ישן על הספה כבר למעלה מחודש, היא לא מסוגלת שאגע בה, רוצה
להיות לבד, מכונסת בעצמה ולשבור לעולם את הצורה על שעולל לה,
עולל לנו. הכל היה ורוד, אפילו האריזה של בדיקת ההריון הייתה
ורודה, הכל היה חיובי כמו התשובה של בדיקת ההריון הזו והנשיקה
שבאה אחר כך, השמחה וההילה שיצאו ממנה יכלו לסנוור אנשים
ממרחק. ואז, בשיא הגשם של נובמבר, באמצע משחק כדורגל טיפשי בו
בחרתי להעביר את הערב שלי, הגיע הטלפון , הבכי בצדו השני של
הקו לא היה ברור לי ואז היא לחשה לי :"אין לו דופק"-  משפט שלא
חשבתי שאשמע בחיים ושעד עכשיו רק ראיתי ב"אנטומיה של גריי"- "
בואי הביתה", ביקשתי וניתקתי. יצאה אל המרפסת ורוח עזה קיבלה
את פניי, הסתכלתי למטה עם חשק לקפוץ, הקרקע נשמטה לנו מתחת
לרגליים- אחרי הציפייה, ההימורים על המין, הדיבורים והבירורים
הקטנים על מחירים של עגלות- הכל נקרע בבת אחת והתפרץ לדמעות
שהשתלבו עם טיפות הגשם הקטנות שהובלו בשביל אל בור הניקוז
שבמרפסת. נכנס, לא יודע מה לעשות עם עצמי, היא דופקת בדלת,
נכנסת ומסתכלת אליי בעיניים נפוחות, מחבק אותה חזק בלי רצון
לעזוב אך היא מורידה את ידיי, "די, אני הולכת לישון" אמרה
ונבלעה במזדרון החשוך לא לפני שעצרה לשניה להביט על החדר שיועד
כביכול לתינוק שלנו. בוקר, שמש שקרנית עולה - אכן שקרנית כי
כלום לא זורח יותר, כלום לא מאיר וכלום לא קורן, החצי השני של
המיטה ריק ורעש הכפית המתערבבת בכוס גורם לי להבין שהיא עם
הקפה שלה. "בוקר" מלמלתי..."אין לי כח לזה עכשיו, צריך לקבוע
תור לגרידה... כבר דיברתי עם הביטוח הרפואי, הם מכסים לנו
חלק", "יהיה בסדר, אני פה, ננסה מחדש" ניסיתי לנחם. " אתה חושב
שזה משחק בלונה פארק שיהיה לנו עוד תור?, זה אובדן לכל דבר,
אין לי מושג איך להתחיל אפילו להתמודד עם זה", אמרה ופרצה
בבכי... " אני ואת ננצח את הכל", לחשתי לה באוזן ונתתי לה
חיבוק עז.

כעבור שנה...

ישן על הספה כבר למעלה מחודש...היא לא מפסיקה לגעת בו, הוא לא
מפסיק לבכות ואף אחד לא הכין אותי לזה... חייב לישון טוב...יש
עבודה מחר... היא בחופשת לידה שהדבר האחרון שנראה לי לגבי צמד
המילים הזה, היא המילה חופשה. אם אני לא ישן היא כבר מזמן
זומבי, אבל זומבי מחייך, זומבי מדהים, ולראות את הזומבי שלי
מניקה שווה ערך מבחינתי לפלא עולם. קראנו לו דורון כי הוא
המתנה הכי גדולה שקיבלנו, מתנה ששידרגה לנו את הזוגיות, שדרגה
לנו את החיים והעניקה לנו את התואר הורים- התואר היחיד שקיבלתי
בלי ללמוד- הלימודים הם תוך כדי. ונכון, לראות אותה שואבת
כאילו היא איזו תחנת דלק פז ב-3 בלילה זה פחות סימפטי, לראות
אותו מתעוות מגזים ועושה קקי - גם זה בהחלט לא מלבב אבל
הרווחתי. הרווחתי את אשתי, הרווחתי משפחה והרווחתי פרפורציות,
הבנתי ששום דבר אינו מובן מאליו והכל יכול להתחיל ולהיגמר
באותו רגע. יש לי זוג חברים שכבר חמש שנים מנסים בעזרת טיפולים
קדחתניים ואינטנסיביים לקבל את המתנה שקיבלנו אנחנו, כלום לא
מובן מאליו. לפעמים דווקא המקומות האפלים שאליהם אנחנו נופלים
לא מוכנים, גורמים לנו לראות את האור בקצה המנהרה. "אנחנו צוות
טוב" אמרה בחיוך, "תראה איזה יצור יפה יצא לנו..."
"אני ואת ננצח את הכל", הבטחתי לך.


קטע שכתבתי מהזווית הגברית של הפלות ולידות שקטות