רחלי קוראת לעצמה שמנה. מעדיפה להציג עצמה ככה מאשר לתת לאחרים
לקרוא לה כך בכל מקרה מאחורי הגב. היא באמת שמנה. עם עובדות לא
מתווכחים. רחלי שוקלת מאה עשרים וחמישה קילו והגובה שלה הוא
מטר שבעים. בהחלט עודף משקל משמעותי. בתקופות טובות, היא
מדגמנת למידות גדולות. עובדה נוספת היא העיניים הירוקות שלה.
ירוק רענן של בוקר. כמעט מהפנט. היא בת שלושים ושלוש, רווקה,
מעולם לא היתה בזוגיות. בשנים האחרונות היא מוכנה לשקול יחסים
עם נשים. כמו שאפשר היה לצפות עד עכשיו, הסיפור שלה מורכב.
ברקע, התעללות מינית מכיתה ג' ועד כיתה ח', על ידי דוד מצד
אביה שגר בשכנות. מעולם לא התלוננה עליו. היא גדלה במשפחה טובה
ברמת גן. הורים, שני אחים הצעירים ממנה בשלוש ובחמש שנים ואחות
הגדולה ממנה בשנתיים. מאז גיל שלושים, היא לא בקשר עם אף אחד
מהם. זו מתנת היומולדת שנתנה לעצמה. ברווחה, מדווחים שני
נסיונות אובדניים בגיל עשרים ושתיים ועשרים ותשע. בשני המקרים
אמרה שההורים והאחים שלה ידעו טוב מה קורה ושתקו. הם, ולא היא,
צריכים להתלונן במשטרה. אבל הם לא. הם מגעילים אותה, אז היא
אוכלת. בהתחלה, מאמצע כיתה ז', היתה אוכלת ומקיאה וזה דווקא
היה בסדר. בסוף כיתה ח', ההקאות פסקו ומאז היא ממש גדלה. היא
קוראת לשכבות השומן שלה שריון או עור של פילה. בטוחה שככל
שתהיה יותר שמנה, אף אחד לא יתקרב אליה.
את צ'וריט, פגשה לראשונה בשופרסל ליד הבית. צ'וריט סידרה את
צנצנות המלפפונים החמוצים, ורחלי ביקשה ממנה צנצנת אחת. צ'וריט
מיד נשבתה בעיניה. צללה פנימה והחוצה. לא פחדה לטבוע. רחלי
בכלל לא שמה לב לפעם הזו הראשונה. לקח לה כמה פעמים ממש לראות
את צ'וריט רואה אותה. מבחינה בה יהיה נכון יותר. את המפגשים
הראשונים עשו בארומה. רחלי היתה נהנית כשקראו בכריזה "שמנה".
היתה קמה לאט ולוקחת את המגש לשולחן. צ'וריט היתה מביטה בה
בהערצה. יושבת מולה ומשוטטת בלי סוף בתוך העיניים שלה. רחלי
היתה מגחכת. לא מבינה מה היא עושה ולא מאמינה למה שהיא אומרת.
היא יודעת להסתפק בקליפות ולסמוך עליהן. קליפה לא מחביאה כלום.

צ'וריט אהבה אותה אהבת נפש. היא עצמה שקלה תשעים וארבעה קילו
והיתה נמוכה מרחלי בשבעה סנטימטרים. בתרגום לעברית, השם שלה
הוא "קרן שמש", אבל היא לא רוצה לוותר על צ'וריט שמתגלגל כל כך
יפה בלשון. היא סיפרה לרחלי על היציאה מהכפר ליד גונדר, על
המעבר לסודאן, על ההמתנה הארוכה והמתישה ובעיקר על הרעב והרזון
המטורף שסבלו ממנו כשנתיים וחצי. כשהגיעו סוף סוף לארץ, היתה
בת חמש עשרה. מאז היא לא מפסיקה לאכול. רחלי, סיפרה לה על
הדוד. היתה שתיקה צורבת ואז צ'וריט אמרה:
אז אנחנו הגרנו מארץ מוכת רעב ואת הגרת מהגוף. רחלי חתכה עם
הסכין מלבן מהבראוניז, טבלה בקצפת והכניסה לפה.

באמהרית, "קרן שמש".