ערב ערב
בביתי
הגיטרות בוכות
ואני שותה את הבית עד שלא אדע
איפה הדלתות

מהוועד
כבר לא מבקשים
דמי חליצה
ועליי לצאת ממצרים
בידיים קשויות ושתויות
כפי שעמדו אבותיי עליי
לכלותנו מידי עצמנו.

יום אחד אני משאיר לך פתק ובו וידויים מיותרים.
את מניחה אותו בכיסך ונמלטת ממני
עד שאני נאלץ ליצור קשר עם הורייך
ולהתחנן שתחזרי.

בסופו של יום ארוך ומלא תנועה
את שבה הביתה
ומודיעה לי שאת מקבלת באהבה
את כל השגיונות
מלבד זה.

אני מסיר את איבר החטאים הפנימיים שלי באבחה אחת
ואנחנו מתקלחים שעה ארוכה במילים
ואחר כך גם מעט במים
ונרדמים.

כשאני כותב
אני בריא
לא שבור לחלוטין.
חי, מוקף הריסות,
מאובק ומתקשה לנשום
אבל חי
ובועט
ונושך עד לגילוי העצם

כשאני כותב
אני מלא באחרים
לא באמת בי,
או בך,
או אלוהים,
רק אחרים זמניים,
דילוגים מחשבתיים קפוצים
וזהו.

כשאינני כותב
אני החי מת מחלומותיי
זה שראשו נערף
לפני שעלה על סוסו.

כשאינני כותב
ארנקי מלא
והכניעה ממלאה אותי גועל
ובושה איומה.

שיר אהבה לאיהאב ס.

את חבילות העונג הנוכחיות
מביא איש מיומן
שזמנו קל
ורכבו  משוסע.  
אשתו נוהגת, תמיד,
והוא שולף למעני
אבקות שכחה
מתא הזרקת הדלק
תוך שהוא צוחק
על הדרך בה אני נושא את גופי.

אין לנו דבר במשותף,
מלבד מחלתי.
הוא שיכור תמיד
ורוצה ברעת טובתי.

אם מצבי ישתפר,
יתרוקנו כיסיו
ואם יורע, יעלוז.

כוסנו ריקה
ואין לנו רכוש בעולם הזה
או בעולם הבא
וטוב שכך.
בסופו של דבר אני זקוק לו והוא לי
וטוב שכך,
תודה לאל וצבא שלוחיו.

(המתעלמים ממני שעה שאני כורע
כדי להטמין חבילות זעירות באחוריי
עד שאגיע הביתה)

מה התורה הזאת
לך ולא לי
מתי הושחתתי
ובידי מי
האם האל לצדי
בתוכי, מלבדי?
והאם כל זה ייפתר, אימתי, למעני?
האם מלכותך תוסר מגופי?

או שמא אאבד אותך לנצח  
ואז, בהחלט,
אבוי לנפשי.
אבוי לגופי.
אבוי לי.

כשהייתי ילד
יצאו קוציי תחת הפרחים
וננעצו בבשר הילדים
בבשר אמי
בבשר המורה של כיתה אלף
ודם היה מכתים
את כיתות בית הספר התכולות
ואותי.

הייתי מכה את כולם
את הבנים
את הבנות
את עוזרות ההוראה
את עצמי
עד שכלום לא היה סנסורי
והמתח נקבר בשרירים.

וכעת מה?
עודני מכה
אך רק בהסכמה
מעולם לא חדלתי
למרות שנהיר לי טיב המקור
למרות שהמתח גדול ושחור
מכה ובוכה
אוחז ודוחה
ילד
בחולצת בית ספר
לבדי עם עברי
ואתך.

בלילה אני חולם על מורתי
שידעה לראות מעבר לחבטות
ואמרה לאמי
שתשיג לי ספרים טובים יותר.
והקריאה באמת הצילה
ושמרה את הילד מאויית
והפעם הראשונה בה חדלתי להכות מישהו
הייתה כשראיתי בתיק שלו ספר שאהבתי
והוא ניצל
רק בגלל שאהב פוקנר.