מתאים לי איזה דוכן פלאפל,
שאני אוכל למכור פלאפל,
ולהאכיל את בני ובנות השכונה שלי
הרעבים.
כך הרהרתי לי
בעודי עושה את הדרך בשכונה
לעבר ביתי.
החלונות היו פתוחים,
והיה שם צחוק ילדים.
מוזיקה מזרחית שמחה
והכרזות למיניהן של בנים ובנות
שהגיעו להארה
או הבנת משהו מהותי.
בדקתי את תיבת הדואר
ועליתי לדירתי.
דירתי קיבלה אותי בסבר פנים יפות
כמו כל פעם.
הדירה הזאת אוהבת אותי,
חשבתי לעצמי.
תמיד היא שמחה לקראתי
ונותנת לי להרגיש הכי נעים.
החלפתי בגדים למשהו קל יותר
ונכנסתי לנעלי-בית.
הדלקתי רדיו שקט של ערב,
והתכוננתי למנוחה קטנה
בה אשתה לי קפה
והתמוגג מעצמי
לפני שאתקתק שוב
את הסיפורים המוזרים שלי.
הקפה היה מר וטוב,
וגם הסיגריות
שעישנתי עם הקפה
עשו עמי חסד.
הרי זה ערב יפה בעולם משוגע,
ואני כל-כך אוהב אותו,
משוגע או לא.
הם שרו שם ברדיו כל מיני שירי אהבה,
ולא אכפת לי אם הם היו צבועים
ולא התכוונו לאף מילה,
בכל זאת השירים היו יפים ונעימים,
והיה כיף להקשיב להם.
גמרתי את הקפה
ונשארתי לשבת ליד החלון
עם עוד שני סיגריות.
אז סגרתי את החלון מפני הצינה
וניגשתי למחשב
לתקתק את הסיפורים המוזרים שלי.
באמת שלא אכפת לי שאני רק טיפה בים
של יצירה אינטרנטית,
ובקושי יש מישהו שקורא אותי.
כל עוד אני עושה את שלי -
כל השאר לא תלוי בי.
אני פותח את הרשימו שלי צעד אחר צעד
מאבן לאבן
על פני גלי ים סוערים,
או נהר גועש,
וזה בסדר.
אם ככה אלוהים רוצה את זה -
ככה הוא יקבל את זה.
מי אני שאתווכח אתו?
שמתי את התחת שלי על הכיסא,
והדלקתי מוזיקה במחשב.
הכול היה נכון ונעים ומקבל
ומחכה למילים שלי,
וזה היה טוב.
חשבתי שלא אכלתי כל היום,
למרות שאני לא רעב במיוחד,
ולא יזיק לי עוד מעט איזה סנדוויץ' עסיסי.
פלאפל היה מתאים לי עכשיו.
אולי יש איש טוב שמכין פלאפל בשכונה
והוא ימכור לי
כדי להשביע את רעבוני.
וכך במחשבה על פלאפל
התחלתי לתקתק,
וזה מה שיצא. |