דתם. האדם האפגאני
ה"סוני" מכבד את התנ"ך, מכבד את היהודים יותר מהמושלמים אחיהם
ה"שיעים" מאמין עלי. אדוק המושלמים באפגניסטן יאכלו מפת בגם של
יהודי ולא יגעל את נשמתו בבשר שנשחט על ידי מושלמי "שיעי".
אמנם בזמן המהפכות הרבות בארץ זו סבלו היהודים ביחד עם שכניהם
המושלמים תושבי העיר על ידי המושלמים שהתנפלו על העיר לשוד
ובז. אך בעלות המלך אמאן אללה הייתה הרווחה ליהודים. הרווחה
כלכלית ומדינית. ונהנו מזכויות המדינה המושלמית. ובנפול אמאן
אללה ובעלות נאדיר חאן במקומו ואחריו בנו המושל הנוכחי בארץ
אזי בטלו והוגבלו כל זכויות היהודים. ולאט לאט חקקו חוקים
נוראים עליהם כבימי המאה השחורה. בפעם הראשונה בדברי ימי
אפגניסטן העלילו בכיפור תרצ"ב עלילת דם. כל הרובע היהודי היה
בסכנה. אנשים אחדים נתקפו ונפצעו בסכינים ורומחים ורק בנס
ניצלו מטבח, הודות למקרה שנמצא הילד האבוד שהוחבא על ידי אחד
השייחים ...
כיום מצב היהודים הוא רע ומעורר זוועה וחרדות. אסרו עליהם
להתעסק במסחר, אסור להם לעזוב את הגטו בערוב השמש. עליהם לשלם
מס מיוחד, "מס יהודים" ... עליהם ללבוש תלבושת כדי להבליט את
יהדותם. אסור להם להשתמש בסוסים ועגלות. יהודים נתיני אפגניסטן
הנמצאים בחוץ לארץ נשללה מהם נתינותם; כל נקלה ובזוי שולח בהם
את חציו ועושה בהם כרצונו ...
יהודי בוכרה שברחו מתופת רוסיה לארץ זו נאסרו והושלכו בכלא
ובמרתפים בלי חנינה ורחמים. סבלו מקור ומרעב ומחלות שונות
נפוצו ביניהם. ועוד ידם האנטישמית נטויה להראות את תרבותה
וכוחה לאנשים זקנים ונשים חלשות. התסוגה אחרי אמאן אללה הגדילה
לעשות. אישה יהודיה שהעיזה להצטלם עם בעלה לקתה בשוטים, כדי
כפר את העוון הבלתי מוסרי ועל ההעזה להצטלם במכונת שטן ...
יהודים לעשרות מושלכים בכלא בכאבול והראט וסובלים רעב
וייסורים על לא חמס בכפיהם ומתחננים לאלהים שיושיעם.
יהודים אחדים יצאו בזמן אמאן אללה, התיישבו בארץ והצליחו
במעשיהם. אחיהם בגולה קינאו בגורלם והשתדלו לעלות ארצה; אך
הממשלה אסרה עליהם את היציאה פן יבואו ויתאחזו בא"י וחוץ מזה
לאחינו המסכנים הללו, שכל נפשם ונשמתם עורגת לציון, אין חולה
ודואג. אף רשיון אחד לא נשלח להם מטעם הסוכנות היהודית בא"י.
אפילו אחד לתרופה במשך חמש עשרה השנים האחרונות והם צועקים
ומתדפקים על דלתות ארצנו - ואין מענה. אך לעומת זאת כשביקר
המופתי מא"י באפגניסטן בשנה האחרונה עזר במאוד לאחיו הערבים,
שהפיחו את רוח השנאה בין מושלמי אפגניסטן נגד היהודים יושבי
הגלות בארץ ברברית זו שלחינם שבר עליה אמאן אללה את רצונו,
אונו וממלכתו: הודות לכוחות שחורים שהתנגדו למפעלו ... |
