בבוקר
לפני שאני עוזב אותך שוב
את צוחקת לי
ומאשימה את הבמה והפועלים והעשן
בהתגברות היצר הכללי.
את חשה את זרועותיי ונבהלת
מהשריר החדש שנחשף,
ששימושו אחד.

את מבקשת ממני לבלות פחות לילות מחוץ לבית
ומציעה שנבקר את משפחתך
ואני מבטיח לך דברים
שלא הבטחתי מעולם
לא לעצמי
ולא לאחרות.

בסוף היקיצה
את נועלת אותי בתוך הבית
ומאחלת לי שלא אמצא את המפתחות
ואני צועק אלייך מחלון המרפסת
כאחרון אסירי ציון
בין המרווה ליונקי המים.

משנכנס אדר
אני
מרבה בשמחה
שותה תה מנחה
ומרצין

משנכנע אדר
אחי
מקיא בשוחה
שותק במבוכה
ומקצין

(משחלף אדר
אמי
וויתרה על נפשה
פורקה מנשקה
והשתתקה)

יום אחד עוזבת הערבית את חיי.
אחרון תלמידיי נוטש אותי
ואני מאבד את השפה בשתיקה, בלי הטעמה,
ללא משלים ומוסר.

את ספרי לימוד השפה
אני מטמין מאחורי אלבומי התמונות
וספריו של טהא,
עטופים בכאפייה שקיבלתי בעמאן
מהפליט החיפאי המדוייק
שמצאתי את ביתו.

תלמידיי עורכים לכבודי טקס צנוע
ובו אנו מקשיבים בפעם האחרונה
לשירים שלמדו מהם
ופיירוז נמהלת בשירי הילדים
עד שההטייה של כולנו משתבשת
ואנחנו מוותרים על הערבית ומתחבקים בעברית
ונפרדים בדמעות וסוכר.

ובלילות
אני בפלנטה האחרת שלך
ממתין לחליפתך הלבנה
ולהתעלפות.

אני מתאהב בך בחלומות
ומשיח לפי תומך בשעות הערות
ואם היה לי חבר טוב
הרי שהיה דומה לך
או לי
או לאחראי על השילוח.

אמי מבטיחה לי
שעד חתונתי יוטב מצבה
ותוכל לתת לי
מה שלא נתנה לי עד עכשיו בחיים האלה.

אני מחייך ומניח יד על גבה
בחיבה מהולה בזלזול
ומודיע לה שאין צורך
וחשוב יותר שתעשה לביתה
ולא לביתי הנפרד.

כעבור שבועיים היא כבר זקוקה להלוואה
ואני נהנה מהוודאות שבחוסר האונים שלה
כמעט כמו שאני נהנה מעשן.

(אני שוכח את ירושלים ומדביק את ימיני לחכי, בתרות מניעה)