הכוכבים רחוקים וכך גם הלילה. ובכל זאת, זה הרגע שלי. ה-רגע.
לילות רבים, אולי כולם, בטוח שרובם, מוצא עצמי תוהה אל הזוויות
השונות. איפה שנגמר בניין ומתחיל שמיים. איפה שנגמר מדרכה
ומתחיל כביש. איפה נגמר העולם ומתחיל אני. מחשבות חוזרות
בלופים, למעשה. כמה מחשבות כבר יכולות להיות לאדם באמת? כמה על
אישה. משהו על אכזבת ההורים. זיכרון נעורים שובבי, ותהיות -
תהיות אל הבניינים והחשיכה. לעיתים מבליחה לה מחשבה חדשה, והיא
תמיד כמו סכר מתפרץ, לעולם שלם. ליצור האנושי לעולם לא יהיה די
להתפעל מהיכולת האינסופית של התודעה, של הדמיון שלו, לשוטט
בשפות ודימויים, בעוד שהמוח שלו, גופו תקוע כמעט תמיד באותו
הריבוע. אך התודעה, הרעיונות - שאחרי הכל כולן ככולן הזיות, אך
הזיות שבפרקדוסליות עצומה, הרבה פעמים מכריחות אמת רציונלית.
וזה לדעתי, ללא ספק, מקור המשיכה שלנו לאמנות. אמנות טובה
נמדדת ביכולת שלה להשתמש בשפה, בהיגיון, כדי לפרק אותה
לחלוטין. במובן מסוים כל אמנות היא פוסט מודרנית, משוללת
ערכים, מעבר לכך, שוברת ערכים ומשמעויות לחלוטין.

הרי אף האנולוגיה הפשוטה ביותר, הסיפור, המשל הפשטני והישן
ביותר, שולל את היסוד העיקרי של כל הוויה, היותה מקרית וחסרת
כל משמעות; מעצם היות הסיפור יוצר משמעות. מדובר בתוכחה האיומה
ביותר כנגד החיים. וככל שהאמנות משוכללת יותר, כלומר, ככל
שהשפה שהיא משתמשת בה, הכלים (בין בציור, נגינה, כתיבה,
קולנוע) - פרדוקסלית - במובן הזה שהיא אמורה להיות הגיונית
לחלוטין, ועם זאת כלל לא מרגישה כך. מה שאמור להתיישב עם הדעת
ועם זאת עומד ומתהלך.

לראייה - שני הז'אנרים הקדומים (ובמובן מסוים, היחידים, אם
מפשיטים זאת) של הסיפור זה הקומדיה והטרגדיה. הראשון יסודו
טמון עמוק בפרדוקסליות, ואין על כך טעם להרחיב. השני, ובכאן
אני אף אבוא לקראתכם ואלך על הטרגדיה הריאליסטית ביותר,
ריאליסטית במובן של עלילה ודמויות כלומר, גם ההנאה שמסוג זה
טמון ביסוד פרדוקסלי; ברוח האדם אשר כושלת ויהי מה. אף כי זרם
אל דרכי הגורל, אף אם ניסה להילחם בהם. אם כי פעם האדם כשל אל
מול אלים, מן הטוב אל הרע, הרי שהיום ההבדל הוא שהוא כושל אל
מול הכלום.

מי שעולה לי בכתיבת שורות אלו הוא לודווינג וויטגנשטיין.
הרעיון המוצלח ביותר שלו לטעמי, טיעון השפה הפרטית; נקודת
ההנחה היא כזאת - שפה זו תופעה חברתית. שפה צריכה לפחות שני
סובייקטיבים כדי להתקיים. אין לשפה פרטית (זאת אומרת, כזאת שרק
אחד יודע) שום משמעות או קיום. עם זאת, הרי שאדם, אף בליבו,
מהרהר רק באמצעות השפה! כלומר (אני מאמין שזה כבר רק הרהוריי),
למחשבות, לסודותינו ותשוקותינו הכמוסים ביותר אין משמעות אלא
בתוך תופעה חברתית, אף כי לרוב זה נעשה ביחידות! הניסיון
האנושי הישן בהיסטוריה, הניסיון להתקיים כיחיד, סובייקט, אנוש,
קיים רק בתוך תופעה חברתית גרידא. ומכאן יוצאת וחוזרת כל
אמנות.

וכל שפה שבה אנו משתמשים, כל דיאלוג, אף הפשוט והבנאלי ביותר,
יש בו מן הפרדוקס הזה. לא לחינם הומור הוא האהוב שבשיח האדם.
כה אהוב שמשחרר עוצמת אושר מיידת. הרי זה פשוט האנושי שבנו
מתפקע מן הפרדוקס של קיומו השרירותי. והרי כל יצירת אמנות זה
לא דבר אלא שיח תמציתי של רעיון מסוים. של משפט מסוים.

ככל שאמנות משתמשת טוב יותר בהיגיון, כדי להחדיר, להוכיח, חוסר
היגיון, כך היא יותר עמוקה. ככל שיצירה אמינה, כנה, ועם זאת לא
מרגישה נכון, בפנים, באינטואיציה - היא יותר נוגעת.
זו ההבחנה שלי.
העניין הוא כמה אתה יכול למתוח את גבולות הההיגיון, המוכר,
מבלי לקרוע אותם. כי, וזה מחזיר אותי להתחלה, התודעה רוצה
לשוטט כמה שיותר רחוק, כמה שרק מותר לה. אם רק תרשו לה - כאן
נכנסת האמנות. היא מכריחה את האדם לקבל את האמת שבאי-אמת. והרי
אי-אמת זו אמת כשלעצמה; וזה המשפט שיכול לסכם את הכל.

אני מעז בכם. בפעם הבאה שתראו סרט, תקראו ספר, תאזינו למוזיקה
(תהרהרו מחדש על מושג ה'דרופ'), תביטו בציור, תנסו לבחון אותם
מנקודת המבט הנ"ל, ותראו כי היא שופכת אור הבנה אמיתי.