כשאין ברירה אחרת
חולקים התאורנים מכשיר עישון אחד
בין כל הפיות והעיניים.
ימיהם ארוכים,
מלאי צלילים, קולות ומראות
שאינם נוגעים להם.
נשותים ממתינות להם בדירות עמומות
שתקרותיהן צבועות ברישול.
ילדיהם גדלים, בהיעדרם,
וגם הם גדלים, אחר הכול,
מתגיידים ומסתיידים לאטם,
בין חבילות העונג לשילוחי המוות
של הצגות הילדים הנוכחיות.
שפת אמם לעולם לא תהיה
מי שרוצים שהיא תהיה
וההקטנה, כמו הבוז,
טמונים עמוק בזהותם הסודית
שאינה ידועה להם כלל ועיקר.

כשאחד המכשירים הכבדים מראה סימני מצוקה
קוראים אנשי הקו האחורי בקול אחד, בתזמון מושלם,
ומזהירים את האולם הריק.

כשאחת האמהות המסורבלות עולה אל הבמה
בסיומה של הצגה
מחזיקה עולל בוכה המבקש ממנה משהו
אומר לה אחד הפועלים
שהבמה מלאה חשמל
(ומחלות. ועוני, אני מוסיף בלבי)
ושכדאי שתוותר על התמונה המשותפת
והחיוך המאולץ.

כשהארגזים נחים עמוק בבטן הספינה היבשתית שלנו
אנחנו ניצבים במעגל זעיר
ומסירים מעצמנו אבק
בקוניאק וסיפורי כיבושים
והלצות.

בוקר אחד אני קם ממיטתי ומגלה
שלמדתי את השפה הרוסית.
אני מקלל את העולם ושר בשפת הקוזאקים
ומחפש מלפפונים חמוצים
ואישה ריחנית וקרה
שתחרוך את אדמתי
כמו בסטלינגרד אבל עם סגנון.

האישה אתה אני חי מבחינה בשינוי
ודוחקת בי לשוב אל המזרח.
אני מתמהמה ומבלה כמה שבועות
בהסתוות ביניהם, במסבאות זולות ומסעדות טחובות
עד שתהליך ההידמות מושלם
וצבע עורי
אוחז בתרבות הרוסית
כאילו תמיד הייתה שם בשבילי

(מלצ'י, סוקה, מלצ'י)

לקראת חתונתי
שתתרחש, אם ייתנו הרשויות את מה שהן חייבות לי בדין,
אני מחדש גשרים ששרפתי וחציתי
בכלים פשוטים של טכנולוגיה נמוכה
להם אני מורגל.

רשימת המוזמנים טבעית
כאילו חיה בתוכי כל השנים
והאדם, עליו לדעת, כחברו בשדה,
ממה עשוי היער שלו, אפשר לומר.

בחתונתי
ישחקו ילדים רכים בכלי נגינה בין עצים עמוסי פרי
ייטבחו חיות משק רבות מכפי שראוי
ייצרכו משקאות ביתיים, ללא פיקוח
ייצרב דבר מה בעורי
בעורך
עד שהעולם יידע
שאנחנו משפחה זרה.

בסיומם של יומיים מפרכים
על במת תיאטרון מחוץ לגבולות המוכרים
אני שב אל בית המשפט
ואל רוצחי הקשישה בעלת האדמות
שסירבה לתת שעל אדמה אחד
לבניה, בני הארץ הזאת, כירושה.

את האדמה רצתה לתת
לחיות המשק לבדן.
על החיות נהגה לומר
שריחן ולבן אחד הם,
שאין כוונה במעשיהן,
ששוויין ידוע ומוסכם.
כך מעידה חברתה הטובה של הקשישה
המוקיעה את הבנים בלי שיניים
עד שאנשי המשמר נאלצים להגיש לה כוס מים
ונייר לניגוב הזיעה והרוק
הניתזים ממנה בין גידוף לתוכחה.

בסיום הדיון
חולפת הקשישה על פני הנאשמים
ויורקת עליהם
תוך שהיא ממשיכה לקלל אותם.

כעבור שלושה חודשים מוצאים את גופתה
מבותרת במכולת אשפה
ועליה סימני אהבה קשים
שמסמנים אותה
ומצביעים
בוודאות
לכיוון אחד.

וכך, קשישה אחר קשישה,
מומתות בחסד רב
עד שהאדמה משתחררת
ומחולקת מחדש
בין כל האחים המעורבים.