הם הצליחו לרבע שעה להוציא אותי משלוותי. הם גם הצליחו לרבע
שעה להיות להיט בתעשיית המוזיקה. יושבים ומאוננים עם הכלים
בחדר החזרות. אני אומר להם זה לא מה שאתם עושים, אלא איך אתם
עושים את זה, זה כל ההבדל בין הצלחה לכישלון. אנחנו לא כישלון,
הם אומרים. טוב, אתם גם לא הצלחה. בא אליי הגיטריסט, מניף מולי
אגרופים והפה שלו קצף זעם - "אנחנו עושים מה שאנחנו עושים,
וזהו זה! מי שלא מוצא חן בעיניו, זה מה יש!" טוב, אבל לחזור על
אותה שורה קצרה בקצב מונוטוני איזה עשר פעמים אולי עושה לכם
טוב, אבל לא למאזינים, שמקבלים חור בראש ומתעצבנים. "יש כל-כך
הרבה זמרים, להקות, יוצרי מוזיקה, אתה לא יכול לצפות מאתנו
להיות נאמנים לעצמנו וגם לעשות מוזיקה שתדבר לכולם," גם
לד-זפלין היו נאמנים לעצמם, גם ג'ימי הנדריקס. אפילו רדיו-הד,
נירוונה ומשינה, והחברים של נטאשה. אפילו הליצנים האלה -
הקספרים. זה לא מה שאתם עושים, אלא איך אתם עושים את זה. אתם
יכולים לעשות כמו כולם או שונה למרות שזה יהיה אותו רעיון.
הטריק זה למצוא את הטוויסט, את האמירה האישית, את הצליל והגוון
האישי בכל יצירה. ולא לפחד לשבור מסגרות בכל מיני יציאות בלתי
צפויות, דווקא הקהל אוהב את זה. "מה למשל?" קטע הומוריסטי או
צלילים משונים בין או בתוך היצירות. זה יכול לרענן הרבה. או
רמיזה ליצירות אחרות, עדיף פופולאריות. או איזה סולו גיטרה
מטורף, או אולי כמה גיטרות, ואיזה קטע פסנתר בסוף או בהתחלה.
וכינורות לאווירה. "אתה אומר לנו להטעין את המוזיקה," נכון, מה
רע בזה. מוזיקה מתה היא כמו חושך, חושך יש בכל מקום, המוזיקה
צריכה להיות אור שמגרש את החושך, גם אם היא עצובה או מיואשת.
אתם צריכים לשיר ולנגן כמו אנשים עם עמדה כלשהי, לא חשוב
איזו, אבל שתהיה לכם עמדה בה אתם נוקטים. כי עמדה אי-אפשר
לזייף, ולכן היא תהיה ייחודית לכם. יש הרבה מוזיקה פופולרית
שאנשים רואים בה זולה, אבל למה היא מצליחה? כי יש בה עמדה,
ומאוד חזקה. לעומת בטהובן ומוצרט ועוד כאלה שכולם מעריכים, אבל
אף-אחד לא שומע, כי הם חיו בתקופה שאסור היה לנקוט עמדה, וכך
נשמעת גם המוזיקה שלהם. "אתה אומר לנו לבעוט," כן, למה לא.
אפילו רק בעיטות קטנות כאלה כמו שעושים באמנות הלחימה לחיזוק
העצמות, אבל בעיטות. מי שלא בועט, לא חי. ואף-אחד לא רוצה
לשמוע שירים של מתים. |