נשימות עמוקות בשביל לא לחכות, הוא אומר לעצמו, אבל לא אכפת לו
לחכות. החביתה הגיעה בשתיים וארבע דקות, בדיוק בזמן, כדי לשים
אותה בתוך פרוסות לחם ולאכול. אבל הוא מדליק סיגריה, שותה
מהבירה, והחביתה מתקררת, לא חבל? הטבח רוגז מאוד, הוא מקלקל את
האוכל, זה לא טעים לאכול חביתה קרה. הוא גומר את הסיגריה ומבקש
גביע שמנת, תביאו לו מהר, לפני שהחביתה תתקרר. הוא שם את חצי
החביתה בין שני פרוסות לחם, ואוכל תוך כדי שהוא אוכל מהשמנת עם
כפית. לפחות האיש אוכל, חושב הטבח, אבל למה-למה-למה נתן לחביתה
להתקרר. עוד חצי חביתה נשארה בצלחת, אבל האיש לא אוכל, מבקש
עוד גביע שמנת. עוד גביע שמנת, לא היה יכול לבקש שני גביעים
מראש? קדימה-קדימה, תביאו לו את גביע השמנת, מזרז הטבח את
המלצרים, החביתה מתקררת. הוא לא אוכל, הוא מבקש גם מלפפון שטוף
ומלח. האיש לא פה, הוא לא רואה ש-מול העיניים שלו על השולחן יש
מלחייה. הטבח כבר עצוב ומיואש, תשטפו מלפפון, תקצצו לו את
הקצוות, ותביאו לו, אני לא יודע מה יש לאיש הזה. המלפפון מגיע
על צלחת קטנה מפלסטיק, והאיש מביט בו מבולבל, מחפש את המלח.
לפתע עיניו נתקלות במלחייה על השולחן, וכמה גלגלי מחשבה חורקים
מתחילים לנוע בו, הטבח רואה הכול, והוא בוזק על המלפפון מלח.
הוא מכניס את חצי החביתה השנייה בין שתי פרוסות לחם נוספות,
ואוכל יחד עם השמנת שהוא אוסף בכפית, ועם המלפפון המומלח שהוא
מכרסם. בטח הוא לא ישאיר טיפ, חושב הטבח במרירות, אנשים כאלה
רואים רק את עצמם, וגם זה לא. האיש גומר לאכול ומבקש את
החשבון, 52 שקל. זה מחיר סביר, החומרים זולים, אבל מה על
השירות, ועל השכירות של המקום, וכל התפעול. האיש משאיר כסף על
החשבון, ומניח עליו כוס והולך. את הפטל נתנו לו בחינם, חושב
הטבח, ועוד יש לו חוצפה לא להיות מרוצה. המלצר ניגש לשולחן,
עומד רגע קפוא, וחוזר עם עשר אלף שקל בשטרות של מאתיים. אתה
רציני? שואל הטבח בתדהמה בסערת רגשות. זה מה שהוא השאיר, אומר
המלצר בקול חורק שקט, ומגחך גיחוך של אדם שלא מבין מה קרה.