כל-כך קר לי עכשיו.
אני יושב בדירה מפוארת,
קומה עשרים ושתיים,
ולא מצליח לראות את הנוף,
כי הבניינים מסתירים.

למה בונים כל-כך הרבה לגובה בעיר הזאת.

עכשיו לילה,
למי שקורא עכשיו,
וראיתי סרט אימה
בו טחנו לאנשים את הידיים בגורס אשפה,
ועוד כל מיני דברים חולניים.
סרט גרוע.
לא מפחיד,
אבל מזעזע מאוד.

כל היום הייתי לבד בבית,
והתווכחתי עם חבר שלי
שבא לבקר
על נושאי מוסר.
בסוף הבנתי שהוא צודק,
אבל לא יכולתי להודות בזה,
גאווה ארורה.
אז ביימתי התקף-לב,
והוא נלחץ,
אני לא בריא, הוא יודע.
הרים את הטלפון הנייד להתקשר למד"א,
ואני שברתי לו את הטלפון "בטעות".
ואז אמרתי שאני מרגיש בסדר,
וזו הייתה רק צרבת
שנראתה כמו התקף-לב.

הוא לא מאמין ששברתי לו את הנייד
הטלפון
בכזו קלות,
אבל עדיין מאמין שזה בטעות.

אני אקנה לו טלפון חדש
כשאבא ישלח לי צ'ק מארה"ב.
עד אז אין לי מה לאכול,
ואני אוכל בננות ושותה סודה.

באמת קשה לי לשקר כל הזמן,
זה לא בטבע שלי,
אבל משהו דוחף אותי לזה.
לא יודע מה,
אולי כל החיים הצבועים שאנחנו חיים בהם.

עכשיו אני עייף,
אבל לא יכול ללכת לישון,
הראש עובד יותר מדי.
אני לבד,
אבא מסר ד"ש,
ואמר שהוא הולך לישון.
בארה"ב בערך שבע בערב עכשיו.
תמיד הוא יישן מוקדם.

אין לי כוח אנשים.
יש עליי כל-כך הרבה אחריות.
לא פיזית,
אלא...
איך להגיד,
אני מן מורה דרך קטן
לקבוצה קטנה של אנשים,
והם סומכים עליי.
כמו קומונה כזאת,
אבל עכשיו אנחנו מתנהלים רק דרך האינטרנט.
אני לא הכי חכם שם,
בקומונה,
אבל אני הכי מבוגר,
וכולם סומכים עליי
ורואים בי מנהיג טבעי,
וזה מעייף.

אבל מצד שני
אני צריך את זה,
כי אני אוהב את האחריות,
זה שומר על הפוקוס שלי.
אפשר להגיד על השפיות.

חיים קשים.
הגוף שלי חולה,
ואין לי כוח.